האם הסיפור מבוסס על התנסות אישית? למה אבא של רוני כל כך סגור? מה כתב אביתר לרבי כשהיה בהודו? אתם שאלתם, הסופרת ענתה.
1.
… אני בטוח כמעט במאה אחוז שהסיפור הוא אישי. ההיכרות עם הניואנסים היא ברמה הכי גבוהה שיש, עד לנקודות עדינות ממש. בגלל שאני מכיר את עצמי ועברתי תהליכים בדומה לזה, הן במזרח והן בחב”ד, אפילו שלא הייתי פיזית במזרח, העונג היה צרוף, כמובן עם המלצה לידידים לקרוא.
לא אגזים עם הטענה שהסיפור הזה הוא הכי טוב שקראתי אי פעם…
לגבי השאלות, האמת שאין לי קושיות רציניות על הסיפור, בסוף העיקר זה ההנאה. סתם שאלה, מנין לך כל ההיכרות הקרובה עם הדמויות..?.
ועוד, מה פשר שם הסיפור ‘אוקיאני’?
ומה זה השם ‘אנה קרא-איוונוב’? אמיתי?
תודה רבה על המחמאות מחממות הלב.
נתחיל מהסוף:
- אנה קרא-איוונוב זה השם האמיתי שלי. למען האמת, המצלול שלו הוא לא משהו שמישהו בר דעת היה בוחר לעצמו מיוזמתו, אז אפשר להיות בטוחים במאה אחוז באותנטיות שלו.
- השם אוקיאני הוא קיצור של השם המקורי שרציתי לתת לספר – “אודה (=שיר הלל) לרגש אוקיאני”. רגש אוקיאני הוא מושג שטבע הסופר רומן רולאן בהתכתבות שלו עם אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד וכפי שכתוב בהקדמה לפרק א’, הוא מתאר תחושה של התמזגות עם משהו נצחי ואינסופי, כמו אוקיאנוס. הוא מתייחס לרגעים כאלה של תחושת שלמות מוחלטת שאין בה חסר, שמאפיינת, על פי פרויד, את החוויה הדתית. יש לציין שהנימה המקורית שבה פרויד השתמש במושג, היה בה מן הבוז, כאילו הצורך הזה בהתמזגות הוא צורך ילדי לא מעובד, והוא המקור למשאלה הדתית להתאחד עם הבריאה, שהאדם הבשל נפשית אמור לגדול ולהתנער ממנה. אני, מאידך, חושבת שהצורך האוקיאני הוא הצורך העמוק ביותר של יהודי, ואולי העיסוק בו היה בין הרגעים הבודדים שבהם הפסיכואנליזה הצליחה לגעת באזורים הכמוסים של הנפש, ששייכים למה שאדמו”ר הזקן קורא לו בספר התניא “הנפש האלוקית”, אותו חלק אלוק ממעל ממש שנמצא בכל יהודי. מבחינתי מטרת הספר הייתה לתת קול לרגש הזה, לתת לו תיאור אותנטי ככל הניתן, משהו שלא מצאתי עדיין בעולם הספרות, שלרוב עוסק בתשובה יותר מההיבט החברתי, או מצד חיבוטי הנפש הכרוכים בה.
אבל אני רציתי לתאר את האורות, לנסות להעביר למי שלא חווה את העוצמה שבשמה אנשים מוכנים לזרוק הכל ולהמציא את עצמם מחדש, למרות המחירים הגדולים. ומבחינתי כל הדבר הזה הסתכם במושג (המוצלח מאוד למרות הכל) – רגש אוקיאני.
- אני לא בטוחה לאילו דמויות אתה מתכוון, אבל אני מכירה את ההווי שאני מתארת כי הייתי שם, כפי שאפרט במענה לשאלה 4.
2.
אוקיאני.
נהניתי ממש לקרוא, כתיבה משובחת ושנונה, עם הרבה עומק ותובנות, תודה:)
אנשים גדולים מהחיים!
חיכיתי בפרקים האחרונים שאביתר ישחרר קצת מידע עליו….
וכמובן מה הוא כתב לרבי אז ברישיקש והתחיל לספר אז לרוני? עוד לא גילה לה עד עכשיו??
תודה רבה!
נראה לי שרוני יודעת לא מעט דברים על אביתר, אבל היא בעיקר יודעת שהם בתחילת הדרך והיא הולכת לגלות עליו עוד הרבה הרבה דברים חדשים. היה מעניין אותי לשמוע מה מרגיש לך חסר.
