עוד העברת יד רטובה על השיער שלי, שהתנפח והתקרזל מתמיד מהאוויר ומהלכלוך ההודי, ואני מבינה שאני כבר הרבה יותר מדי זמן נעולה בשירותים ובשלב הזה זה כבר לא מנומס. אני נושמת עמוק, נשימות העוג’אי שתרגלתי ביוגה בארץ, מרגיעה את קצב הלב, קצב הנשימה, מנסה לאפס את עצמי, אם כי ברור לי שזה אמור לקחת יומיים בדרך הטבע, ויוצאת החוצה. מוטי ואיש השלג מנהלים שיחה ערה ושקטה, נועה משדלת את משיח לאכול חתיכת ביצה, בעוד משיח משדל חתיכת ביצה משנה שעברה ככל הנראה לצאת מתחת לארון הספרים.
אני מתיישבת במקומי, משחקת עם המזלג בחתיכת השקשוקה שעוד יושבת לי בצלחת, משתדלת לא להרים עיניים יותר מדי לשום מקום. משיח מנסה להכניס לפה משהו אליפטי ומאובק, ונועה נזעקת ונכנסת לדו־קרב עם החפץ עלום השם.
“אז בעצם מה זה אומר עלינו? זה מוזר לי מה שאתה אומר. אם המוח שליט על הלב בתולדתו, אז כל הקטע של לא להדחיק את הרגשות, של לתת מקום למה שאנחנו מרגישים, זה כאילו ההפך מהתורה.” קולו של איש השלג מתון פה הרבה יותר ממה שהיה נשמע לי על גדות הגסט־האוס באנאפורנה. הוא מדבר בשקט, מטעים מילותיו, לא בולע עיצורים.
“בבסיס של זה, זה נכון.” מוטי מדבר אפילו יותר בשקט, ויש משהו מהורהר תמידית בקול שלו, ככה שאתה בטוח שהוא לא פולט אף מילה, וכל אמירה מקבלת התייחסות פנימית ראויה. “בבסיס של זה זה נכון…” הוא מניח פיסת ביצה בפיו ונראה שאיננו כאן, ואז פונה שוב אל איש השלג. “אבל זה לא אומר שאין מקום לרגש. זה לא הדחקה, כאילו, אתה מבין? יש מקום לרגש, מותר להרגיש, מצוה להרגיש. אבל הרגש הוא לא מי שמחליט בסופו של דבר מה נעשה.”
“זה כל כך…” אני מרימה עיניים לראות אותו חצי נבוך וחצי נסער, “זה כל כך לא מה שגדלנו עליו, מוטי. זה כל כך לא מה שלימדו אותנו. אנחנו חיים במציאות שמספרת לנו מכל חור שצריך לחיות את הרגע ולא לתת לאף יום לחלוף – “
“זה כל כך…” אני מרימה עיניים לראות אותו חצי נבוך וחצי נסער, “זה כל כך לא מה שגדלנו עליו, מוטי. זה כל כך לא מה שלימדו אותנו. אנחנו חיים במציאות שמספרת לנו מכל חור שצריך לחיות את הרגע ולא לתת לאף יום לחלוף – “
“וזה נכון.”
“אבל מה שאתה אומר זה שהאדם שהתרבות שלנו תייגה כנוקשה, כמעוכב רגשית, זה שחושב על כל מה שהוא עושה, הלא ספונטני והלא זורם, הוא האדם שכולנו צריכים להיות.”
“זה מורכב, אביתר. קודם כל הערכים האלה של זרימה או ספונטניות הם משהו חדש, שלא ברור איזו מטרה בדיוק הוא משרת. למה זה מועיל שבן אדם זורם, מבלי להסתכל לאן הוא זורם? למה הזרימה כשלעצמה היא משהו טוב? אם היית צריך לקבל החלטה רפואית חס ושלום, אני מניח שלא היית כל כך זורם אלא בוחן טוב טוב את האופציות שלך.”
