“אני פשוט לא מבין את זה,” אמר אבא. “העולם השתגע. כשאני הייתי ילד, רק חיכיתי להגיע לגיל בר־מצוה. חליפה, כובע, חולצה לבנה. היום כולם רוצים להישאר תינוקות. לא מבינים שמה שמתאים לגיל חמש לא מתאים לגיל חמש עשרה, בטח שלא לאברכים בני שלושים וחמש.”
הוא המתין רגע, ואז סיפק את הראיה בעצמו. “אני נוסע היום באוטובוס, ובמעבר עומדים שני ישיבישערס. רציניים לגמרי, לכאורה. אני מוריד את העיניים למטה, ומה אני רואה? במקום גרביים שחורים, כחולים, מקסימום עם איזה פס כהה עדין או מעוינים כדי שיוכלו לשמור זה על זה בכביסה – אחד עם גרביים ירוקים, והשני עם גרביים סגולים. מה זה הדבר הזה?”
אבא המשיך לצקצק. אמא הנהנה בהסכמה. ואני, רכת השנים, הפנמתי את המסר: גרביים צבעוניים לבחורים הן בל ייראה ובל יימצא במחוזותינו. בביתנו כלומר.
גם על הסוודרים הצבעוניים היה אבא נאנח: למה שבחור ישיבה שכל חשקו בתורה יכלה את זמנו על צבעים וגזרות? לובשים מה שצריך ויוצאים. “דור מבולבל צומח כאן,” פסק מול כל גחמה חדשה שחדרה את החומות – ציציות ארוכות מדי, מכנסיים צרים מדי, שולי כובע שאיבדו ממידתם או גוון בלתי מזוהה של חליפה. אבל הגרביים נשארו גולת הכותרת. הפער הבלתי נסלח שבין בן ישיבה אמיתי לליצן תמהוני.
האחים שלי גדלו. אמא הקפידה לברור להם גרביים כהים חלקים או מקסימום עם מעוינים זעירים. המכנסיים היו שחורים, החולצות חולצות חיידר תקניות. כשגדלו שילם ביד רחבה על חולצות לבנות של או־הא או פורור. בן ישיבה צריך להיראות מכובד, הוא גרס, אבל מכובד באמת. באשר אלי – מלאכת ההלבשה נותרה בידיה של אמא. בסך הכל נהניתי מטעמה הטוב. חולצות עם כיתובים לא היו, על חצאיות ג’ינס לא היה טעם לדבר. גם בגיל ההתבגרות, כשהתחלתי לפתח טעם משלי, לא נרשם בגזרה שום ארוע חריג. לעניין הגרביים – זה באמת היה פשוט: גרביונים לבנים ביסודי (זה מה שכולן לבשו), גוני בז’ ממושמעים ואחידים בתיכון ובסמינר, וקצת ויכוחים על שחור בשבתות. סאגת הגרביים נחסכה ממני.
בשידוכים ידע אבא בדיוק מה לחפש. הוא כמובן לא שאל על הגרביים של הבחורים, אבל בבירורים, מלבד השקיעות בלימוד, ההקפדה על הסדרים, התפילות והשטייגען, הוא בדק בקפדנות גם איך נראה הבחור. בעיקר, איך הוא מתלבש.
וכך התארסתי עם ברוך. בן עלייה, מבחירי הישיבה. למדן, מתמיד, והברור מאליו – בעל חזות של בן תורה.
ההפתעה חיכתה לי ביום השני של השבע ברכות, כשהתפניתי לפרוק את מזוודת הענק שלו. לצד החולצות הלבנות, המכנסיים וערמת הגרביים השחורים שהיו עדיין מהודקים בקרטון המקורי, נחה ערמה זרחנית שנראתה כמו התפרצות של חנות ממתקים: גרביים בסגול לילך עם פסים ירוקים, צהוב חרדל עם ספלי קפה מהבילים, וזוג אחד מופרע במיוחד בטורקיז בוהק של תנינים ישובים על כסאות נוח ומלקקים ארטיקים להנאתם.