ולגבי הכתיבה ברישיקש – אני מניחה שהוא כתב על איזשהו עניין שלו, אולי התייעצות לגבי מה לעשות הלאה, אחרי רישיקש, ואני מניחה שהרבי ענה לו מזל טוב לרגל בואו בקשרי השידוכין עם מישהי מעיר מסוימת, ולכן הוא שאל את רוני מאיפה היא, כדי להבין אם הרבי התכוון אליה בצורה כל כך מפורשת. באיזשהו מקום זה לא משנה האם שם היישוב שבמכתב היה דומה לעפרה או לבנימין כי על ראש הגנב בוער הכובע – אם הוא חשב שהיא הבחורה מהמכתב, כנראה זו עדות מספיק טובה למה שהוא מרגיש.
3.
היה סיפור מדהים מכל בחינה ובעיקר בצורת הכתיבה.
שאלה אחת, למה היחסים עם אבא כל כך קרים? הוא בקושי דמות אבהית בשבילה.
אני חושבת שזה שילוב בין האופי שלו לבין מה שהוא עבר. הוא תואר לכתחילה כדמות מאופקת, קצת יקית כזאת, קצת מרובעת, כלומר הבעות חום ספונטניות לא ממש היו חלק מהרפרטואר שלו. לכל זה התווסף האבל המאוד לא מעובד שלו (לישון ליד מיטה מוצעת שלה אחרי 8 שנים זה מוגזם מאוד) שגרם לו עוד יותר להסתגר רגשית ביחס לכל העולם, ובין השאר גם ביחס לילדים שלו, בהם הוא המשיך לטפל אך ללא אפשרות לנוכחות רגשית עמוקה או שיח רגשי ראוי. לראייה, גם כשחשב להינשא מחדש הוא לא הצליח להביא את עצמו לעשות את זה, כלומר משהו בו נחסם באופן מאוד חזק שכנראה לא יעבור בלי התערבות טיפולית, שגם אליה הוא לא פונה כי הוא כל כך חסום. יכול להיות שהאווירה הזו בבית גם מסבירה את החיפוש הבלתי נלאה של רוני אחרי בית חלופי.
4.
תודה רבה על סיפור מדהים!! אוקאיני יוצא דופן בכתיבה המשובחת, אותנטית, גבוהה ופשוטה בו זמנית. בתיאור המדהים של התהליכים הנפשיים. היה תענוג לקרוא כל שבוע מחדש
שאלה: האם הסיפור מבוסס על סיפורה האישי של הכותבת?
אז התשובה היא כן ולא.
המסע הגיאוגרפי של רוני – קטמנדו, פוקארה, רישיקש, פושקר, צפת, ניו יורק – הוא מסע שאכן עברתי בחיים האמיתיים. גם המסע הרוחני של רוני – החיפוש אחר האמת, הייאוש ואז הגילוי, והפלא והאורות – הוא מסע שעברתי בחיים האמיתיים.
עם זאת, רוב הדמויות בספר, החל ברוני ומשפחתה וכלה בדמויות המשנה, הן דמויות בדויות. השארתי על כנם, פחות או יותר, את דמויות שליחי חב”ד השונים, כי הם מספיק גדולים מהחיים גם ככה, הם לא צריכים ייפוי שלי, ומגיע להם שהגדולה שלהם תסופר בראשי חוצות, בדיוק כמו שהיא.
הרעיון היה לספר סיפור שהוא לא אישי שלי, אלא סיפור של רבים וטובים, של תקופה ומקום ותהליך שהמון אנשים מכירים אותם מקרוב, אבל אין להם קול מספיק בספרות, הם לא נחלקו עם מי שלא התמזל מזלו להיות שם. במיוחד עכשיו, שהזמנים משתנים, ושום דבר הוא לא כפי שהיה, גם לא רישיקש ופושקר, היה לי חשוב לשמר את הסיפור של הדבר המופלא הזה בחיותו דאז, כמו יתוש משומר בענבר.
אני חושבת שמהרבה בחינות סיפורם המלא, האינטגרטיבי, של בעלי התשובה נופל בין הכיסאות, במיוחד בעלי תשובה שעברו תהליכים בתוך העולם הדתי, ולא הגיעו אליו לגמרי מבחוץ – הוא דתי מדי עבור החברה הלא דתית, והוא לא מספיק דתי עבור החברה הדתית והחרדית, והוא יכול לעורר התנגדות בקרב זרמים אחרים בעולם הדתי שחווים את התהליך שהגיבורים עוברים כביקורת עליהם ועל בחירותיהם הרוחניות. ולכן, מעבר למה שקרה או לא קרה איתי, רציתי לספר סיפור של חוויה, חוויה שמשותפת להרבה אנשים. באיזשהו מקום ערבבתי בין מציאות ודמיון גם כדי לשמור על הפרטיות שלי אבל גם כדי להרחיק את הסיפור מהעולם האישי שלי, שלא יישאר סיפור פרטי אלא יהפוך לסיפור כללי.