“אוקיי.”
“כשיהודי יודע שבכל רגע בחיים שלו הוא נברא מחודש, הוא לא סתם המשך טבעי ופשוט של מה שהיה קודם, ושיש לו אחריות ביחס לעצמו ולמציאות בכל אחד מהרגעים האלה, אז כל רגע מבחינתו הוא החלטה גורלית. זה לא עושה אותך לנוקשה או מעוכב רגשית, זה עושה אותך למודע. לאחראי. אגב, בכלל זה שיש לך גבולות בחיים, זה נוקשה?”
“לא יודע, זה בטוח לא – תשמע, לכל אחד מאתנו יש גבולות כלשהם. אין אדם שאין לו גבולות.”
“נכון.”
“אבל אדם שחי רק גבולות, שלא מצליח להציץ מחוץ לגבולות שלו, הוא כן אדם נוקשה.”
“מה זה להציץ מחוץ לגבולות?”
“לא להיות כבול אליהם, כלוא בתוכם. להיות חופשי גם קצת…”
“לשבור אותם?”
“כן, נגיד.”
“מה שווים חוקים שאפשר לשבור אותם?”
“זאת שאלה אחרת…”
“נכון.” מוטי נראה מהורהר לדקה. “מה עם אדם שלא כלוא בתוך הגבולות שלו, אלא בוחר בכל רגע מחדש להישאר בתוכם?”
“זה רמה נורא גבוהה… אבל עדיין, לי קשה עם אדם כזה. יש בזה משהו… לא חי. אדם שכל הזמן נמצא ב… בשליטה. אדם שלא יודע לאבד את הראש.”
פרנואידית שכמוני, יש לי תחושה שהוא מעיף אלי שבריר של מבט כשהוא אומר את זה. אני עוטה הבעה מרוכזת שמופנית כל כולה לצלחת הפח שלי, ומשיח פורץ ביללות אֵבל על הג’וק המת שנועה הלאימה ממנו. יש בי חלק שעדיין אומר לעצמו שאולי אני בכלל מדמיינת והבחור ההוא, עם הסמי־ראסטות, בכלל היה בטריפ כשדיבר אתי, ועכשו הוא מזהה פנים מוכרות לו ולא מבין מאיפה הוא מכיר אותי. קשה לי להאמין שיש משהו אמיתי באינטראקציה הסמויה הזאת, שלא לומר הדדי. אני רוצה להיכנס מתחת לשולחן ולשבת שם זמן מה, לעבד את כל מה שקורה בתוכי, ואולי להיצמד לרגל השולחן כמו חתול מבוית, בתקוה נואשת שמישהו ייקח אותי הרחק מעצמי.
קשה לי להאמין שיש משהו אמיתי באינטראקציה הסמויה הזאת, שלא לומר הדדי. אני רוצה להיכנס מתחת לשולחן ולשבת שם זמן מה, לעבד את כל מה שקורה בתוכי, ואולי להיצמד לרגל השולחן כמו חתול מבוית, בתקוה נואשת שמישהו ייקח אותי הרחק מעצמי.
“לאבד את הראש זה לא ערך יהודי. אנחנו צריכים את הראש שלנו.” מוטי מחייך. “חוץ מזה, שתמיד כשמאבדים את הראש, מאוד רוצים אותו בחזרה בשלב מסוים ואז מגלים שזה לא כל כך פשוט כמו שזה היה נראה מרחוק.”
“אבל איזה מין חיים אלה עם ראש ממוסמר לכתפיים?”
“תלוי איזה ראש…” החיוך של מוטי מתרחב והוא טופח בחיבה על גבו של איש השלג. למרבה פליאתי הוא לא נרתע מהמגע הזה כמו שהייתי מצפה ממנו. משהו בו רפוי כזה, שונה ממה שזכרתי אותו. הוא יושב מרוכז, ואז מבלי להחביא מבטו מסתכל ישירות עלי.
