איקאה למתקדמים

ככל שאנשים מתבגרים, כך אומרים, את מקומו של הלונה פארק תופס כסא הנדנדה. בקרב אותה קבוצת גיל, בהתאמה, את מקומה של חו”ל תופסת איקאה.

האמת היא שאמא שלי מעולם לא נסעה לחו”ל. מטעמים אידאולוגיים ומאהבת הארץ נטו, ושיתפוצצו כל המגזינים עם תכניות הנופש והקרוזים. גם אילת נחשבת אצלה לחוץ לארץ. כנראה גם תל אביב, עין לבן ותלפיות מזרח. באופן כללי, כל מקום שמצריך יותר מקו אוטובוס אחד וסנדוויץ’ לדרך נחשב אצלה למסע על חמורים וגמלים.

היא יוצאת מהבית בעיקר לחתונות. אמנם בקצב ההתפשטות האקספוננציאלי של המשפחה יש חתונה כמעט בכל ערב, לעתים אפילו שתי חתונות ובת־מצוה, כך שמבחינה סטטיסטית היא בתנועה מתמדת. אבל משום מה כל החתונות נערכות בלילה, ולכן הנוף שהיא זוכה לראות מורכב בעיקר מאורות שנמרחים על החלון, תחנת אוטובוס וצג אלקטרוני שרשום עליו ‘המידע אינו זמין’.

אבל בינינו, גם בטיסה לחו”ל זה בערך מה שהיא תראה מהחלון. וסחרחורות אפשר לקבל לאו דוקא בגובה שלושים אלף רגל.

באוטובוס לפחות יש רק שני מושבים בכל שורה. אם היא תרצה לקום ולמתוח רגליים, היא תוכל להקים אותי או את המתנדב התורן שיושב לצדה. כלומר, בשביל מה להקים אותו? היא ממילא לא תרצה לקום. בזאת יש לאוטובוסים עליונות מוחלטת על מטוסים.

גם הנסיעות לאולמות הממוקמים על אם הדרך, בנקודה כלשהי בין פתח תקוה לירוחם, נמשכות בדרך כלל פחות מחמש שעות. בלי ביקורת דרכונים, בלי איסוף מזוודות ובלי לגלות בסוף שהכבודה שלך המשיכה על דעת עצמה לבודפשט.

שורה תחתונה, איקאה היא יעד אקזוטי מושלם.

אפשר ממש להרגיש שם שבדיה. שמות המוצרים שנתקעים לכם בגרון, הקציצות השבדיות כנ”ל. המסלול הכפוי, שמזכיר מעבר גבול למדינה שאי אפשר לצאת ממנה. וגולת הכותרת, אנשי שירות נעימים וחייכנים עם מזג סקנדינבי שלו, שיוצא להם הלבנט כשאתם שואלים פעמיים.

אפשר ממש להרגיש שם שבדיה. שמות המוצרים שנתקעים לכם בגרון, הקציצות השבדיות כנ”ל. המסלול הכפוי, שמזכיר מעבר גבול למדינה שאי אפשר לצאת ממנה. וגולת הכותרת, אנשי שירות נעימים וחייכנים עם מזג סקנדינבי שלו, שיוצא להם הלבנט כשאתם שואלים פעמיים.

שפרירה אחותי אמרה: נצא לקראת הצהריים, נעשה סיבוב קצר, נאכל משהו ונחזור בזמן לילדים. במשפחה שלנו, אופטימיות היא מחלה תורשתית.

הגענו.

אמא ביקשה שנחכה לה שתי דקות.

חיכינו. מצאנו עגלה, התווכחנו אם היא צריכה עגלה, החלטנו שהיא לא צריכה עגלה, לקחנו עגלה בשביל התיק שלה. אמא חזרה ונזכרה שהיא שכחה שם את התיק. הלכה להביא אותו. הלכה לבלי שוב.

מתברר שחוש הניווט המשפחתי לא דילג עליה. אותו חוש ניווט מפורסם שבגללו זרקו את הנכד שלה – זה שעבר דרכי – מחיה”א וליהקו אותו לעוקץ. עם יכולות הניווט המופלאות שלו, הוא באמת זקוק לכלב נחייה.

