דממה.
אני מפנה את פני ומסתכלת עליו באימה. “תגיד, אתה חי בסרט? אנחנו בקושי מכירים… היו לנו איזה שלושה שבועות גג של אינטראקציה רציפה עד שנעלמת לי – נעלמת לי שוב, יש לציין – ומאז כל מה שקרה בינינו קרה תשעים אחוז בראש שלי, אולי גם בראש שלך, אין לי מושג באמת ובתמים מה קורה בראש שלך, אבל זו לא הנקודה. לנהל שיחות מסתוריות ולא נהירות במשך שלושה שבועות, ואז עוד קצת על ספסל בברוקלין זו לא דרך לבחור בני זוג להמשך החיים! לא היית בחיים שלי בכלל חצי שנה ופתאום אתה רוצה שאני אתחתן אתך? החלקת על השכל לגמרי?”
“זה כן?”
כל האוויר יוצא לי. שרירי הפנים מתרככים, הקול המוכן לקונפליקט נודם, העיניים שלי נעות ממנו אל הספסל שעליו אנו יושבים ושוב אליו. השיניים שלי מתחילות לנקוש, ואני מנסה להסתיר את זה כמיטב יכולתי.
“בסדר,” אני לוחשת לתוך הצווארון של עצמי.
“מה אמרת?” הוא מחייך, ואני יודעת שהוא שמע יפה מאד מה אמרתי, ורק רוצה להשאיר את הרגע הזה בסמוך לחיך שלו יותר זמן.
“אמרתי בסדר.”
עיניו נפערות בחוסר אמון, בהקלה, בציפיה שהגיעה לסיומה. מתחילות לנצנץ באופן מחשיד.
“יש לי בעיה. איך שלא נסובב את זה, יש לי בעיה. אני בן אדם הזוי. למה אני מכניסה את עצמי?” אני ממשיכה למלמל, ספק אליו, ספק לעצמי.
“יש לי בעיה. איך שלא נסובב את זה, יש לי בעיה. אני בן אדם הזוי. למה אני מכניסה את עצמי?” אני ממשיכה למלמל, ספק אליו, ספק לעצמי.
הוא מהדק אגרופיו, הלסת שלו רוטטת קצת, ואני יודעת שהוא לא שומע מילה מהרטינה שלי, אני יודעת שהוא מחזיק את עצמו הכי חזק שהוא יכול להישאר מאופק.
אני יודעת כי גם אגרופיי מתהדקים והלסת שלי ננעלת בהתכווצות לא רצונית.
*
לפני שטסנו ליאל ירדה לחדר האוכל ובישרה בצרחות שהיא כלה.
כולם התחילו לצווח במקביל ולשיר ולרקוד במעגלים סביב ליאל ועם ליאל ועל ליאל, וזוהר ירדה בריצה ושאלה בדלת, מתנשפת.
“רוני כלה?”
אבל אז היא ראתה את ליאל מונפת אל על באופן שעוד מילימטר ואחת החוליות בגב שלה מאה אחוז יוצאת מהמקום והבינה מי הכלה. אני בדיוק עמדתי שם בצד וראיתי ושמעתי ותהיתי מה גרם לזוהר להגיד את זה. האם נזרקה בה נבואה? האם נזרקה בה רוח שטות? לא יודעת מה נזרק בה אבל אני רציתי לזרוק בה נעל כי היא עוררה מרבצה אי שקט קמאי, כמיהה לא אנושית וחשש שרואים את הכמיהה הזו על הפנים שלי.
כל קפסולות הכיסופים שלי כולן, כל נקודותהערגה, כולן נמשכו ממחבואן החוצה ודילגו בחופשיות עם הבנות המקפצצות בחדר האוכל המחופה אבן צפתית.
כל הייאוש, כל חוסר האמונה להיותי נאהבת בפוטנציה, כל הדחייה שלי את האהבה שהוצעה לי וההיצמדות למקומות עקרים שלא יכלו להניב את הקרבה שרציתי ועל כן נתנו לי אשליית קשר מבלי שתהיה ממש אופציה של קשר.
אבל זוהר לא ראתה את כל אלה.
זוהר חשבה שאני כלה. ככה, בפשטות, בקלילות, כאחת האדם, לא כמו היצור המסתבך והמתבחבש שהנני.
אני יושבת על המיטה שלי בבית. בחוץ פריחה סתווית ירוקה ולחה ומהממת ואני כותבת לזוהר שתי מלים.
“אני כלה.”
כעבור שתי דקות זוהר מתקשרת. אני עונה אל תוך מטח של צרחות התרגשות וקולולולואים שגורמים לי להרחיק את הטלפון מהאוזן עד יעבור זעם. כשכל הדבר הזה קצת נרגע, אני מקרבת אותו שוב לאוזן.
“הלו?”
“רונצ’ייייי”
“זוהרצ’וק” אני כמעט דומעת “אני כלה.”
“בטח שאת כלה.”
“מה זאת אומרת?”
“הגעת לאלטה כלה. ראו עלייך מהיום הראשון.”
“מה ראו עלי?”
“את זה שאת כבר כלה, שמשהו בתוכך כבר מלא באופן בלתי הפיך.”
“אבל לא הייתי כלה…”
“כלה בשם המושאל. לא כסטטוס רשמי אלא כמצב בנפש. למה את חושבת לא משנה מי נהייתה כלה, דבר ראשון חשבתי שזו את?”
“זוהר, אני אוהבת אותך. את תהיי המלווה שלי, נכון?”
“נו, בטח. מי עוד ילווה אותך, יא עיזה?”
“טוב, אז עכשו אחרי שהסכמת, זה הזמן להגיד שזה הבחור ההוא מהקראון הייטס. שחשבו להציע לך.” אני מכווצת את פניי מעוצמת הפדיחה
“מה, מרמת אביב?””כן. היינו ביחד ברישיקש, עברנו את כל הדבר הזה ביחד.”
“די…” דממה של עשר שניות, שזה המון בשביל זוהר. “עכשיו שאני חושבת על זה, באמת היה לך פרצוף חשוד כשהראיתי לך אותו. לא מאמינה שלא אמרת לי כלום, הזיה. הקטע הזה של שידוכים של בעלי תשובה פוגם באינסטינקטי הישרדות הכי בסיסיים שיש.”
“את סולחת לי?”
“מה יש לי לסלוח לך? הוא שלך מששת ימי בראשית, אם זה המצב. כמו כן, האם יש לו חברים שווים?”
“אני אוהבת אותך, זוהר.”
“גם אני אותך, כלה מהוללה.”
*
אבא ודביר יושבים בסלון. למזלי יש לו עוד יומיים לפני שהוא צריך לחזור לשיזפון.
אבא אוכל בננה בפרצוף מהורהר ודביר בוהה בפלאפון שלו בפרצוף מהורהר גם כן. אני שמה לב שעם הזמן הפרצופים המהורהרים שלהם נהיים מהורהרים באותה צורה, ויש בזה משהו חמוד ומדכא בו זמנית.
אני מתיישבת על הספה ומכחכחת בגרוני. אבא זורק את קליפת הבננה לפח ושולה מכיס הקרדיגן שלו עוד בננה, שהוא מתחיל לקלף בתנועות לאות. דביר גולל. הפיד, כמו תמיד, בור ללא תחתית. זו יכולה להיות שורת פתיחה של שיר.
הפיד
כמו תמיד
בור ללא תחתית.
ברור לי שאני סתם דוחה את הקץ.
“אבא, דביר?”
שניהם נוהמים משהו.
אני מנסה שוב, בטון גבוה יותר. “אבא? דביר??”
הם שוב נוהמים משהו, אבא אפילו מרים אלי מבט לחלקיק שניה, אבל במחשבה שניה יכול להיות שהוא סוקר את השטח כדי לאתר עוד בננות.
“אני מתחתנת.”
דביר מרים אלי עיניים סקפטיות.
“עם מי?”
“קוראים לו אביתר.”
“זה מתיחה כאילו?” הוא מפנה מבטו לאבא שעדיין לועס בנחת. “אבא, שמעת?”
אבא מרים עיניים מופתעות.
“שמעתי מה?”
“רוני מתחתנת.” הוא אומר את זה בכזו נימה סרקסטית, שאני אומרת לעצמי שהוא בטח חושב שזו איזו סגולה של דוסיות מתפלפות להגיד שהן מתחתנות בכאילו, כדי אחר כך להתחתן באמת.
“למה היא צריכה להתחנן?”
“מתחתנת.” דביר מטעים. אבא מפנה אלי עיניים שואלות.
“מה זאת אומרת?”
“קוראים לו אביתר. הכרתי אותו עוד בהודו, אבל שם לא היתה לזה משמעות אמיתית, אז התפדחתי לספר לכם, אבל כשהייתי אצל הרבי נפגשנו שוב ועכשו אנחנו מתחתנים.”
“את רצינית?” משהו שמזכיר התרגשות מתחיל לעלות על פניו של אבא.
“כן.” המבט שלי מתחיל להתמקד בנקודה על אחת הבלטות ברצפה.
“אני לא מאמין.” אבא קם, עושה סיבוב סביב עצמו וחוזר ומתיישב. “מתי זה הוחלט? מתי נפגוש אותו? מתי החתונה? מאיפה הוא? אני לא מאמין.”
“הוחלט אתמול, הוא מגבעת יואב, עוד לא החלטנו מתי החתונה ותפגשו אותו מתי שתרצו, רק צריך להחליט.”
דממה משתררת בסלון. היא מופרת על ידי נקישה כאשר דביר מניח סופסוף את הפלאפון מידיו, קם ממקומו וניגש אלי לחבק אותי ולקלל אותי בשקט ולהגיד לי שאני דוסית מטורפת באורות ותוך חמש שנים יש לי עשרה ילדים, צניחה מטאורית במעמד הסוציו־אקונומי וסגנון חיים כללי של אשה קשת יום, ועם כל זה הוא עדיין נורא שמח ומתרגש בשבילי.
אבא עומד מאחוריו, מהורהר שוב.
“גבעת יואב זה לא יישוב דתי, נכון?” הוא פונה אלי אחרי שדביר משחרר אותי מהחיבוק.
“לא, אבאל’ה” מאיפה מתפלק לי האבאל’ה הזה? “זה לא.”
“אז הוא בעל תשובה, כאילו?”
“כן.”
“בעל תשובה טרי, אם הכרתם ממש לאחרונה בהודו.”
“כן…”
“הבנתי.” אבא נראה מוטרד. ביום רגיל הייתי משחררת את זה, אבל היום לא יום רגיל, כל הקצוות צריכים להיות סגורים היום, לפחות חלקית.
“זה מטריד אותך, אבא?” אבא מציץ בי, כמו מתלבט בינו לבין עצמו מה להגיד.
“אולי קצת.” הוא מכחכח בגרונו. “בעלי תשובה זו לא אוכלוסיה מאוד יציבה. הנה, שושנה של אמזלג התחתנה עם בעל תשובה ואז אחרי שלוש שנים הוא החליט שמיצה, הוריד את הכיפה ופתח דוכן סביח בחוף ניצנים.”
“הוא בחור רציני, אבא.” אני מחייכת “והוא בכלל לא בעניין של סביח.”
“זה גם מורכב, שתדעי” אבא מתיישב חזרה על הספה “לא רוצה לצנן, אבל תזכרי שאת מגיעה מבית תורני, וזה אומר שאת לכתחילה יודעת פי עשר ממנו, והוא לא מכיר את הניואנסים, ולא מכיר השפה הפנימית, ושום דבר לא על אוטומט אצלו, ולא יודע איך זה יהיה.”
“אבל זה מופלא שזה לא על אוטומט, אבא, אתה מבין? הדבר האחרון שרציתי זה שדברים יהיו על אוטומט. באיזשהו מקום” אני לוקחת נשימה עמוקה “באיזשהו מקום, למרות שאני באה מבית תורני רציני” חנופה עוד אף פעם לא הזיקה לאף אחד “גם אני סוג של בעלת תשובה. כל יהודי שמוצא בעצמו פתאום רצון להיות קרוב יותר לאלוקיו הוא סוג של בעל תשובה, וזה בכלל לא משנה מאיזה רקע הוא הגיע. דתי לאומי יכול להיות בעל תשובה, חרדי יכול להיות בעל תשובה. תחשוב שכשחז”ל כתבו על מקום שבעלי תשובה עומדין, הם לא דיברו על בעלי התשובה של ימינו, הם חיו בעולם שבו כולם שמרו מצוות, לפני שפינוזה, לפני הכל”.
“כן, אבל את מדברת איתי גבוהה גבוהה ואני מדבר איתך מהניסיון, מהמציאות היומיומית הפשוטה שאני לא יודע אם את בכלל מבינה אותה. בסופו של דבר נישואין זה לא התאהבות או אורות, נישואין זה ילדים, ומדיח, וכביסה, וחשבון חשמל ואסיפות הורים ומשכנתא והמון מרעין בישין שאפשר להיכנס אליהם רק עם אדם שאפשר באמת לסמוך עליו.”
“כן, אבל את מדברת איתי גבוהה גבוהה ואני מדבר איתך מהניסיון, מהמציאות היומיומית הפשוטה שאני לא יודע אם את בכלל מבינה אותה. בסופו של דבר נישואין זה לא התאהבות או אורות, נישואין זה ילדים, ומדיח, וכביסה, וחשבון חשמל ואסיפות הורים ומשכנתא והמון מרעין בישין שאפשר להיכנס אליהם רק עם אדם שאפשר באמת לסמוך עליו.”
אבא פונה להסתכל בי. יש לי תחושת בטן שהוא באמת מבין משהו שאני עדיין לא מבינה, אבל היא כל כך ערטילאית, שאני יכולה רק להסתכל אליו בחזרה ולרצות לחבק אותו.
לבסוף אני אומרת “אני סומכת עליו.” מחייכת “אני באמת סומכת עליו. וכשאתה תכיר אותו, גם אתה תסמוך עליו.”
“טוב, אני מקווה.” אבא נענה להצעה שלי לחיבוק.
כשהוא מרפה, אני מסתכלת עליו שוב בעיון “אתה יודע? אני סומכת גם על אמא. עדיין. כמה שהיא דפקה לנו ברז באמצע החיים, אני סומכת עליה שהיא מלווה אותי מלמעלה, שהיא אחראית באיזשהו אופן על הפלא הזה שקורה וקרה לי. כי אין דרך ארצית להסביר את כל החסד הזה, אבוש. מעולם לא עשיתי טוב בכמות שתצדיק את כל זה.” דמעה קטנה מבצבצת בזווית עינו של אבא, ואני יודעת שהוא שמע את מה שרציתי להגיד לו.
באיזשהו מקום, אני מרגישה שגם אמא שמעה.
9 תגובות
אוף
מכורה שאני
כל הבוקר מרעננת לראות שעלה פרק נוסף
ועכשיו אצטרך לחכות שוב עוד שבוע
אבל למה הדמעה הזאת שמבצבצת בקצה העין של אבא שלך מבצבצת גם אצלי??
אוף, קצת התכווצתי מהתגובה שלה.
זה אולי הכי הרבה שהיא מסוגלת אליו ובטח בכזה עיתוי בזק, אבל להגיב “בסדר” עם לסת שננעלת בהתכווצות נשמע לגמרי כמו אילוץ כפוי.
אחר כך היא מתרגשת כשמבשרת שהשתדכה איתו, אבל מולו הרגיש לי הרבה הרבה פחות.
מעניין שהתכווצת, בי דווקא עבר רטט של התרגשות.
איזו דרך עדינה להביע את המתח שבין האיפוק והדיסטנס החיצוני של השידוך לבין הכמיהה שביניהם.
איך היא יודעת שהוא מחזיק את זרועותיו ושפתיו הכי חזק שהוא יכול בכדי לשמור על האיפוק, על גדרי הצניעות הנדרשים ממנו? כי גם היא מרגישה כמוהו.
וה’בסדר’ שלה? כל כך מבטא את המאבק בין הפחד הקמאי להסכים להיות נאהבת, לבין ההכרה בכך שהמשחק כבר מכור וששניהם (ואפילו זוהר חחח) כבר יודעים שליבם מלא באופן בלתי הפיך.
וגם אצלי…
נראה שיש כאן קהל מעריצות.
סיפור מדהים. הקינוח של יום חמישי…
פליז אל תגדעו אותו באיבו. תנו לנו לטעום מהארוסין הכנות חתונה ובעיקר מהחיים שלהם יחד כזוג עם כל הפערים ,המהמורות והאתגרים.. זה יהיה מרתק.
גם אני מצטרפת לבקשה של נועה…
מתסכל אותי האירוע של הצעת הנישואין,
כאילו הבחור די כופה עליה את הכן ולא מאפשר לה קצת התבוננות הסתכלות ושהות לחשיבה.
לא יודעת מבינה טוב את החשש של אבא שלה הם באמת לא הכי יציבים.
מתי עולה הפרק הבא??