“אולי שהאורחת החדשה תספר לנו משהו?”
“אנחנו גם נשמח.” קולה של נועה עדין ומלטף ומזמין.
“אתם מביכים אותי…” ובעיקר חלק מכם. “אין לי מה לספר.”
“יש לה, יש לה,” איש השלג מנער ראשו בהחלטיות ונמנע מקשר עין.
“יש לי?” אני מרימה אליו עיניים נואשות. מה הוא רוצה ממני? אני פוכרת אצבעותי, מעבירה אותן בשערי, מתקנת את הקוקו.
“יש לך.” מבט קטן, מעודד.
“הייתי באנאפורנה. בנפאל.”
“יפה.” מוטי קם לתפוס את משיח שמנסה להזדחל מתחת לרהיט מגושם במיוחד. “פסגת העולם. אביתר, גם אתה היית, לא?”
“לא ממש…” אני ממשיכה, מתעלמת בכוונה. “הרגיש לי בעיקר כמו הצגה. אנחנו לא איזה מארקו פולו שהולך לגלות את המזרח הרחוק, סתם אנשים קטנים שדורכים במקומות שמלא אנשים דרכו בהם לפנינו, בלי תכלית ברורה. צועדים, צועדים, כדי לצעוד, כדי לסמן וי, כדי לספר אחר כך. יש בזה משהו… ריק, שטחי. כמו שאמרתי, חסר תכלית.”
תוך כדי שאני מדברת, איש השלג נעמד ומתחיל לנער פירורים ממכנסיו, אף שאני בכלל לא בטוחה שיש לו פירורים עליהם. כשאני מסיימת לדבר הוא מסתכל עלי במבט לא מרוצה, או משהו בסגנון הזה, ואומר, “לכל דבר יש תכלית.” אחר כך הוא לוקח ברכון ומתחיל למלמל לעצמו באופן שנראה כמעט הפגנתי.
אני ממשיכה לאכול בשקט, ומאד רוצה ללכת מכאן. מוטי מסתכל על הבעתי הנפולה ומתחיל לספר סיפור ארוך על איזה חסיד עם שם משפחה גרמני ארוך שישב במחנות העבודה הסובייטיים בסיביר זמן ארוך וכל יום ניסה לעשות את המיטב מהכליאה הזאת שלו, משהו כמו עשור.
אני לא מאוד אוהבת סיפורי צדיקים, והסיפור הזה לא שונה. זה מרגיש לי, עוד מימי האולפנה, אמצעי חינוכי קצת כופה. אז אני מחייכת בנימוס, מברכת בזריזות (אני מסיימת ואיש השלג עדיין עמוק בפנים) ונפנית לצאת.
נועה תופסת אותי ביציאה ומזמינה אותי לבוא לארוחת ערב היום. אני אומרת שאני נורא עייפה ונראה לי שארצה להיות בחדר ברצף עד מחר. מוטי ניגש אלינו.
“אביתר אמר שתרצי להצטרף אלינו ללימוד בבוקר.”
אני כמעט פולטת “מי אמר?” אבל תופסת את עצמי ברגע האחרון, ועומדת כמה שניות בשקט.
“מתי הוא אמר את זה?”
“לפני שבועיים, כשהתחלנו את החברותא. הוא אמר שכשרוני תגיע, היא בטח תרצה ללמוד אתנו.” לדעתי, אני שומעת איך וריד פוקע לי בתוך הראש. “אז תצטרפי? לומדים לפני התפילה, בשמונה, ואחרי זה ארוחת בוקר.”
“לפני שבועיים, כשהתחלנו את החברותא. הוא אמר שכשרוני תגיע, היא בטח תרצה ללמוד אתנו.” לדעתי, אני שומעת איך וריד פוקע לי בתוך הראש. “אז תצטרפי? לומדים לפני התפילה, בשמונה, ואחרי זה ארוחת בוקר.”
אני לא אצא יותר מהחדר עד הפנסיה ואשב שם לעכל את מה שקורה פה.
