“הקדמת היום, מרים,” אמר אביה כשפתחה לו את הדלת. “רצית לעשות לי הפתעה?”
אוי, כל כך לא.
הוא הסיר את הפראק ונטל את הקולב. כוחו עדיין היה אתו. הוא לקה בהתקף לב קל לפני כמה שנים, אבל לא נתן לזה לשבש את חייו, והשינויים היחידים שחלו מאז היו נטילת נוגדי קרישה והליכות קבועות.
“האמת שהגעתי מהרופאה.”
“מהרופאה.” הקולב נעצר בידו האחת והפראק בשניה. “הכל בסדר?”
“אמממ.”
היא ניגשה ותלתה את הפראק במקומו. הוא הושיט לה גם את המגבעת. עכשו נחו שניהם, הפראק והמגבעת, זה לצד זה, במקום הקבוע שלהם זה עשרות שנים, ושום דבר לא יזעזע אותם.
“מאיזו רופאה הגעת,” שאל.
“אתה זוכר את דוקטור קליין?”
“תזכירי לי.”
היא למדה עם הזמן מה אומר כל קמטוט, מה משקפת כל הרמת גבה. הוא לא זקוק לתזכורת לגבי דוקטור קליין; הוא רוצה לזכות לכמה רגעים של ספק לפני שתנחת עליו הבשורה.
היא למדה עם הזמן מה אומר כל קמטוט, מה משקפת כל הרמת גבה. הוא לא זקוק לתזכורת לגבי דוקטור קליין; הוא רוצה לזכות לכמה רגעים של ספק לפני שתנחת עליו הבשורה.
“היא טיפלה בי לפני שנתיים.”
“כן כן,” הוא הנהן. “היתה שליחה טובה.”
“מאד טובה.”
“אז היה לך מעקב?”
“לא… לא בדיוק.”
מרים הסתפקה מה נכון יותר מבחינת כיבוד הורים, למתוח את הזמן כדי לדחות את הבשורה עוד קצת, או לבשר אותה מיד ולמנוע ממנו חרדה.
“מה הרופאה אמרה?”
הרופאה אמרה שהיא נושאת את הגן. שהמחלה שלה, או כמו שאבא קרא לה ‘הזה’, חזרה. היא אמרה שיש סיכויי ריפוי טובים יותר. ושהיא נושאת את הגן. כלומר, אחד ההורים נושא את הגן, וזה לא משנה מי. ושיש תרופות ביולוגיות. והגן הזה נמצא בגופה מאז שנולדה. וחיובי הוא שלילי בעצם, כלומר לא טוב. והיא נשאית לא בגלל שהיתה חולה כבר פעם אחת אלא כי אחד ההורים – – –
“מרים, היית אצל הרופאה?”
“כן, אמרתי לך.”
“ואת לא זוכרת מה היא אמרה?”
היא השפילה מבט אל ציפורניה. הם כנראה יתייבשו ויישברו בקרוב. לפני כמה רגעים חשבת איך נכון לקיים מצות כיבוד הורים, ועכשו את גורמת לו כמעט לצאת מכליו.
“המחלה חזרה.”
“זה מה שהרופאה אמרה?”
“כן.” גם.
“איך זה קרה? הקפדת על כל מה שצריך?”
יכול להיות שהיתה איזו בדיקה שפספסה?
“אז באת במיוחד כדי להגיד לי?”
“היית מעדיף שאגיד לך בטלפון?”
“לא משנה.”
הוא הביטה בו שוקע לתוך הכסא. לתוך עצמו. לא שאל עוד שאלות. היא הבינה שעכשו הבשורה חדרה את התודעה שלו ועצרה את יכולת הדיבור.
השתיקה נמשכה דקות ארוכות. אפילו מילות עידוד לא הצליח להשמיע.
“למה אפרים הרבה זמן לא בא לבקר?” שאל לבסוף.
