ביום חמישי בערב יצא אלחנן מבנין הישיבה לכיוון תחנת הרכבת הקלה. הוא נסע עד לתחנה המרכזית ושם עלה על קו 402 לבני ברק. בליל שישי, ידע, לא ידאגו לו בבית.
כשהגיע למרגלות הישיבה של אפרים הוציא מכיסו את הטלפון שהביא בדיוק למטרה הזאת, והודיע לאחיו שהוא מחכה לו בחוץ.
“לכבוד מה זה?!” נרעש אפרים. “מה קרה?”
“בינתיים אולי עוד לא קרה כלום, אני מקווה.”
אפרים מצא אותו יושב על הגדר, מבטו תלוי חצי ראש מעל הבחורים שחלפו על פניו. הוא מחץ אותו בחיבוק ואז עיין בפניו וניסה להבין את סיבת הביקור. אם היתה בשורה לא טובה, אמו ואביו לא היו שולחים את האח הקטן לבשר לו. אם זה בעיה אישית של אלחנן, מה מנע ממנו לדבר על זה בטלפון?
“אני צריך את העזרה שלך אפרים.”
“אני שומע.”
“שתדבר עם אמא.”
כבר היו מקרים כאלה של שתדלנות בעבר. אמא כמובן אוהבת את שניהם במידה שווה, ועדיין שמור אצלה מקום של כבוד לבן הבכור. אבל שוב, איזו בקשה כל כך דחופה לאלחנן שאי אפשר היה לומר בטלפון?
“על מה לדבר עם אמא, אלחנן?”
“אולי גם עם אבא.”
אפרים אחז בכתפו של אלחנן והוביל אותו למקום שקט יותר, מאחורי הבנין. וגם שם לא דחק בו לדבר. במקום זאת סרק במחשבותיו את כל האפשרויות. אם גם אמא וגם אבא הם כתובת, אבל אמא היא הכתובת הראשונה, זה כנראה לא קשור לישיבה שלו.
“אולי גם עם סבא.”
“איזה סבא?”
“הלפרין.”
היות שאלחנן לא הצליח לנדב את המידע בעצמו, אפרים היה צריך להמשיך לנחש, אבל עכשו האופציות רק התרבו.
“אתה רוצה שנחכה קצת? שנדבר על משהו אחר?”
“לא, אני צריך לחזור לירושלים.”
“כי אני רואה שלא פשוט לך לדבר על זה, אבל זה כנראה חשוב מאד.”
אלחנן אסף אוויר. “אני יודע שאמא מתחילה שוב טיפולים. אתה יכול לדבר אתה שלא תעשה את זה?”
בזמן שעיכל את המילים וחיפש מילים משלו, עטף אפרים בזרועו את אחיו הקטן, ושניהם נשענו יחד על הגדר. זכרונותיהם נדדו בעל כרחם לאותם פרקי זמן שרצו לשכוח.
בזמן שעיכל את המילים וחיפש מילים משלו, עטף אפרים בזרועו את אחיו הקטן, ושניהם נשענו יחד על הגדר. זכרונותיהם נדדו בעל כרחם לאותם פרקי זמן שרצו לשכוח.
“אם היית ניגש לדבר אתה, אלחנן, מה היית אומר לה?”
“שאנחנו לא רוצים לעצור את החיים. ולא רוצים שהיא תסבול. טוב לנו ככה.”
אפרים הנהן.
“ואי אפשר לדעת כמה זמן זה יקח ומה… ומה יקרה בסוף. ובינתיים זה כל כך קשה. אז לא בטוח שזה משתלם. והיא כל כך רצתה יל… היא כל כך רצתה שתהיה לה משפחה. ויש לה משפחה. וצריך לשמור על המשפחה הזאת.”
אפרים שקל לרגע להוציא ממחטה מכיסו, והחליט לא להבחין בכך שאלחנן דומע.
“ואתה רוצה שאני אדבר אתה, כי לך קשה?”
“לא. בגלל שאתה כבר לא ילד. היא תתייחס לזה אחרת.”
“אני מבין.”
“אתה חושב שזה אנוכיות, לבקש ממנה?” התלבט פתאום אלחנן.
“לא. זה לגיטימי. אני בטוח שהיא רוצה לדעת מה אתה מרגיש. היא צריכה לקחת את זה בחשבון ולקבל החלטה.”
“וזה לא יצער אותה?”
“יכול להיות שזה יצער אותה. אבל היא עדיין תרצה לדעת. בסופו של דבר, כל אחד אחראי על מה שהוא מרגיש.”
הם צעדו לאורך הגדר. אפרים פנה לרחובות השקטים יותר שמאחורי הישיבה. הוא קיווה שאלחנן לא יגיע לשאלות היותר מסובכות, כמו איך אפשר לשקול את הסבל האמיתי שהם בוודאי עומדים לעבור מול הפרס שאולי יגיע ואולי לא. או, מתי המשך הנסיונות להביא עוד חיים למשפחה מתחיל לגרוע מאיכות החיים של החיים שכבר יש. וגם, האם בכלל יש להם זכות להתערב ולהפעיל לחץ שישבש את היכולת של אמא להחליט בעצמה.
“אז מה אתה אומר?” שאל אלחנן כשהגיעו לסופו של רחוב מנומנם ונעצרו ליד ספסל. “מה אתה חושב להגיד לה?”
אפרים התישב על הספסל. מהגובה הזה נראה לו אלחנן גדול פתאום. גדול מספיק.
“אני חושב עליך.”
הוא סימן לאלחנן להתישב לידו.
“בעוד כך וכך שנים, גם אתה תהיה בעזרת השם אבא. אנחנו לא יודעים מה יקרה במהלך השנים האלה. אנחנו כן יודעים שבעוד כך וכך שנים נהיה אחרי הכל, ולא תהיה לאמא עוד הזדמנות. אני חושב עליך, איך אתה תרגיש אם היא כן תשתכנע לוותר עכשו. איך תחיה עם זה שלא נתת לה את ההזדמנות האחרונה הזאת. אני מכיר אותך, אלחנן. אתה לא תסלח לעצמך.”
*
נחום כבר לא היה בבית כשהתעוררה. הוא קם כרגיל, גם ביום שישי. ממשיך לשמור על סדר יומו. זה מה שרצתה. מתחת לטלפון הקטן שלה מצאה פתק ממנו. הכל בסדר, הוצאתי את בלומה. ועוד כמה מילים אישיות בשבילה. זה מה שהיתה צריכה.
אבל לא הפתק ולא המילים החמות שבו, וגם לא ההודעה המפתיעה שהשאיר אתמול אפרים שהוא מגיע הביתה לשבת, הצליחו להניע אותה מהמקום הפסיבי של שקיעה במיטה למצב אקטיבי של ערב שבת. זה יהיה נפלא לשבת סביב השולחן עם כל הילדים, ואז בבת אחת יהפוך לנורא כשתבין שאולי לא יהיו עוד הרבה שבתות כאלה. היא תזכיר לעצמה שיהיה בסדר ומי כמוה יודעת שישועת השם כהרף עין, ואז תזכיר לעצמה שנסים קורים רק פעם אחת. תגיד תודה לבורא עולם על הפרחים המקסימים שלה, ואז תעצום עיניים ותראה אותם הולכים לחופה בלעדיה.
ברגע כזה היא צריכה לידה את נחום, הודתה בינה לבין עצמה. היציבות הזאת שלו, הרוגע. הידיעה שיש על מי להישען.
דפיקות בדלת שלה.
בעל כרחה קמה. דרך חור ההצצה ראתה את חוה וקסלר, מחזיקה משהו בידה.
“רק רגע!”
אוי ואבוי לה לחוה אם עוד פעם התחשק לה לחלוק את מטעמי השבת. פעם יש לה יותר מדי חלות ופעם סלט שבזבוז לאכול אותו לבד. האשה היקרה הזאת נדיבה באופן לא חוקי, ואי אפשר לעצור בעדה.
היא פתחה את הדלת וכבר עמדה למחות.
“בוקר טוב מרים, מה נשמע?” חוה רצתה להושיט את השקית שהחזיקה, ואז הצטמצמו העיניים הכחולות הגדולות שלה. “אני מקווה שלא הפרעתי לך, את מרגישה טוב?”
“בוקר טוב מרים, מה נשמע?” חוה רצתה להושיט את השקית שהחזיקה, ואז הצטמצמו העיניים הכחולות הגדולות שלה. “אני מקווה שלא הפרעתי לך, את מרגישה טוב?”
“כן, כן, הכל בסדר.” מרים היטיבה את מטפחתה.
“זה בעלי שלח לרב אדלר.” חוה הושיטה את השקית, אבל המשיכה לנעוץ בה מבט, כאילו לא השתכנעה.
“אה, באמת? תודה.” מרים הציצה לתוך השקית. “לא הייתם צריכים ל – – – “
“בינתיים הוא הספיק רק גמרא אחת, אבל הוא חשב שאולי הרב אדלר ירצה ללמוד בה בשבת, אז – – – “
משהו לא היה ברור למרים. היא הוציאה את הגמרא מהשקית. גמרא ישנה, אחת מאותן גמרות שאינן סט, שהתחילו להתפרק, שנראה שעברה טיפול והדבקה.
“בטוח שזה שלנו?”
“ככה אני מבינה.” חוה פתחה בעדינות את דף השער. חתימת היד הזעירה של נחום שלא השתנתה מעולם התנוססה שם.
מרים תחבה את הגמרא לשקית והחזיקה אותה ביד. “תודה רבה חוה. לא היית צריכה לטרוח.”
אז נחום הלך לבצלאל וקסלר כורך הספרים כדי שיכרוך לו גמרא ישנה. האם הוא יבין אי פעם שזה לא מתאים? שהרב נחום אדלר לא אמור לפנות לכורך ספרים, ולא אמור לעסוק בדברים של יום יום כמו כריכות? שלכל היותר הוא אמור לשלוח מישהו עם בקשה, ולא משנה עד כמה הגמרא הזאת חשובה? מתי הוא יפנים סוף סוף מה מתאים לעשות ומה בהחלט לא, בלי התיווך שלה?…
חוה עמדה עם רגל אחת בחוץ. נראה שסיימה את השליחות שלה. ובכל זאת נשארה לעמוד, ושאלה שוב, כאילו לא קיבלה כבר תשובה: “את מרגישה טוב, מרים?”
“ברוך השם. פשוט קמתי קצת מאוחר אז – – – “
המידע הזה לא שיחק לטובתה.
“אני יכולה להביא לך חלה אחת, נכון? עכשו הוצאתי אותן מהתנור, ממש הרגע.”
“לא חוה, את לא – – – “
“וסלט כרוב. קופסא קטנה. את יודעת שזה הכיף שלי.”
מרים לא הצליחה לעמוד בפני פרץ הנדיבות. היא ידעה שאין לחוה שום כוונה אחרת מלבד רצון לחלוק ושכנות טובה. אבל לה לא היה נעים לקחת שום דבר ללא תמורה.
“תשתי כוס קפה?”
חוה היססה לרגע, ונכנסה.
*
מיד אחרי סעודת ליל שבת פרש נחום לחדר הלימוד. אפרים יצא למרפסת והתיישב על מעקה השיש. אלחנן יצא בעקבותיו.
“אתה רוצה להיות לבד?” שאל.
“לא, זה בסדר.” אפרים הצביע על המקום שלידו.
“אני אלך להביא לנו עוד קצת קינוח.”
אלחנן הלך ובושש לחזור.
אפרים התענג על הנוף. הוא חשב ללכת לקרוא לאלחנן, שלא יהיה לו צד לחשוב שלא רצה בחברתו. ואז הגיעה לאוזניו שיחה קלושה מבעד לחלון חדר הלימוד של אביו.
“אתה חושב שתוכל לשאול את אפרים אם הוא יכול להגיע יותר לשבתות? זה משהו שיכביד עליו?”
“אני אדבר אתו. הוא ישמע ויחליט מה שיחליט.”
“יופי. אבל אל תלחץ עליו יותר מדי.”
היתה הפוגה קלה.
“איך את חושבת לספר להם, מרים?”
“לספר להם?”
“כן, צריך לספר להם. הם ילדים גדולים.”
“אבל עוד אין לנו כל המידע.”
“נכון. אז כדאי לחשוב איך מספרים להם כשיהיה לנו כל המידע. זה דורש מחשבה.”
“עכשו?”
“בהקדם האפשרי.”
“מי יספר להם?”
“את או אני. מי שתבחרי.”
אפרים הרגיש רעד בגבו. זו לא היתה הרוח.
“אני לא רוצה להכביד עליהם. זה משא כבד מדי לילדים. גם לגדולים. אני רוצה שהבנים ימשיכו ללמוד. שבלומה תמשיך להתקדם כמו עכשו. אני לא רוצה לבלום להם את החיים.”
“את רוצה שישמעו על זה מאנשים אחרים? או אולי עדיף שישמעו מאתנו דברים מדויקים ויקבלו מאתנו כלים להתמודד?”
“נכון, נחום. נכון. אבל זה לא הכל או כלום. יש גם דרך אמצע.”
“איזו דרך אמצע? לספר חצי סיפור?”
“לא. לספר להם את זה בצורה אופטימית.”
“בוודאי, נספר להם את זה בצורה הכי אופטימית שיש, מרים. אני בעצמי אופטימי. אני חושב שגם את.”
“לא.” נדמה היה לאפרים שהוא שהקול שלה נעשה דק ויותר ושבור. “אני רוצה שהסיפור עצמו יהיה אופטימי. שנספר להם שהטיפולים נועדו להביא עוד ילד. הרי לא תמיד זה מצליח.”
“לא.” נדמה היה לאפרים שהוא שהקול שלה נעשה דק ויותר ושבור. “אני רוצה שהסיפור עצמו יהיה אופטימי. שנספר להם שהטיפולים נועדו להביא עוד ילד. הרי לא תמיד זה מצליח.”
הוא שמע את אביו משתנק.
“כלומר, שבמקום לספר להם על המחלה, נספר שאת עוברת טיפול פוריות?!”
“זה לא משהו שיהיה להם הרבה יותר קל להתמודד אתו?”
“והתופעות שתתמודדי אתן? שלא קשורות ל – – – ” אביו השתנק שוב, “טיפולי פוריות?”
“נמצא דרך לפתור את זה.”
שתיקה עמוקה השתררה. אפרים עצם עיניים וראה שחור. פקח אותן מול השמים ושוב ראה שחור.
“טוב מרים.” כמה פעמים שמע את אביו אומר ‘טוב, מרים’? “אם זה מה שיקל עליך.”