“יש לי יוגה בעשר אז נראה לי שיסתדר. להתראות.”
כשאני יוצאת משערי הבית חב”ד, איש השלג עדיין מברך ברכתו.
*
למחרת, בוקר הודי מאיר עלי ועל כמות מכובדת של קופים הודיים, שלמען האמת הם הציוויליזציה השלטת כאן ואנחנו רק לא מודעים למעמדנו הנמוך בהיררכיית המינים שהם אמונים עליה. גופי רפוי, כפות ידי רפויות, אבל כל זה חוזר ומתהדק, חוזר ומתכווץ ברגע שאני נזכרת איפה אני ומה אני עושה.
רישיקש.
גדות נהר מלוכלכות יותר ופחות, תלוי במיקום.
ביני לבין הבית חב”ד גשר תלוי באוויר.
אני לא יודעת מה השעה, רק יודעת שמוקדם, אבל בהילות עמומה פתאום חודרת לתודעתי ומכריחה אותי להתיישב בחדות במיטה ולחשוב על מה אני הולכת ללבוש.
קניתי חולצה עם מחשוף, יותר רחב ממרבית הדברים שהרשיתי לעצמי ללבוש בשנים האחרונות.. עכשו לא הרגשתי מסוגלות פנימית ללבוש אותה וקיללתי את עצמי על זה. את מתלבשת בשביל עצמך! לא בשביל אף אחד אחר! מה שחשוב הוא שאת תרגישי בנוח עם מה שאת לובשת!
כן, בטח.
כאילו מישהו אי פעם באמת התלבש בשביל עצמו. גם כשאנחנו לכאורה מתלבשים בשביל עצמנו, אנחנו באמת מתלבשים לרגל הפנטזיה הפנימית שיש לנו לגבי מה קורה לאנשים שלבושים כמו שאנחנו לבושים, איך תגיב אליהם הסביבה ומה ייצא מזה. בשביל עצמנו אנחנו לובשים מקסימום פיג’מה.
אבל די עם כל האמת הזאת. אני לא אלבש את החולצה הזאת, כי כל מה שאני לובשת, עושה, מדברת או חושבת עכשו בבית חב”ד הזה, שיהיה בריא, מכוון לאיש השלג, שיהיה בריא גם כן. ועם המחשבה הזו שוטף אותי גם גל חמים של עליבות, רחמים עצמיים לנוכח העליבות הזאת, וכעס עצמי לנוכח הרחמים העצמיים הללו.
זה פשוט שטות.
ככה זה כל פעם. ככה זה היה עם עידן, ככה זה היה עם כל מי שהיה לפניו ואחריו, וככה זה יהיה גם הפעם. אני בונה לעצמי בראש מגדל אייפל של התרגשויות, רגשות, מערך שלם של קשר, ואין לזה שום קשר למציאות האובייקטיבית, ובטח שלא לצד השני בכל העולם המדומיין הזה. מתענגת על הרגשות שלי ועל עצמי, מתמוגגת מהכאב, מהתקוה, מהכיסופים, ואז מגלה שאף אחד בעולם לא ידע ולא היה ערוך, ועל כן לא הגיב ולא דמיין לעצמו שככה אני מרגישה. ואז אני מתעוררת ומגלה שכל העומק הזה היה רק בתוכי, שייחסתי חשיבות מופרזת ולא מציאותית לכל תנועה, והכי חשוב, שמעולם לא תקשרתי החוצה את העומק או החשיבות, ולכן גם אם היה שם משהו, חנקתי אותו על ההתחלה, כשבתוכי ממשיך להתנהל קשר שבעליו עברו הלאה מזמן מזמן. או, לחילופין, שמציעים לי נישואין או משהו כזה, ואני מבינה שנהניתי לשחק במשחק אבל אין לי שום כוונה להוציא את המשחק הזה מגבולות הראש שלי אל תוך המציאות הממשית.
