הבורסקאי – פרק ח

כדי שמרים לא תשמע את השיחה, משולם הלפרין יצא לגינה הקטנה. כדי שעוברים ושבים לא יוכלו לשמוע, הוא קבע אותה לשעה מאוחרת, קרובה יותר ללפנות בוקר.

אחרי שסיים להסביר את הרקע, הציג את השאלה שהטרידה אותו.

“עושה רושם שהיא לא מצליחה להתמודד. כמובן זה אבדן עצום, אבדן עצום ממש, אין לשער ואין לתאר, אבל עדיין זה נראה כאילו היא… איך לומר את זה. כאילו היא שוקעת. לא רוצה קשר עם אף אחד, לא מדברת, לא שומעת, כלומר זה נראה שהיא לא שומעת. כאילו, כאילו אם האמא איננה, גם היא איננה, חס ושלום. ואני דואג לה. אני חרד לה.”

העסקן הרפואי הבכיר שמעבר לקו הביע אמפתיה.

“מחר יש הקמת מצבה. בדרך כלל לא הייתי חושש, היא בחורה חזקה, אבל כשאני רואה מה קורה לה, אני חושש מאד שזה יהיה קשה מדי בשבילה. שזה יהיה טראומה. שיהיה לה קשה להחזיק מעמד.”

“מחר יש הקמת מצבה. בדרך כלל לא הייתי חושש, היא בחורה חזקה, אבל כשאני רואה מה קורה לה, אני חושש מאד שזה יהיה קשה מדי בשבילה. שזה יהיה טראומה. שיהיה לה קשה להחזיק מעמד.”

הקול הרגוע שמעבר לקו שאל ממה בדיוק הוא חושש.

“מה זאת אומרת, אולי היא לא תחזיק מעמד. אולי היא תתמוטט, השם ישמור.”

משולם תפס פינה בקצה הגינה והאזין להסברים. אכן בתוך הבית מן הסתם קשה לה לשהות. איפה שהיא לא מסתובבת, בכל פינה יש דברים של האמא, חפצים שלה, זכרונות ממנה. זה כאילו תוקף אותה מכל כיוון. לכן היא גם לא רוצה לצאת, חשוב לה להישאר מה שנקרא ‘קרוב’ לאמא, גם אם זה קרוב רק לדברים שהיו שייכים לה. מבחינתה זה הכי קרוב שיש.

אבל מן הסתם כשהיא תצא מן הבית, במיוחד אם מדובר בילדה חזקה שגם התמודדה הרבה שנים עם המחלה של האמא, ובפרט כשנמצאים עוד אנשים, היא תחזיק את עצמה. היא תצליח להתמודד. אפשר אפילו לקוות שזה יהיה מבורך, עצם היציאה מן הבית.

“אולי יהיה נכון לתת לה משהו?” שאל בחשש. “משהו להרגעה, רק לכמה שעות?”

עדיף שלא, עדיף מאד שלא, יעץ הקול המנוסה שמעבר לקו. יותר טוב שהיא תחווה את זה, שלא תהיה מטושטשת. שלא יחסרו לה אחר כך חלקים להשלים בזיכרון. זה יכול להקשות על הריפוי עוד יותר בהמשך.

“אז… מה יכול לקרות אם ככה? שנוכל להתכונן,” ניסה משולם להבין.

“יכול להיות הרבה בכי. או צעקות. חשוב להבין שזה תקין ונורמלי ולאפשר את זה. זה חלק מתהליך האבל.”

“ו… אין משהו אפילו קל, איזה משהו להרגיע, להקל עליה?”

“אני יכול להמליץ על משהו, אם באמת אתם דואגים וחוששים. וגם זה במינון נמוך, במיוחד אם היא לא לקחה שום דבר עד היום.”

ר’ משולם אמר שישמח לקבל המלצה למשהו קל. כמובן רק ליתר ביטחון.

“ומה… מה נכון לעשות אם יש הרבה בכי? מה להגיד?”

“שזה בסדר. ותקין ונורמלי. חס וחלילה לא להגיד לה שזה לא בסדר.”

“לא לא. חס ושלום.”

*

טוויג ארגן מיניבוס שיסיע מנין של בחורים לבית העלמין. ראש הישיבה ביקש שזה יהיה בצהריים, בין הסדרים.

