אִמָּהוּת

ועכשו האישה לפי הלא-ספר יושבת בטיפול נמרץ והילד הראשון שלה שוכב לידה ומתנשם לתוך מכונה, והרופא אמר שאי אפשר לדעת אם הצנתור הצליח עד לעוד כמה ימים.
ממוצע 3 | 22 מדרגים

המון המון חלוקים לבנים מנצנצים לה בעיניים. חולצות מאורכות של אחיות, חולצות קצרות של בנות שרות. חלוקי רופאים מכל הסוגים. האוזניים שלה מלאות בטינטון רועש ומעורבב של עגלות נגררות וקריאות וצעקה חדה שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב, מסתיימת בכל פעם באותה יפחה. כשהיא מצליחה להתמקד במה שמולה היא רואה רק בד לבן אחיד, פרוס על כל שדה הראיה מקצה לקצה.

השקט צורח לה באוזניים, כואב מרוב דממה אחרי יום של תוהו ובוהו. העיניים שלה שורפות. היא מסתכלת על העריסה השקופה שלידה, מחווטת כולה ממכשירים. יש שם תינוק.

בן כמה ימים, התינוק. עד לא מזמן שייט במי שפיר. עכשיו הוא מנסה לנשום עם מכונת חמצן. אמא שלו יושבת לידו ומסתכלת עליו, מעבירה אצבע רועדת מעייפות ובוחנת באינסטינקט את גב היד שלה; הוורידים משתרגים כמו שהם תמיד ביום חם ומאומץ. היא מעבירה אצבע יד שמאל על וריד בולט במיוחד ביד ימין. יד ימין מעבירה אצבע על ראש קטנטן עם שערות פלומתיות שחורות, לחות.

האמא של התינוק מעבירה אצבע על הבן שלה. זאת מילה קצת מוזרה, שלה. היא לא בטוחה שהיא מבינה עד הסוף מה המילה הזאת אומרת. הבן שלה. היא אמורה לאהוב אותו. נראה לה היא אוהבת אותו. אולי בעצם היא לא יודעת.

האמא של התינוק מעבירה אצבע על הבן שלה. זאת מילה קצת מוזרה, שלה. היא לא בטוחה שהיא מבינה עד הסוף מה המילה הזאת אומרת. הבן שלה. היא אמורה לאהוב אותו. נראה לה היא אוהבת אותו. אולי בעצם היא לא יודעת. היא אוהבת אותו. היא לא. מה זה אומר, לאהוב; היא מנסה להשתיק את הרעש שבראש שלה. עוצרת נשימה ואז צובטת לעצמה את העור הדק על היד, חזק חזק. המחשבות לא באמת נעצרות והיא לא מצליחה לתפוס בקצה החוט שלהן למרות הצביטה. היא אוהבת אותו, ברור, זה הבן שלה. נדמה לה שהיא אוהבת אותו. היא יושבת לידו לבד בטיפול נמרץ כשכל החברות שלה בשלב הזה שכבו במיטה מפנקת בבית של אמא עם כמה אחיות קטנות שרבות מי עוזרת יותר. היא לא מצליחה להחזיק את הראש מרוב עייפות, הוא נשמט לה שוב ושוב על הדופן של העריסה, עד שהיא נכנעת לו; נשארת מרוחה ככה, לחי על פלסטיק חמים ושרוט, מסתכלת במבט עמום על הראש הקטן והעיניים העצומות ומכונת החמצן המחוברת לאף ובתוך הערפל שבראש שלה משייטות מחשבות בשלווה אטית, מעצבנת.

הוא הבן שלה. היא אמא שלו. יש לו מום בלב. היא לא ידעה שיש לו, אף אחד לא ידע עד שמדדו לו סטורציה. נולד לה ילד ראשון עם מום בלב. זה הבן שלה, ויש לו בעיה. כמו בסיפורים. וילד ראשון. ודובי הלך להביא לה קצת בגדים ואוכל מהבית וצריך לחזור תכף, אולי היא תתן לו להשאר ותחזור הביתה לישון קצת, למרות שאף אמא מהסיפורים לא עושה ככה. אולי היא באמת לא אוהבת אותו מספיק. נראה לה פעם היא קראה ספר על אמא שנולד לה ילד ראשון פגוע. אולי גם עם משהו בלב. פגוע. היא לא אוהבת את המילה הזאת. זה עושה לה תמונות מפחידות בראש. הבן שלה יהיה בסדר. יש לה לפיתה מוזרה כזאת בבטן כל פעם שהיא חושבת על זה, היא לא מכירה את ההרגשה הזאת. נראה לה שהיא אוהבת אותו. היא יושבת עכשו לידו ומלטפת לו את הראש ומרגישה את הקטע הרך שמעל המצח למרות שהיא עייפה נורא.

הוילון מתנופף. מישהי בחלוק לבן נכנסת לעולם הקטן והלבן שלה. היא יודעת שבחוץ זה טיפול נמרץ ומעבר לוילון יש עוד עריסה ועוד אמא ומעבר להם עוד וילון, עד אינסוף אולי, אבל עם זה היא יודעת שכל זה לא באמת קיים, ושאין באמת כלום מעבר לקירות המתנופפים העוטפים את היקום. והאחות נכנסת ומסתכלת על המכשירים ומחליפה איזו שקית ומעבירה יד על השמיכה הפצפונת וכאילו במקרה גם על היד שלה עם הורידים, ומחייכת חיוך קטן ועייף והיא מחזירה חיוך קטן ועייף והעיניים השורפות של שתיהן נפגשות.