ובתרגום לשפה המדוברת – אני חיה בסרט. כל העומק הזה הוא רק בראש שלי. אולי איש השלג הזכיר איזו רוני פעם, והוא בכלל בהה באוויר כשחשבתי שהוא מסתכל עלי. וגם אם הזכיר או הסתכל – אז מה? עם כמה אנשים אנחנו מייצרים קשרים סתמיים עד סתמיים מאוד במהלך הטיול הזה?
אני מחליטה נחושות להתנער מכל זה, ולובשת על הפרינציפ את חולצת המחשוף, אוספת שיער בקוקו מרושל, סנדלי שורש, והיידה, לבית חב”ד.
לא לגמרי ברור לי למה אני הולכת לשם שוב, אבל לגמרי ברור לי שאני לא יכולה להישאר בגסט האוס וממש לא יכולה להישאר בגדה הזו של הנהר, שכמות מקדשי העבודה זרה בה מתחרה עם כמות המסעדות הצמחוניות לתיירים, שגובות מחירים מגוחכים – מגוחכים בגובהם המופרז עבור המקומיים, ומגוחכים בדלותם עבור התיירים.
לא לגמרי ברור לי למה אני הולכת לשם שוב, אבל לגמרי ברור לי שאני לא יכולה להישאר בגסט האוס וממש לא יכולה להישאר בגדה הזו של הנהר, שכמות מקדשי העבודה זרה בה מתחרה עם כמות המסעדות הצמחוניות לתיירים, שגובות מחירים מגוחכים – מגוחכים בגובהם המופרז עבור המקומיים, ומגוחכים בדלותם עבור התיירים.
אחרי הצעדה מעלה, אני מתיישבת בסוכה של הבית חב”ד, שהיא בעצם חצר לא גדולה שהסכך מסוכות עדיין פרוש על גביה. מנסה לשמור על פרופיל נמוך.
נועה נכנסת לסוכה בצעדים מהירים מכיוון המטבח, ממלמלת משהו מתחת לאפה. בטח איזו תפילה, או ברכה. משיח לא כאן. היא נתקלת בי בעיניה, מחייכת חיוך רחב ויפה שמתויג היישר אל תוך ספריית הרגעים המיתיים של חיי, וממשיכה למלמל, תוך שהיא יוצאת מהבית חב”ד ומסמנת לי עם האצבעות שעשר. אני יודעת בוודאות שהשעה היא לא יותר משבע וחצי, ואני לא בטוחה האם היא תחזור בעשר, או עוד עשר דקות, או שהיא בכלל עוצרת אותי מלעשות איזה מעשה מטופש בשתי ידיה הפרושות לכיווני, מראות לי את פנים כף היד בתנועה של ביטחון מוחלט בי ובכוונותי.
אני ממשיכה לשבת, מוציאה את הסידור הקטן שלי מהתיק. מוטי נכנס אל תוך הסוכה, מברך אותי בבוקר טוב, וניגש למטבח. חוזר משם עם שלושה ספלים וקנקן מים רותחים. נכנס שוב ומוציא מגש של עוגת שמרים מחוממת שרק מהריח שלה אני מוכנה להמשיך לשבת שם כמה שיידרש ממני.
“כל הכבוד על העמידה בזמנים! זו תכונה שקשורה לחסידות. למרות שהרבה מהחסידים לא מיישמים אותה.” הוא מחייך לעברי. “תיכף אביתר יגיע ונתחיל. אכלת כבר משהו?”
“אני בסדר, תודה.”
הנוכחות של מוטי כאן אתי בציפיה לאיש השלג מלחיצה אותי, ולכן אני יוצאת החוצה, נשענת על הקיר החיצוני של בית חב”ד, ונושמת בשקט, בלבד שלי. אני מעסה את הצוואר שלי, העורף, מחליקה את הידיים למעלה, על הראש, השיער, כמו שאני צריכה עכשו, ליטוף רך על הראש. אני נאנחת בהחלטיות, נאלצת לפתוח את העיניים ורואה אותו מולי.