“תלכי להביא אותה,” אני ממליצה לשפרירה. “שלא תסתבך.”

שתיהן מסתבכות כנראה בדואט. כי אני מחכה, ומחכה, ומחכה. שפרירה לא עונה לטלפון, כי היא השאירה את התיק שלה אצלי. אופטימיות כבר אמרנו.

אני יוצאת לחפש את שפרירה שמחפשת את אמא, שאולי חזרה בינתיים לחפש את שתינו. אני חוזרת ללא ממצאים.

בשלב הזה אני מציעה (ביני לבין עצמי, כי שתי שארות המשפחה שלי התאדו לאיזו טרה אינקוגניטה) טקטיקה חדשה: כל אחת תישאר במקום שהיא נמצאת ותפסיק לחפש את האחרות. בסוף עוד ניפגש.

אני לא מבינה לגמרי את המתמטיקה שמאחורי השיטה, אבל כשאנחנו מחפשות זו את זו אנחנו מצליחות להיות תמיד במרחק הכי פחות מתמשק שאיקאה מאפשרת. לכן, על פי חוקי ההיגיון, הטקטיקה ההפוכה מוכרחה לעבוד.

אז אני יושבת במקומי, וקוראת ספר פילוסופי קטן שהבאתי אתי, המיתוס של סיזיפוס. לא מדויק, הספר נשאר בתיק. אני משחקת נחשים בנייד. הילדים גילו אותו בהגדרות, ומאז הם משחקים בו כשאני לא מרשה.

אמא ושפרירה נעמדות לידי. בלי שום מילת התנצלות.

“נלך?”

נלך. לשם כך התכנסנו הלא.

אנחנו הולכות לפי החצים. יש חצים בכל מקום: על הרצפה, על הקירות, מעל הראש. כמות החצים מעוררת תחושה שמישהו יודע לאן הולכים. זו תחושה שקרית אך מנחמת.

איקאה בנויה כך שאדם נורמלי נכנס למחלקת חדרי השינה, עובר דרך סלונים ומערכות ישיבה ויוצא כעבור ארבע שנים עם שמונה נרות, פומפיה וחוסר אמון נרכש במין האנושי.  

“אולי נשב לאכול קודם?” אמא מציעה.

היא צודקת, השארנו המון קלוריות בדרכנו.

אנחנו מתיישבות ליד צמד שולחנות. אמא רוצה רק קפה. שפרירה מתחילה, למה פרות אוכלות עשב… אני זורקת אל המגש הנדיב שלה את המבט הכי עוין שאני מצליחה לגבש, וממשיכה לכרסם עלים. עכשו תבינו למה אני שונאת אנשים רזים.

אנחנו מתיישבות ליד צמד שולחנות. אמא רוצה רק קפה. שפרירה מתחילה, למה פרות אוכלות עשב… אני זורקת אל המגש הנדיב שלה את המבט הכי עוין שאני מצליחה לגבש, וממשיכה לכרסם עלים. עכשו תבינו למה אני שונאת אנשים רזים.

ואז אמא מבקשת ללכת לרגע, ואני הולכת אתה ליתר ביטחון.

“אל תזוזי,” אני אומרת לשפרירה.

“לאן אני אזוז?”

אנחנו הולכות. חוזרות. ואז אמא נזכרת ששכחה את התיק. אני מזכירה לה שהוא עלי. ואז אמא אומרת, “הנה, מכאן.”

כעבור דקה אנחנו נכנסות למסעדה.

“אמא, זאת המסעדה הבשרית.”

היא מסתכלת סביבה.

“לא נכון.”

כל החיים היא לימדה אותי לא להתווכח עם עובדות.

אני מצביעה על המסך הענקי המתחלף עם התמונות המרהיבות של הקציצות והשניצלים.

“אה,” אמא אומרת. “אז נצא.”

אנחנו פונות שמאלה. עוקפות כמה סטנדים של אביזרים יפים ובלתי מפוענחים, חוצות מסדרון, מקיפות עמוד, עוצרות.

“הנה,” אמא אומרת. “כאן. אבל איפה ישבנו?”

לפי ההלכה הייתי צריכה לומר, ‘אמי מורתי, דומני שאנחנו במסעדת שחוטי החוץ, שמא התעיתי אותך בדרך?’

אני אומרת בשינויים קלים, “אנחנו עוד פעם בבשרית.”

“לא יכול להיות.”

“אמא, כבר היינו כאן.” (לפי ההלכה וכו’)

“לא היינו.”

“היינו, תראי את הבנות שלומדות כאן.”

היא מביטה בכורסאות ובבנות השרועות עליהן, משננות תאריכים למבחן החוץ בהיסטוריה. כנאמר במקורות הקדושים, הכל נברא בשביל ישראל.

“אה… אז זה שם כנראה.”

הפעם היא מובילה. כמו בפעמים קודמות.

“הנה, כאן,” אמא אומרת בביטחון של מפקד חי”ר.

אנחנו מוצאות את עצמנו בפעם השלישית ליד השניצלים והקציצות.

“אנחנו שוב בבשרית,” אני מעדכנת באדישות של וויז. (‘בעוד כשלושים מטרים, היצמד לימין.’ וכי מה עשיתי קודם?)

אמא בוחנת את הסביבה בעיניים מכווצות. נראה שהיא מתחילה לחשוד שלא אנחנו חוזרים אל המסעדה, אלא המסעדה הולכת בעקבותינו.

“כנראה עשינו סיבוב.”

אנחנו הולכות מסביב.

“הנה כאן,” אמא אומרת בסיפוק. מצביעה לעבר המסעדה החלבית שמולנו.

אכן כן. רק שבינינו לבין ארץ חלומותינו חוצץ קיר זכוכית למלוא האופק.

מעבר לדלתות הזכוכית האוטומטיות הנעולות יושבת אחותי ומחייכת אלי את חיוך חתול הצ’שייר שלה.

על הזכוכית שילוט: “במקרה חירום יש לפתוח את הדלתות בכח.” אני חושבת שזה בהחלט מקרה חירום. העניין הוא שכבר אין לי כח.

אני מסמנת לה, ‘תפתחי את הדלת.’

היא מנהלת דו־שיח של חרשים, כלומר מניעה את שתי ידיה בשפת הסימנים. קשה להבין מה פירושם. אולי ‘תלכו מסביב’, ואולי ‘אין לי מושג מה את רוצה, אבל אני ממש נהנית’.

היא מנהלת דו־שיח של חרשים, כלומר מניעה את שתי ידיה בשפת הסימנים. קשה להבין מה פירושם. אולי ‘תלכו מסביב’, ואולי ‘אין לי מושג מה את רוצה, אבל אני ממש נהנית’.

אני שונאת אנשים רזים, הפעם ממגוון סיבות.

איכשהו אנחנו מצליחות לעשות איחוד משפחות.

אנחנו מתיישבות סוף סוף. הכרוז מודיע על סגירת קופות. אנחנו קמות מהר לכיוון היציאה. אמא מתקדמת בקצב של מי שכבר ראתה עולם ואין לה שום צורך להאץ.

משך הסיור: חמש שעות

זמן נטו באולם התצוגה: 14 דקות

מספר סיבובים באתר: הנתון חסוי מטעמי כבוד האדם וחירותו.

ממצאי המשלחת: מדף קטן לסבון, שאמא היתה יכולה לקנות בסניף המקומי של הכל לבית במרחק ארבע וחצי דקות הליכה ובשליש מחיר, ועציץ קקטוס קטן. אמא אוהבת קקטוסים. הם מקבלים התעלמות והזנחה, ונותנים לך בתמורה פריחה אקזוטית יפה.

“צריך לבוא עוד פעם,” אמא שלי אומרת. “לא הספקנו להסתובב.”

אני מסתכלת על שפרירה. היא נזהרת מאד לא להסתכל עלי בחזרה.

כי מה עשינו עד עכשו?

להדפסה