ההטיה הפתאומית של הנושא פצעה עוד יותר את לבה. כאילו אמר, אם אחשוב על הבשורה הזאת עוד רגע אחד לא אעמוד בזה, אני מוכרח הסחת דעת.
“הוא לומד טוב, ברוך השם.”
“אפשר ללמוד טוב וגם לבקר את סבא.”
היא השתתקה וגם הוא לא המשיך בענין. דקות חלפו. היא חששה מה יהיה מסיח הדעת הבא.
“הוא כבר שומע שידוכים?”
“אפרים?! הוא עוד לא בן עשרים, אבא.”
“צריך להתכונן. הגיל יורד כל הזמן.”
עיניו התרוצצו. הכיפה הוסרה והוחזרה, הוסרה והוחזרה. מצחו נצץ. הוא כנראה מדמיין עכשו את כל השחורות שבעולם. מה הפלא? הראית לו רק שחור, לא נתת לו שום תקוה.
עיניו התרוצצו. הכיפה הוסרה והוחזרה, הוסרה והוחזרה. מצחו נצץ. הוא כנראה מדמיין עכשו את כל השחורות שבעולם. מה הפלא? הראית לו רק שחור, לא נתת לו שום תקוה.
“מרים,” הוא החל שוב, “לגבי – – -“
“הרופאה אמרה שיש סיכויים יותר טובים מהפעם הקודמת,” קטעה אותו.
“סיכויים יותר טובים? איך יכול להיות?!”
“בגלל ש – – – בגלל ה – – – נו – – – ה – – – “
“היית צריכה לשאול אותה על כל דבר עד שתביני. אם מבינים גם זוכרים.”
היא זכרה היטב איך הגיב בפעם הקודמת. גם אז היה לו קשה מאד, אבל לא עד כדי כך. הזמן מגביר את החרדה. הוא כנראה חושב על הסיכוי שלה להרחיב את המשפחה שמתרחק, שאולי ייעלם כליל.
“אז עכשו נחום ילך אתך לכל מקום.”
“מה? לא, אני אקח עזרה.”
“אבל הוא לא רוצה ללוות אותך?”
היא אזרה לרגע אומץ. “אתה לא רצית ללוות את אמא כשהיתה חולה?”
אז זאת הדרך שלך להקל עליו אחרי שכבר בישרת לו בשורה אחת, להזכיר לו עוד טרגדיה?
“אין פה שום השוואה.”
ודאי שלא. הלוואי שיכלה לבלוע את המילים בחזרה. אמא שלה היתה חולנית, היא חלתה והבריאה. אמא שלה לא ניצחה בסופו של דבר, והיא בעזרת השם תנצח.
“אני הייתי ראש ישיבה, לא רק מגיד שיעור פה ושם.”
אהה, הוא התכוון לנחום.
“אז היה לך יותר קשה להיעדר מהישיבה.”
“היתה לי מחויבות לישיבה. אתה לא יכול לעזוב. יש שיעורים, יש סדרים.”
כשישבה בחוץ והמתינה למונית, עלה בדעתה שהיתה צריכה להתייעץ עם נחום לפני השיחה עם אבא שלה. זו היתה מחשבה חדשה לגמרי, זרה כמעט. נחום והילדים הם גרעין משפחתי אחד שלה, ואבא הוא גרעין משפחתי אחר. כשאביה מגיע אליה (וזה לא קורה הרבה) היא אם המשפחה, רעייתו של נחום, וכשהיא מבקרת את אבא היא בתפקיד הישן, הבת של אבא.
נחום היה מציע לה לא להגיב מיד. בשורה לא טובה פוצעת כל אחד, מכאיבה או מכאיבה יותר, וצריך קודם כל להיות עם האדם בכאב שלו.
זה לא מה שעשיתי? שמעה את עצמה שואלת אותו בתוך ראשה.
כן, ענה נחום, בוודאי, רק היית צריכה לשים לב לא לכאוב במקומו.
*
כשחזר נחום בערב המתינו לו הגמרות המוכנות על השולחן בחדר הלימוד. הוא הרים את הכרך העליון וטמן את אפו בין הדפים. עוד מעט, כשיפוג ריח הדבק, יהיה אפשר להריח את ימי נעוריו.
כשחזר נחום בערב המתינו לו הגמרות המוכנות על השולחן בחדר הלימוד. הוא הרים את הכרך העליון וטמן את אפו בין הדפים. עוד מעט, כשיפוג ריח הדבק, יהיה אפשר להריח את ימי נעוריו.
“בצלאל וקסלר ביקש ממני למסור לך תודה על הזכות.” אלחנן הציץ לחדר.
“הוא הביא את הגמרות לכאן?!”
“לא, אני באתי לשם לאסוף את בלומה.”
“למה בלומה היתה אצל וקסלר?”
“כי אמא יצאה לפגישה חשובה.”
“היא לא נסעה לסבא?”
“היא נסעה.”
אלחנן נשאר לעמוד ליד השולחן שלו קצת יותר מהנדרש.
הוא ומרים החליטו שיספרו לילדים יחד. היו רק שלוש בעיות. האחת, שעדיין לא הגיעו לעמק השווה מה בדיוק יספרו. השניה, שגם כשיגיעו בעזרת השם לעמק השווה ויחליטו מה לספר, לא בטוח שברגע האמת מרים תצליח להיצמד לסיכום, וזה בהחלט מובן. השלישית, שלא נראה שמרים מנסה לגרום לסיכום הזה לקרות בזמן הקרוב. וגם זה מובן.
“אלחנן, רצית לשאול אותי משהו?”
“כן.” אלחנן התקרב עוד קצת ונחום הרגיש רעד קל.
“כשהייתי היום אצל וקסלר, לקחת את בלומה, נכנסתי לחדר עבודה של בצלאל בשביל לקחת את הגמרות. הוא קרא לי להיכנס.” נחום שמע צליל של התגוננות. “ואז ראיתי שם כל מיני ספרים מעניינים, חלק ממש ישנים מאד. הסתכלתי עליהם קצת, והוא ראה שאני מסתכל ושאל אם אני רוצה להדביק ספר אחד, ולא היה נעים לי להגיד לו לא.”
נחום הרגיש שהמשך הסיפור מעיק על הילד. “אילו ספרים מעניינים ראית?”
“ראיתי גמרות של רבנים עם הערות בכתב יד. וכל מיני ספרים מדפוסים ישנים. וספרי חסידות. היו גם ספרים ממש עתיקים, שהוא שומר בקופסאות מיוחדות.”
“מאד מענין, אלחנן.”
הילד זע בחוסר מנוחה. “אז הוא הראה לי איך מתקנים קרעים קטנים בדף בנייר יפני מיוחד. זה נייר דק ושקוף כזה, שקורעים ממנו חתיכה, לא גוזרים במספריים, כדי שהסיבים של הנייר היפני יתחברו עם הסיבים של הנייר הישן. צריך לעשות את זה מאד בעדינות, כי הנייר הישן מאד שביר והסיבים שלו חלשים, ואם לוחצים זה יכול לקרוע אותו יותר. ואני עשיתי כמו שהוא הראה לי. זה לקח רק כמה דקות, ובינתיים בלומה גמרה לאכול.”
“מענין,” אמר נחום שוב. “ואם חסרה חתיכה מהדף?”
“הוא אמר שלפעמים משלימים את זה עם נייר אחר שהוא באותו צבע ובאותו עובי, אבל לא חיב שזה יהיה בדיוק באותו צבע, כי מבינים שהספר לא חדש.”
“ואם חסרות מילים?”
“לא יודע, לא שאלתי אותו.”
“מעניין לדעת. הוא הרשה לך לדפדף בספרים?”
“לא בהכל. חלק מהספרים היו בקופסאות המיוחדות, וחלק הוא אמר שהם ספרי קבלה ושאני לא יכול לקרוא אותם.” אלחנן הפך את אצבעותיו והתבונן בהן. “והוא אמר שיש לי ידיים טובות.”
“אני בהחלט מסכים אתו.”
“ואז,” לפי פניו של אלחנן הבין נחום שהגיעו לעיקר, “הוא שאל אם אני רוצה לעזור לו קצת בבין הזמנים. אתה חושב שאמא תסכים לזה?”
יש פעילויות שמרים מעודדת בבין הזמנים, אבל עבודה בכריכת ספרים תדאיג אותה. היא לא תגיד את זה במפורש, אבל תחשוש שאם תתן לזה יד כעת, הילד ירצה בעתיד יותר לכרוך ספרים ופחות ללמוד בהם. לכן יש סיכוי קטן מאד שמרים תסכים לזה. ועכשו, בתקופה שהיא לא במיטבה ומרגישה שהכל בורח לה מבין האצבעות, הסיכוי הזה מזערי.
“אולי תבוא לשם פעם אחת?” הציע אלחנן, “ותראה מה צריך לעשות, ותשאל את בצלאל כמה עזרה הוא צריך, אולי רק חצי שעה או שעה ביום, ואז תגיד לאמא שאתה בדקת את זה וש – – – “
“אולי תבוא לשם פעם אחת?” הציע אלחנן, “ותראה מה צריך לעשות, ותשאל את בצלאל כמה עזרה הוא צריך, אולי רק חצי שעה או שעה ביום, ואז תגיד לאמא שאתה בדקת את זה וש – – – “
“בסדר. אני אמצא זמן ונלך בעזרת השם.”
אלחנן חייך, ונחום רצה לקחת את החיוך הנהדר הזה ולשים אותו על לוח לבו לימים שיבואו עליהם.
דלת הבית נפתחה ומרים קראה “שלום”.
“אבל אבא, אל תגיד לה בינתיים, טוב?”
צעדיה של מרים התרחקו לחדרה ואלחנן תלה בו עיניים חוששות.
נחום הרגיש את האי־נוחות המוכרת. זה לא צריך להתנהל כך, כמו מחתרת בתוך הבית. אלחנן לא צריך לחשוש לבקש בקשה כזאת, והוא, האבא בבית, לא צריך ללכת על קצות האצבעות. הוא יכול לומר את דעתו ולצפות שתהיה לה השפעה. נכון, הוא צריך להתחשב במרים ובעקרונות שהיא מוסרת את נפשה עליהם, אבל לא לתת לעקרונות הללו שליטה מוחלטת. מה שהיה צריך לומר עכשו לאלחנן הוא “אני אגיד לה שאני מרשה לך”. כמה שעות ביום במחיצת ספרים מעניינים, לתקופה מוגבלת, ירחיבו את ההשכלה התורנית של אלחנן, והידיעה שההורים קשובים לרצונותיו תוסיף לו בטחון עצמי.
אבל הוא שתק. כמו תמיד.
מרים נכנסה והתנצלה על ההיעדרות. היא נסעה להיפגש עם הרופאה ואחר כך לבקר את אביה. פניה היו אפרוריות.
“אנחנו צריכים לספר לילדים, מרים.”
“כן, אני זוכרת.”
“אני מרגיש שזה קשה לך מדי.”
“קשה לי לדבר עם הילדים?”
“זה הגיוני לגמרי. אני אדבר אתם.”
“אתה תדבר אתם.” היא חזרה אחריו באטיות, מעכלת את ההודעה.
“אני אסביר להם הכל, בלי להיכנס לפרטים שלא צריך להיכנס אליהם.”
“מתי אתה הולך לעשות את זה?”
הוא לא אמר ‘מתי שתרגישי שזה מתאים’ או ‘נחליט ביחד’.
“מחר.”