איש השלג הוא אותו איש שלג לכאורה, ויש לי קילומטרז’ של אולי שעתיים וחצי אינטראקציה אתו בסך של הכל, אבל משהו בו שונה לי לחלוטין. הוא עומד מולי, מעביר משקלו מרגל לרגל, ונראה נבוך, מצב נפשי שבכלל לא שיערתי שקיים אצלו בגוף. העיניים שלו מורמות אלי ואז מורדות לכפכפים שלו, לסירוגין.
“היי,” הוא אומר בקול שקט, שגם אותו לא דמיינתי אצלו.
“היי.” ההיי שלי נקוד סגול, כדי להישמע ידידותי במיוחד.
“באת.”
“אהמ, כן.” אני קצת שותקת ואז פולטת, “הבנתי שהזמנת אותי.” זהו, עכשו זה יתפוצץ לי בפנים. הכי טוב לפנטזיות להישאר בתוך הראש, שם הן מוגנות מכל רע.
“נכון.” הוא שוב מסתכל על הכפכפים שלו ואני מתחילה נורא להתרגש. “אני שמח שבאת.”
שתיקה.
“אני…” הוא ממשיך בקול רפה. מה מאכילים אותו פה? “אני חיכיתי לך. לכן אני שמח שבאת.” הוא מסובב את הכפכף שלו על הקרקע, כאילו מכבה סיגריה בלתי נראית. “האמת שלא ידעתי איך תגיבי כשתבואי ותראי אותי ככה.”
“אני…” הוא ממשיך בקול רפה. מה מאכילים אותו פה? “אני חיכיתי לך. לכן אני שמח שבאת.” הוא מסובב את הכפכף שלו על הקרקע, כאילו מכבה סיגריה בלתי נראית. “האמת שלא ידעתי איך תגיבי כשתבואי ותראי אותי ככה.”
“איך ככה?”
“דוס.”
אני בולעת רוק בכבדות.
“אתה דוס?”
“אני… חושב על זה.”
“אהמ… אין לי דעה. למה שתהיה לי תגובה כלשהי לזה שאתה רוצה להיות דוס? אחלה, בהצלחה.”
“התכוונתי לדבר, כשתבואי. יש לי המון מה להגיד לך, אבל… לא יודע למה ככה הצטברו לי המון דברים להגיד לך, כאילו למה שיהיה לי בכלל משהו להגיד לך, אבל איכשהו הרגשתי צורך להסביר, במיוחד שאני עצמי תחקרתי אותך על המצב הדתי שלך בטרק.” הוא עוצר לרגע ואז ממשיך “בעצם, הייתי כבר חצי אפוי כשהגעתי לאנאפורנה, יצא לי ללמוד עם כמה חבר’ה דתיים בדרך, והרגשתי שזה הדבר היחיד שמרגיע לי את האבדון. ואז כשירדנו מהאנאפורנה, החזקתי מעמד אולי שבוע, אולי פחות, הרגשתי שהדבר היחיד שאני יכול לעשות כדי לא לארוז את הדברים שלי ולחזור לארץ כאן ועכשו זה לנסוע לרישיקש ולחכות לך שם. וללמוד. אבל ברור לי שלא לזה ציפית כשהגעת לפה – והנה מוטי!”
“מה?” הוא ניגש ומחבק את מוטי שיוצא מהבית חב”ד מאחורי.
“או!” אומר מוטי ברכות הנחושה שלו. “כולם כאן, אז אפשר להתחיל ללמוד.” וזה מסוג הרגעים שאני יודעת שעד זקנתי אתהה מה בדיוק הוא התכוון להגיד לי עוד.
2 Responses
זה לא הוגן שיש שבוע שלם עד הפרק הבא!
אין אין אין על הסיפור בהמשכים הזה!!
היה שווה לחכות!
סופרת גדולה!