אודות

מוסף הספרות "בין הזמנים" הוא במה לספרות חרדית מבית "צריך עיון". מדובר בפלטפורמה ספרותית המבקשת לדבר אל הציבור החרדי, מתוך עולמו ובשפתו. כיאה לספרות איכותית, היא תשמש תפקיד כפול: מצד אחד לשקף את המציאות המורכבת של ימינו, אם בדינמיקה פנים חברתית ואם בקשר עם החוץ; ומצד שני לאפשר את קיומם של תהליכי בירור החיוניים הן לפרט והן לחברה כולה. בספרות טובה יש יכולת ייחודית לעורר שיח ולגעת במורכבויות. היא כלי מכונן בהשפעה על התפתחות רוחנית, ערכית, מוסרית, נפשית וחברתית של הפרט. היא מעלה דילמות וקונפליקטים, מתמודדת עם קשיים שקשה להביא לזירות אחרות, מציעה פורקן והזדהות ומגייסת מענים. בכוחה של ספרות טובה, אמנותית ומאוזנת להשפיע על התודעה, ליצור מרחב שיח, ולאפשר התפתחות רגשית, ערכית ואישיותית של ממש.

הכח של הספרות הטובה נגזר ממספר מאפיינים ייחודיים שלה:

  • בשונה מכתיבה עיונית, כתיבה ספרותית איננה חד-משמעית. היא אינה פוסקת שחור ולבן, אינה בהכרח מציעה תשובות. היא מניחה את הדברים מול הקורא ומספרת לו איך זה נראה. עצם איסוף פרטי החוויה השונים מתוך כל מה שהתרחש הוא סוג של פרשנות ומתן משמעות.
  • הטקסט הספרותי מתאפיין בקיום עצמאי. הוא אינו מחויב לתיקוף עובדתי, והוא מנותק מרצף כרונולוגי. בכך הוא מזמין את הקורא לערב את דמיונו, את רגשותיו ואת הבנתו בתהליך הקריאה. זהו תהליך המעמיק את המודעות העצמית שלו, מעמיד למבחן את עולם הערכים שלו ומאתגר מחדש את תפיסת עולמו. הספרות היא כעין חלון המרחיב את המבט על מורכבות המצב האנושי, דרך להתוודעות לקול האישי ולמפגש עומק של האדם עם עצמו. בתור ציבור, היא מאפשרת לנו לפגוש את עצמנו, לזהות כשלים, להבין תהליכים ומגמות ולהביא הרגלים ומוסכמות לבחינה מחודשת.
  • סיפור המבקש לגעת בקוראיו צריך לעורר הזדהות. לשם כך עליו לנהוג בכנות רגשית עם הקורא. "אנא נפשי כתבית יהבית" (שבת קה, א). נפשו של הכותב שזורה בתכניו. כשסיפור טוב מעורר תחושת הזדהות והכלה, הוא מאפשר בסופו של דבר התפתחות וצמיחה.
"בין הזמנים" מבקש מכותביו יראת שמים, כנות רגשית ותודעתית, עשיה אמנותית, התבוננות ורגישות. כדי להתפתח, אנו זקוקים לספרות. כדי לטפח חשיבה, עומק, הבחנה, חיבור, אהבה – אנו זקוקים לספרות המיטיבה לחשוב, להבחין, להעמיק, להתחבר, לאהוב. אם יבוא מישהו אליך ויתפאר כי אינו זקוק לאמן ולמלה גואלת, אל תאמין לו. כל אדם מוכרח שירגיש במיצר הזה, אם פחות או יותר, במשך ימי חייו. ואם הוא מרגיש בו כבר זקוק לאמן ולמשורר, שישיר את שירו. אם אין השיר קולע ללבבו, אם אין הוא מזעזע את נשמתו, אזי לא מצא עדיין בו את אחיו לצער, והוא חייב עוד לחפשו. אבל אם ימצא אותו, בהכרח הוא שיקל על נשמתו, ומוכרח הוא לצעוק מופתע: הנה בא גואלי. [על שירה יהודית | ר' יהודה לייב אורליאן הי"ד]
דילוג לתוכן