הסתובבתי אליו, אוחזת באחד הזוגות. “ברוך, מה זה?”
הוא נבוך לרגע, אך לא התבלבל. “גרביים.”
הייתי נשואה פחות מיומיים. ברוך, השטייגעניסט של השיעור, היה בעלי, והוא הכניס לביתנו המשותף את מושא הלעג הגדול ביותר של ילדותי. מה אני אמורה לעשות עכשו?
הייתי נשואה פחות מיומיים. ברוך, השטייגעניסט של השיעור, היה בעלי, והוא הכניס לביתנו המשותף את מושא הלעג הגדול ביותר של ילדותי. מה אני אמורה לעשות עכשו?
לא אמרתי כלום.
“יש בעיה?”
“זה… חדש?” שאלתי, מנסה להבין אם מדובר בחידוש לכבוד החתונה או בהרגל ישן.
“לא ממש,” חייך במבוכה משועשעת. “בשבתות לא, וגם לא בישיבה, בדרך כלל.”
“אז…?” נתקעתי. בסמינר לימדו אותנו איך לעודד בעל ללמוד ואיך אסור לנו להפוך למשגיח שלו. בשום שיעור על הבית היהודי לא לימדו מה לעשות כשמוצאים במזוודה שלו גרבי תנינים.
“אין איסור ללבוש גרביים כאלה, נכון?” שאל.
“לא נראה לי,” עניתי. “זה פשוט… זה פשוט מוזר.”
“הגרביים, או העובדה שאני לובש אותם?”
“הן…” לקחתי נשימה ארוכה. “זה פשוט לא מתאים לבן ישיבה.”
“מי קבע?”
“אין מה לקבוע. זה ברור. זה…” שוב נתקעתי. לא באמת רציתי לתת מוסר לבעלי פחות מיומיים אחרי שנישאנו.
“את רוצה לומר שזה לא מכובד?” ברוך באמת ניסה לעזור לי.
שוב שתקתי.
“זה מפריע לך?”
המשכתי לשתוק. הרמתי את כל הזוגות הזרחניים וסידרתי אותם במאמץ בסלסילה המיועדת.
היה נחמד בשבע ברכות בערב. שוב דיברו כולם על החתונה השמחה שהיתה וכמה הכל היה מקסים. שוב הפליגו הנואמים בשבחו של החתן שלי.
זה ארך עוד כמה שבועות. התחלנו ללמוד זה את זה, להתרגל, להכיר. הגרביים נשארו במגרה.
ערב אחד, אחרי ששיבח את הרביולי שהכנתי – שקית מוכנה שרוקנתי לסיר – הוא שאל בזהירות, “ברכי, אפשר לדבר?”
“אנחנו מדברים, לא?”
הוא החווה במבטו לעבר השידה. “על זה. אני לא אלבש אותם אם זה מפריע לך. יש לי חברים שישמחו לקבל.”
“אתה רוצה אותם,” אמרתי. “קנית כדי ללבוש.”
“נכון. אבל לא חשבתי שתהיה בעיה. שלך תהיה בעיה. יש?”
קמתי, פתחתי את המגרה והנחתי על השולחן זוג ירקרק מעוטר במשולשי פיצה.
“זה קצת מגוחך, לא? אברך שלומד שני סדרים ברצינות, שכבר מוסר חבורעס.”
“זה עושה לי טוב,” הוא אמר בפשטות. משהו בפניו נכבה. “אני לא חושב שתוכלי להבין.”
“תסביר לי.”
ברוך קם גם הוא, פתח את דלת הארון שלי והצביע על השמלה הפרחונית, על העליונית המקושקשת, על חגורת הנצנצים.
“לך יש כל זה,” אמר בשקט. “אצלי זה רק שחור, לבן, שחור, לבן. מותר לפעמים שיהיה שם משהו קטן, ברכי? סתם ככה. שרק אני אדע שהוא שם.”
הסתכלתי על ברוך ונבהלתי. החולצה הלבנה הבוהקת שלו התחלפה בדמיוני לטריקו שחורה או גרוע מכך – חולצה פרחונית של חילונים. המכנסיים הפכו לג’ינס ורגליו היו נעולות בנעלי בלאנדסטון אימתניות. אומרים שתמיד יש הפתעות אחרי החתונה. הנה זה קורה גם לי…
“מה קורה ברכי?” ברוך זיהה כנראה את המבט המבועת שלי.
“זה אומר שבעצם אתה…” התקשיתי לסיים את המשפט.
הוא ראה את העיניים שלי ונאנח. מבוכה מהולה בעלבון דק נמתחה על פניו.
“ברכי, באמת. זה רק מתחת למכנסיים. שום דבר לא עומד להשתנות.”
הבטתי בארון שלי שמעולם לא הצטרך להצטדק על קיומו, ואז בעיניים שלו שחיכו לאישור. משהו בי היה פתאום זר וקר, העתק מדויק של צקצוקי הילדות, שאולי לא באמת שייכים לי.
הבטתי בארון שלי שמעולם לא הצטרך להצטדק על קיומו, ואז בעיניים שלו שחיכו לאישור. משהו בי היה פתאום זר וקר, העתק מדויק של צקצוקי הילדות, שאולי לא באמת שייכים לי.
“היתה לנו מורה שתמיד הזהירה אותנו שאם מתחילים להזיז את הגבול, אפילו קצת…” גמגמתי.
“נו באמת,” הוא פלט בבוז. “אני יכול להבטיח לך שאין לי שום חשק להחליף לכיפת עור או ללבוש חולצות פולו. אני מחפש מקום משלי, זה הכל.”
שוב הבטתי בארון שלי, ואז בו. עשרים שנה של הרגלים וגבולות ברורים התייצבו מול המבט הממתין שלו. גם דמותו של אבא ריחפה באוויר.
“אני… נראה לי שעכשו אני מבינה,” אמרתי לבסוף בקול שקט. “אני לא ממש אוהבת את זה, כן? אבל זה חשוב לך.”
“אז זה בסדר?” הקול שלו כמעט התחנן.
“בסדר,” עניתי. “אבל בתנאי אחד: לא אצל ההורים שלי. אבא לא יעמוד בזה.”
“אה, ממילא לא חשבתי,” הוא נשם לרווחה. “אני מקפיד על מנהג המקום.”
זוגות חדשים הופיעו במגרה מדי פעם. כשהיינו יוצאים יחד הייתי מגניבה מבטים לקצות המכנסיים שלו, מייחלת שהם ארוכים מספיק ושום חתיכת לגו, גמד או פיל לא מציצה מתחתם. אבל הזמן עשה את שלו וההרגלים כנראה גם כן. מתישהו גיליתי שאני אפילו מחבבת קצת את היצורים הזרחניים ששכנו שם. עדיין הקפדתי לא לתלות את הגרביים על החבל בחוץ אלא רק בתוך הבית, ופעם, כשברוך עשה סיום מסכת והזמנו את אבא ואמא, עברתי שלוש פעמים על מתקן הכביסה כדי להעלים ראיות, וליתר ביטחון ארזתי את כל הזוגות בשקית אטומה ודחפתי לתוך ארגז המצעים.
היה לנו טוב, וגם לאבא היה טוב. הוא אהב את ברוך. אהב לדבר אתו בלימוד, אהב את הוורטים שלו על הפרשה. במוצאי שבת אחת, כשברוך כבר גלגל החוצה את המזוודה, הוא הצליח להשחיל לי את המשפט הבא: “אין לך מושג ברכי כמה אני שמח בשידוך הזה.”
“גם אני אבא,” חייכתי אליו. “גם אני.”
באחד מימי השישי הגיע ברוך הביתה ברגע האחרון. דחפתי בבהילות את הבגדים שלנו לתוך המזוודה, החלקתי את הרגליים למגפיים הטובים שלי, ובנס הצלחנו לתפוס את האוטובוס בתחנה הסופית לפני שיצא מהעיר. הגשם שטף והמטריה נשכחה בבית. טוב, היא לא באמת יכלה לעזור לנו בשלוליות הענק שחצינו בריצה מהתחנה לבניין של ההורים שלי.
אמא פתחה את הדלת ונחרדה. “אל תיכנסו ככה! תחלצו נעליים ותשאירו אותן בכניסה, הרצפה שטופה.”
פסענו שני צעדים אל תוך הבית, ושם גיליתי.
הגרביים של ברוך היו ספוגים מים, ועליהם, במלוא עליצותם הבלתי חוקית, תניני הטורקיז, כסאות הנוח והארטיקים האדומים.
“שלום עליכם!” קרא אבא והתקרב לקראתנו בחיוך רחב.
באמצע הדרך הוא קפא על עומדו.
גם ברוך.
התנין הימני היה מעוך ומטפטף, השמאלי ליקק ארטיק ספוג מים בדיוק מול קצות נעלי הבית השחורות של אבא.
אמא קפאה עם המטלית ביד. העיניים שלה רצו מאבא לברוך, ואז אלי.
“ברוך… אה, נכנסתם לשלולית, הא?” היא גמגמה.
אבא לא לקח חלק במאמצי ההצלה של אמא. הוא פשוט המשיך לבהות במין בלבול תהומי, נעלב. כמעט כאילו תפס את המשגיח שלו אוכל ביום הכיפורים.
“גשם,” ברוך מלמל לבסוף. הקול שלו היה חלול, נטול כל שמץ מהביטחון החם שלמדתי להכיר בשבועות האחרונים. “ירד חזק.”
“גשם,” ברוך מלמל לבסוף. הקול שלו היה חלול, נטול כל שמץ מהביטחון החם שלמדתי להכיר בשבועות האחרונים. “ירד חזק.”
“כן,” אבא ענה, “רואים.”
מה עושים, רבונו של עולם, מה עושים עכשו?
‘תגידי שהשכן מלמטה ראה אותו טובע בשלולית ודחף לו את הזוג הראשון שהיה בבית. תגידי שזה של האח הקטן שלו וזה התבלבל בכביסה. תגידי שנתקענו בלי גרביים יבשים וזה מה שהיה במגרה. תגידי שזה מתיחה, שזה פורים, שזה שריד ממשלוח מנות.’
כל שקר נשמע מטופש יותר מקודמו מול הבלטות המבריקות והמבט הקפוא של אבא.
התקרבתי ועמדתי לצד בעלי. נשמתי נשימה עמוקה.
“אמא,” אמרתי, “אני חושבת שברוך צריך מגבת.”
אבא המשיך לעמוד שם, ממצמץ. המבט שלו עבר מהמגבת אלי, ואז שוב לברוך. הוא לא צקצק. שריר קטן בלסת שלו זז. מתי ראיתי אותו חסר אונים כל כך?
“נו,” אמר לבסוף, ופנה לכיוון המטבח בלי להסתכל שוב למטה. “תביאי לו נעלי בית, שרה. יש עוד מנחה להספיק.”
3 תגובות
מתוק!!
אותנטי
סיפור מושלם!!! כמה אנחנו ההורים צריכים לשים לב על מה לתת דגש…
דייך במה שאסרה התורה…
סיפור טוב מאד, לוקח אנקדוטה קטנה וחשובה ומלמד דרכה הרבה יותר. כבוד הדדי, חינוך…
יפה מאד וכתוב בצורה קלילה, נוחה ומעניינת. תודה!