כמובן, אסייג ואומר, שכמו אצל כל הסופרים, בסופו של דבר כל דמות וכל אירוע שואבים השראה ממשהו שהיה אי פעם במציאות, מחיים שנחשפנו אליהם, או שרפרפנו לידם, מאירועים ודמויות שהשאירו חותם עלינו. הסופרת היהודייה-רוסיה המפורסמת דינה רובינה כתבה שסופר הוא שודד דרכים. הוא לוקח דמויות, משפטים, עלילות, דימויים ותחושות שהוא נחשף אליהם, מביא אותם חזרה למאורה שלו ושומר אותם בכספת עד ליום שבו הוא מגלה שזה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו בסיפור הספציפי הזה שהוא כותב.
5.
בסופו של דבר, המהירות שרוני ואביתר מתארסים מדאיגה קצת בעיני כקוראת. הרי הם לא באמת ביססו קשר מציאותי וכן לפני כן, עם כל ההבנה האילמת ביניהם. אז נכון שאנחנו מקבלים פרק סיום שלכאורה בסוף הכל בסדר, אבל למה הבחירה הזו ככותבת, בעצם?
כאמור, רציתי לספר סיפור של בעלי תשובה, כאנשים פרטיים, כתופעה, כמערך נפשי ורוחני.
מהבחינה הזו, הרעיון של שידוכי בזק הוא משהו שקיים מאוד בשטח והוא אכן מדאיג, גם בשטח. בעלי התשובה תופסים את הנישואין כשלב הבא הכרחי של התהליך שהם עוברים, כשער לסוציאליזציה והיטמעות מלאה בעולם החדש הזה שהם הגיעו אליו, שבתוכו מגוון האפשרויות הקיימות בפני אנשים שאינם נשואים הולך ומצטמצם עם כל שנה שעוברת, לצערנו הרב. לכן הרבה פעמים, מבחינתם, חתונה היא יעד בפני עצמו וזהות החתן או הכלה הם פחות קריטיים מאשר הכוונה הכללית – להפוך להיות אותה דמות עם פאה (או מטפחת) שאני מדמיינת לעצמי כדמות האידיאלית. יש לזה לא מעט מחירים בהמשך, ולכן הדאגה שלך מוצדקת.
עם זאת, דוקא במקרה של רוני ואביתר זה לא הרגיש לי ככה. הם סיימו את רישיקש ביחד די מאוהבים. כל אחד מהם פנה לדרכו העצמאית כשדמותו של השני כל הזמן נמצאת איפהשהו ברקע. באיזשהו מקום, בנוסף לתהליך הרוחני שהם עברו, הם גם כל הזמן נעו זה לעבר זו, באופן מכוון, גם אם לא תמיד מודע. הם ויתרו זה על זו ברישיקש רק כי הם רצו קדושה באותה מידה כמו שהם רצו זה את זו, אבל זה היה ויתור עם תקווה יוקדת שבסוף יוכלו לחזור להיות יחד בתוך הקדושה. הם היו עמוד תמך מרכזי זה לזה לכל אורך הדרך. זה לא היה שידוך באמת, זה לא היה תהליך היכרות וקבלת החלטה הדרגתי. מהרבה בחינות, הם קיבלו את ההחלטה עוד ברישיקש וכל שאר הבירורים היו כדי לצאת ידי חובה. הנפשות שלהם היו קשורות זו בזו.
ואני מניחה שגם הגעגוע תרם למהירות ההתרחשויות, וגם החוויה של שניהם שהקשר ביניהם הוא שמיימי, מעל הטבע.
האם זו דרך נכונה לקבל החלטות לגבי נישואים? לא.
האם זו ערובה שהנישואים יצליחו? גם לא.
אבל באיזשהו מקום אני מרגישה שסיפור האהבה של רוני ואביתר הוא צ’ופר שמימי שהם קיבלו על ההתמסרות המוחלטת שלהם לאמת, המוכנות שלהם לוותר על הכל בשביל הקב”ה, ולכן גם הוא חלק מסיפור התשובה שלהם.
תגובה אחת
סיפור מדהים ומרגש, התהליך הנפשי-רוחני-זוגי שמתרחש במקביל, והסיום המדויק. ישר כח