“אתה מגיע אדלר, כן?”

נחום ניסה לחשב את הזמנים. חישב ומצא שאם יצאו מיד אחרי ארוחת צהריים וההסעה תיקח אותם בהלוך ובחזור, החברותא בין שלוש לארבע תוכל להתקיים. ראש הישיבה אולי יצטרך לפרוש למנוחה, אבל עדיין ירצה שנחום ישב וילמד שם, להחזיק את הלימוד הקבוע.

נחום ניסה לחשב את הזמנים. חישב ומצא שאם יצאו מיד אחרי ארוחת צהריים וההסעה תיקח אותם בהלוך ובחזור, החברותא בין שלוש לארבע תוכל להתקיים. ראש הישיבה אולי יצטרך לפרוש למנוחה, אבל עדיין ירצה שנחום ישב וילמד שם, להחזיק את הלימוד הקבוע.

למה לא סיפר עדיין להוריו על החברותא הקבועה עם ראש הישיבה? שאלה טובה. התשובה הכללית היא, שזה לא מרגיש באמת לימוד. עד עכשו זה היה בעיקר שהות בחדר אפוף ניחוח ספרים ישנים למשך זמן קצוב, עם אופציה ללימוד קבוע, לא משהו להתפאר בו להורים. התשובה היותר נוקבת היא שהחברותא הזאת מרגישה לו עניבת חנק; מאז שהוא והלימוד חדלו להיות מקשה אחת והתחילו להתפצל, היה יכול, גם אם מחוץ לכללים, גם אם למורת רוחם של ההורים, לקחת הפוגה ליום יומיים ולישון קצת. מאז שנקבעה החברותא החדשה חסל סדר; גם אם יעזוב מיד אחרי החברותא בצהריים, יצטרך לצאת חזרה לישיבה בשעות הבוקר למחרת. הפוגה אמיתית לא תהיה לו. התוצאה של כל זה קשה מנשוא; הוא ישן לילה לילה בישיבה, ומכיון שאינו רוצה להוסיף עוד סימני שאלה על אלו שמסתובבים כבר ממילא סביב ‘אדלר המתמיד’, הוא מוכרח להשכים קום. ואם השכים קום, מה יעשה בשעות הבוקר? ישב מול הגמרא ויחשב את קצו לאחור.

כל זה יחלוף. בעזרת השם בקרוב. בוודאות. גם המכונה הכי משוכללת צריכה מדי פעם להתקרר קצת כדי לחזור לתפוקה מלאה. הרי הוא אוהב ללמוד. בוודאי, על זה אין שאלה. איך בחור יכול לשבת וללמוד יום ולילה על פני חודשים ושנים אם לא מאהבת הלימוד? אם לא רגעי ההבנה הצלולה והסיפוק הטהור? אבל גם האוהבים הגדולים ביותר צריכים מפעם לפעם הפוגה. רגע לעצמם.

הוא ינהל נכון את ההפוגה שלו, ואז יחזור לאט לאט להיות מה שהיה קודם. היה עוזר לו מאד אם היה לו איזה תאריך תפוגה, להפוגה. אבל אין לו; כן יש לו סבלנות, אמונה, וחיוך שמחזיק את הכל.

*

מרים לא לקחה חלק בתכנון היום הזה. ולא שלא ניסה. אמש נכנס לחדרה, התעלם מחוסר הסדר ומההזנחה והזכיר לה שמחר יום השלושים. שום דבר לא העיד אם היא זכרה או שכחה. תרצי לעלות מוקדם בבוקר? או אחר הצהריים?

מרים ניסתה להבקיע את עצמה מבעד למסך הזכוכית שעל פניה. מה? מה? מה הכוונה בבוקר? נוסעים לאן? סליחה, לא שמעתי.

אחרי הצהריים? מה יש אחרי הצהריים? לבוא בבוקר וגם אחר הצהריים?

אם צריך לבוא אני אבוא. מה צריך לעשות?

מה, מה, מה עושים? לא מבינה.

כן, כן, אני שומעת.

בסופו של דבר הוא קבע שהבחורים יגיעו באחת. הוא יגיע עם מרים חצי שעה קודם לכן, ואז יהיו רק שניהם. בבוקר הציע לה את הטיפות להרגעה. היא נטלה את הבקבוק באצבעות צנומות ומרקדות וסובבה אותו לכאן ולכאן.

מה אתה אומר אבא? מה זה עושה? מרגיע?

אני צריכה לקחת את זה? למה?

כמה אני צריכה לקחת? כמה פעמים ביום? פעם אחת?

בסדר.

כשבא לחדרה להודיע שהמונית מגיעה עוד כמה דקות, מרים כבר היתה מוכנה. היא לבשה שמלת כפתורים ונעלה נעליים חגיגיות.

מה מה? לא מתאים? איפה לא מתאים?

בשעה שתים עשרה וחצי העפילה המונית בכביש התלול שבהר המנוחות. מרים ישבה בספסל האחורי, צמודה לחלון, נראית ואינה רואה. אביה ישב לידה על הספסל, מעביר מבט מהחלון אל מרים, ממרים אל החלון.

המונית נעצרה. משולם הלפרין יצא וניגש לפתוח את הדלת למרים. היא יצאה והתבוננה בדממה במרחבי האבנים הלבנות. פסעה אחריו בשבילים, ירדה ועלתה אחריו בגרמי מדרגות האבן, ונעצרה כשהוא נעצר.

הוא שאל אם היא בסדר.

מה, מה? כן, היא בסדר.

התבוננה בענין על המצבה. קראה את הכתוב.

הוא שאל אם היא רוצה לומר תהלים. הוציא ספר תהלים אחד מהשקית שבידו והציע לה.

כן. היא רוצה.

הוא הביט במרים, קוראת בלחש מתוך הספרון הקטן – הוא ביקש מאחד התלמידים לקנות ספרי תהלים חדשים, שלא מחזיקים שום זכרונות – ונרגע. שום דבר מתרחישי האימה ששרטט לו אמש העסקן הרפואי הבכיר לא התממש. מרים היתה שקטה, שקועה בתוך עצמה. אפילו לא דמעה. יתכן שגם טיפות ההרגעה עשו את שלהן.

הוא ניגש וקרא את הכתוב. המילים והאותיות היו מסודרות היטב כפי שביקש. ניקה באצבע פירורי אבן שנקלעו לתוך חרתי האותיות.

לאחר מכן קראו תהלים. הוא הבחין שעיניה מוטות לעבר ספר התהלים אבל מבטה משוטט מעט. היא לא זזה מהמרצפת שעליה נעמדה לראשונה, כאילו מנסה להחזיק את עצמה בכח.

לאחר מכן קראו תהלים. הוא הבחין שעיניה מוטות לעבר ספר התהלים אבל מבטה משוטט מעט. היא לא זזה מהמרצפת שעליה נעמדה לראשונה, כאילו מנסה להחזיק את עצמה בכח.

איך את מרגישה, מרים? את בסדר?

מה זה, מה? כן, אני בסדר. בסדר גמור.

משולם הרגיש חרטה על שיחת הטלפון אמש. הוא לא היה צריך לפרט כל כך על המצב של מרים ועל הקשיים שלה, אף שלא הזדהה בשמו. מי יודע אם לא פגע בשמה הטוב. הוא היה צריך לבטוח בה, שגם אם קשה לה לחזור ולהתייצב, היא יודעת להיות מאופקת בפומבי. כך היתה גם בלומה.

כשהמחוג התקרב לשעה אחת הרים משולם אבן קטנה והניח אותה על המצבה. מרים עדיין עמדה במרחק מה.

מרים?

כן, מה? מה?

את רוצה להניח אבן?

להניח אבן? כן. איפה להניח?

הוא הרים עבורה אבן ושם אותה בכף ידה.

“לפני שנלך, אנחנו מניחים אבנים על המצבה. זה גם חלק מהקמת המצבה, אני אסביר לך אחר כך בבית.” אצבעותיה התהדקו סביב האבן הקטנה, אבל רגליה לא עזבו את המרצפת.

את רוצה להישאר עוד קצת?

אה, צריך להישאר?

לא, אנחנו צריכים כבר ללכת.

צריכים ללכת?

כן. ולפני שהולכים, כשנפרדים, מניחים אבנים קטנות. הנה כך.

הוא הניח אבן נוספת סמוך לראשונה.

כמה דקות אחר כך, כשרכב ההסעות צפצף ונכנס בהילוך אחורי לחניון הקטן, מרים כבר לא עמדה על אותה מרצפת. היא ספק כרעה ספק קרסה ליד המצבה, ידה האחת עדיין קומצת את האבן הקטנה בתוך האגרוף, מנסה לעטוף את האבן הלבנה הגדולה. מצחה נשען על השיש.

הוא ניסה לקרוא בשמה ולא נענה. ניגש קרוב יותר ורכן לידה.

“מרים, מרימי, אני מבין שקשה לך ללכת. אני מבין. זה תקין. זה נורמלי. זה בסדר.”

לא היה נראה שאכפת למרים אם זה נורמלי או תקין או ההפך מזה. היא נשארה באותה תנוחה, כורעת ומחבקת, כאילו מצבת השיש והיא נחצבו מאותה האבן. שמלתה החגיגית נגעה באדמה הלחה.

“מרימי, זה נורמלי שקשה לך לעזוב. זה מובן. אבל תוכלי לחזור לכאן מתי שתרצי. אנחנו נבוא יחד.”

קולות מהוסים התגלגלו אליו ממגרש החניה. השעה היתה כמה דקות אחרי אחת.

“מרימי, אני כל כך מצטער, אבל אנחנו צריכים ללכת עכשו.”

כעבור רגע השתתקו הקולות. הבחורים אם כן הבחינו שעדיין לא הגיע זמנם להיכנס, והם מחכים מעבר לגדר.

“מרים, בבקשה. אני יודע שהקושי גדול מאד. אבל היית כל כך חזקה עד עכשו.”

הוא ניסה לגעת בזהירות בכתפה. היא היתה קרה, כאילו גופה שואב מהאבן את הקור המקפיא ובעוד רגע תהפוך לדוממת בעצמה.

הדקות נקפו בזמן שמשולם הלפרין המתין שמרים תעזוב את האבן מרצונה הטוב, ומנין הבחורים חזרו לחכות – כך נדמה היה לו – בתוך רכב ההסעות. אחרי עשרים דקות הבין שיהיה עליו לפעול בדרך אחרת, אם אינו רוצה להישאר כאן עד הלילה.

“שלום, כן, סליחה שאני מתקשר שוב, דיברנו אתמול. זה, זה שוב בקשר לבת שלי.”

הקול שמעבר לקו היה נשמע מנומנם מעט משנת הצהריים.

“אנחנו נמצאים בבית החיים כרגע. ברוך השם היא בסדר, מאד שקטה, מאד רגועה. ברוך השם. אבל היא – – – היא מסרבת לעזוב את המקום. כלומר, היא לא מסרבת. היא פשוט – – – “

“אנחנו נמצאים בבית החיים כרגע. ברוך השם היא בסדר, מאד שקטה, מאד רגועה. ברוך השם. אבל היא – – – היא מסרבת לעזוב את המקום. כלומר, היא לא מסרבת. היא פשוט – – – “

הוא פסע משם בין המצבות, שלא ישמע איש, שלא ישמעו הבחורים.

“כן, ניסיתי לדבר אליה, אמרתי לה שהכל תקין והכל נורמלי. אני באמת לא מבין איך זה קרה. לפני רגע היא היתה כל כך חזקה. כן, היא היתה ממש חזקה. רק כשניגשה לשים את האבן, פתאום נראה שמשהו השתנה. ניסיתי לדבר אליה כמה פעמים. זה לא מועיל. אני באמת, באמת מצטער להפריע.”

הוא שמע הסברים מנומקים מעבר לקו ולא הצליח להתרכז בהם. קריסת מנגנוני הגנה זה דבר שקורה כשהלחץ הרגשי נעשה חזק יותר מהיכולת של המנגנון להחזיק אותו. יכול להיות שהמגע, הקרבה הפתאומית היו טריגר.

בשעה שלוש עדיין ישבו הבחורים ברכב הממונע והממוזג, ממתינים לאות. כולם מלבד נחום אדלר. הוא הציץ בשעונו, והוציא מהכיס הפנימי מסכת בבא בתרא.

להדפסה