הוילון מתנופף. מישהי בחלוק לבן נכנסת לעולם הקטן והלבן שלה. היא יודעת שבחוץ זה טיפול נמרץ ומעבר לוילון יש עוד עריסה ועוד אמא ומעבר להם עוד וילון, עד אינסוף אולי.

“ילד ראשון?”

“כן.”

“הה.”

היא שוב לבד. הדבר היחיד שהמוח העייף שלה מסוגל להנפיק הוא שעכשו היא חייכה לאחות כמו בסיפורים. זאת הרגשה קצת מוזרה אבל מוכרת, היא חושבת לעצמה כשהלחי שלה שוב מתחככת בפלסטיק של העריסה. זוכרת אותה גם מהרווקות. הבוקר הזה שאת מתעוררת ויושבת במטבח מול המחשב ושותה את הקפה ומרימה עיניים סתם ככה, כי בנאדם מרים עיניים לפעמים, ורואה את הכלים בכיור ואת הציור הקטן שמעל התנור ומשהו בו מבין פתאום שאת כבר לא סתם בחורה צעירה שיצאה מהסמינר ועדיין לא התחתנה, אלא רווקה מהסיפורים.

ואיכשהו את נזכרת דווקא בריקי עם השיער-ביסלי שתמיד היתה רוצה ללכת אתך בחזור מבית הספר למרות שאת בכלל לא אהבת אותה ותמיד סיפרה לך בקול נמוך ודרמטי על כל מיני אסונות משפחתיים; הדודה הרווקה היה אחד המפחידים מביניהם. את בוחנת את הציור המכוער שציירת ביסודי ואמא שלך תלתה ברוב גאווה וקולטת שבעצם את כבר הדודה הרווקה מהסיפורים. זה גורם לחיוך קטן בלתי נשלט לחתוך לך את הפנים, כי אחרי הכל יש משהו מדהים בלחיות את החיים שלך ולדעת שהם סוג של סיפור, לא סתם חיים יפים ומאורגנים ולפי הספר. זאת אומרת, הם כן לפי הספר, ואפילו במדויק, אבל לפי הספר של האנשים חסרי הספר.

ואיכשהו את נזכרת דווקא בריקי עם השיער-ביסלי שתמיד היתה רוצה ללכת אתך בחזור מבית הספר למרות שאת בכלל לא אהבת אותה ותמיד סיפרה לך בקול נמוך ודרמטי על כל מיני אסונות משפחתיים.

ועכשו האישה לפי הלא-ספר יושבת בטיפול נמרץ והילד הראשון שלה שוכב לידה ומתנשם לתוך מכונה, והרופא אמר שאי אפשר לדעת אם הצנתור הצליח עד לעוד כמה ימים, והיא שאלה אותו מה זה אומר והוא הסביר לה על התהליך, אז היא שאלה עוד והוא אמר לה שהם יצרו בעיה קטנה עם השסתום של הלב כדי למנוע בעיה גדולה והיא שאלה עוד. תמיד אהבה ביולוגיה.

וכשהוא הסביר לה קצת יותר על השסתום היא הקשיבה בעניין, ופתאום משהו נצבט בתוכה כל כך כואב עד שהיא כמעט צעקה. היא ביקשה ממנו רגע לעצור; זה מעניין אותה והיא רוצה מאד לדעת אבל לא רוצה לדעת כלום כי זה הבן שלה וזה הלב שלו וזה הלב שלה גם כן; כי מה הקשר ביולוגיה עכשו, זה לא ביולוגיה וזה לא שיער פלומתי ולא שסתום בלב ולא כדוריות לבנות ואדומות. זה גם לא הבן שלה. זאת אומרת, זה כן, אבל זה לא מה שיש כאן שמחורר לה את הבטן. אולי אי אפשר להגיד מה יש כאן. אולי לכן אוהבת או לא אוהבת זאת לא שאלה שאפשר לענות עליה, גם אם תעצור את הנשימה ותשים ידיים על האוזניים ותעצום עיניים ותחשוב חזק-חזק הכי שיש ובתוך השחור הזה תשאל את עצמה שוב ושוב. אולי אי אפשר לענות על זה, אולי אין לזה מילים בכלל. אולי החיים שלה דווקא כן לפי הספר, למרות שתמיד היתה לה הרגשה שהיא כנראה לא קיבלה את הספר הנכון בספריה. אולי בספר פשוט כתוב ששום דבר לא קורה לפי התכנית, אולי אפילו זה לא. אולי זה ספר חסר מילים.

והיא מסתכלת על התינוק הזה שעכשו אוחז לה ברפלקס את האצבע חזק, כמו טובע שנאחז בקש, ולא לא אוהבת אותו או אוהבת, רק מלטפת לו את הגומה הרכה שמעל למצח עם האצבע הדקה שלה שרועדת מעייפות ותיכף דובי ייכנס עם הבגדים וכוס קפה חמה ונאומי הרגעה והיא תבקש ממנו אולי לחכות קצת עם זה כי היה לה רעש כל היום וגם המכונת חמצן כאן בלי עין הרע לא שותקת לרגע, הגיע הזמן שהבית חולים הזה יחדש קצת את הציוד שלו.

והיא מסתכלת על התינוק הזה שעכשו אוחז לה ברפלקס את האצבע חזק, כמו טובע שנאחז בקש, ולא לא אוהבת אותו או אוהבת, רק מלטפת לו את הגומה הרכה שמעל למצח עם האצבע הדקה שלה שרועדת מעייפות.

וכשדובי משגיח היא תעז להרים את הדבר השברירי הזה בין כל החוטים ולהניח אותו עליה ככה, ראש קטן וחמים על עצמות הצוואר, והיא תכניס את הפנים שלה בתוכו ותנשום עמוק עמוק.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן