מכיוון שלא רצה לדבר על זה עם ראש הישיבה על חשבון החברותא, ולא במקום שמסתובבים בחורים ומסתובבות שמועות, ומכיוון שזה היה דחוף מאד, בלתי נסבל ממש, החליט נחום לגשת אחרי סדר ג’ לחדרו של ראש הישיבה ולסיים את הענין.
ראש הישיבה כרכר סביבו ולא נחה דעתו עד ששתה מהתה שהגיש לו וטעם מהעוגיות.
אחר כך התיישב מולו, הישיר מבט לתוך עיניו ואמר: “אדלר, אם באת לומר לי שהשידוך לא נושא חן בעיניך, מכל סיבה שהיא, לא חשוב איזו,” הוא הניח יד על כף ידו שעל גבי השולחן, “זה בסדר גמור ויותר מבסדר גמור. זה בסדר גמור ממש. אני לא רוצה שתרגיש שום אי־נעימות ושום מחויבות. ואני מאד מאד מקווה שתמשיך לבוא ללמוד אתי כל יום בשעה שלוש. חשוב לי שהדברים יהיו ברורים.”
נחום הצטחק.
“חס וחלילה. אני – – – א, באתי ל – – – ” הוא גישש אחרי המילה המתאימה, “באתי לבקש טובה.”
“עד חצי המלכות. דבר, אני שומע.”
הוא לא רצה לשתף את הרב הלפרין בתוכן הפגישה. גם אם מרים משתפת אותו, נחום מצדו חיב לשמור על הפרטיות שלה.
“הבת של ראש הישיבה, היא – – – הבת היא – – – אישיות יוצאת דופן. הבנתי שיש לה שאיפות עצומות, שאיפות מאד ברורות, היא רואה את הדברים בצורה מאד מוחשית, ואני, כמו שאני יודע על עצמי, לא יכול להיות חלק מזה. אז באתי לבקש מהרב, אם אפשר, ל – – – “
“שניה אדלר, שניה, תסביר לי קצת יותר ברור. תסביר מה בדיוק אתה מתכוון.”
לקראת סוף הפגישה עם מרים הוא כבר הבין שלא יועיל לו להיות אטום מדי וגם לא יועיל לו להיות אדיב מדי; לא זה ולא זה ימנע את הפגישה הבאה. בערך אז עלתה השיחה על מסלול הגיוני, ושניהם הרגישו יותר בנוח.
לקראת סוף הפגישה עם מרים הוא כבר הבין שלא יועיל לו להיות אטום מדי וגם לא יועיל לו להיות אדיב מדי; לא זה ולא זה ימנע את הפגישה הבאה. בערך אז עלתה השיחה על מסלול הגיוני, ושניהם הרגישו יותר בנוח.
“אני – – – אנחנו דיברנו בין השאר על הישיבה. על הקשר של המשפחה עם הישיבה, על הרבנית.”
“כן, דיברתם על הרבנית, ו – – – ?”
כבר אמרו לו שמרים היתה קשורה מאד לאמה עליה השלום. הוא חשש שזה יגרום לאם להיות הצלע החסרה בחייה. אבל תוך כדי שיחה התברר שהיא קשורה מאד לא רק לאמא, אלא גם למורשת שהשאירה. היא סיפרה איך אמה התמסרה לישיבה ללא גבולות, איך זו היתה שליחות חייה. ‘אומרים שהישיבה היא מפעל של אבא שלי, אבל אני יודעת שזה מפעל של אמא שלי,’ אמרה בעיניים נוצצות. ‘היא הקדישה את עצמה לזה. אני מאד רוצה להמשיך את זה, אני רוצה שזה יהיה גם מפעל החיים שלי.’
הוא הרגיש שבטנו מתהפכת. אם מרים גדלה אצל אמא שמפעל חייה היה להיות אשת ראש ישיבה, והיא רוצה שזה יהיה גם מפעל חייה שלה, אין דרך אחרת לפרש את זה: היא מתכוונת להינשא למי שיהיה ברבות הימים הממשיך של אביה. והוא, נחום אדלר, לא רואה את עצמו משתלב בסיפור הזה בשום צורה שהיא.
“אדלר?” הזכיר לו ראש הישיבה, “אני שומע, דיברתם על הרבנית ו – – – ?”
“אני – – – מרים מתכוונת להמשיך את דרכה של הרבנית, כן?”
“בעזרת השם, בעזרת השם. תיבדל לחיים ארוכים.”
“כלומר, היא רואה את עצמה מ – – – “
“תרגיש בנוח לדבר, אני מכיר את הבת שלי.”
הוא החליט לסיים עם הדברים ויהי מה, כמו שמסירים פלסטר. “היא רואה את עצמה אשת ראש ישיבה בעתיד. לי אין תכניות כאלה, אני לא הולך בגדולות, לכן אני חושב ש – – – אני מאמין שהיא בהחלט יכולה להגשים את התכניות האלה בעזרת השם, היא ראויה להגשים אותן, וחבל יהיה לעצור אותה או למנוע ממנה. אז אני מבקש שראש הישיבה יקבל את ההחלטה הנכונה.”
“זה מה שרצית לבקש?” חיוך קטן טיפס בזקנו של ראש הישיבה.
“כן,” אמר. “אני מאמין שראש הישיבה לא רוצה שאני אעמוד בדרכה.”
“ולמה שלא תגיד לה את זה בעצמך, אדלר?”
“כי – – – כי בסופו של דבר היא מקשיבה לראש ישיבה. לאבא שלה. ואני מאד מבין את זה. היא אמנם מאד מיוחדת, ברוך השם, אבל במקום שהיא נמצאת, אין לה יכולת להבחין בין בחור שרוצה להיות ראש ישיבה ובחור שרוצה רק לשבת בשקט וללמוד. זה משהו שהיא צריכה לשמוע מכם.”
ראש הישיבה התבונן בו, ואז קם והחל להסתובב בחדר, כאילו מעבד את מה ששמע.
“רק שאני אהיה בטוח שהבנתי אותך נכון. אתה בעצם בא ואומר, היא מתכוונת להיות אשתו של ראש ישיבה, ואתה לא מתכוון להיות ראש ישיבה. אתה מתכוון לשבת וללמוד בשקט.”
“נכון מאד. בדיוק.”
“ואתה אומר שאתה רוצה להעביר את המידע הזה אליה עכשו, כדי שחס וחלילה לא יהיה איזה מקח טעות, שהיא חושבת שהיא מתחתנת עם ראובן ובסוף היא תגלה שהתחתנה עם שמעון.”
“ואתה אומר שאתה רוצה להעביר את המידע הזה אליה עכשו, כדי שחס וחלילה לא יהיה איזה מקח טעות, שהיא חושבת שהיא מתחתנת עם ראובן ובסוף היא תגלה שהתחתנה עם שמעון.”
“בדיוק, בדיוק.”
“ואתה טוען שאם תגיד לה את הדברים באופן ישיר, אז – – – אז מה?”
“לא נראה לי שזה נכון ככה, הרב. היא יכולה לפרש את זה כאילו זאת הדרך שלי להוריד את השידוך, ואין לי שום כוונה כזאת, חס וחלילה. הראש ישיבה מכיר אותי, כן? זה הדברים כהוויתם. היא הרי לא מכירה אותי עדיין.”
“ואתה מבקש שאני אעביר לה את הדברים.”
“כן. אני חושב שזה הדבר הנכון לעשות.”
*
הרבה אחרי חצות עדיין ישב נחום אדלר במקומו סמוך לפרוכת, הגמרא פתוחה על הסטנדר הכפוף עד ברכיו, עיניו עצומות למרות שהיה ער. הוא חיבק את הסטנדר עם הגמרא והתמסר לרוגע שנמסך בעצמותיו.
לפני שתפס אומץ וניגש לראש הישיבה היו בראשו כמה תסריטים פחות נעימים ובהחלט אפשריים, שבגללם כמעט ירד מהרעיון: ראש הישיבה יכול היה למחות ולהתנגד בסגנון ‘נו באמת, אל תמעיט בערך עצמך’, או לומר שלא כדאי להכריז הכרזות בשלב מוקדם כל כך, או לסרב בעדינות להיות צינור למסרים כלשהם, או להסביר שהבת שלו בוגרת ולא ראוי שיתערב בשיקוליה. היו סיכויים גבוהים שהשיחה לא תשיג את המטרה, אבל הרב הלפרין הוכיח שהיה נכון לסמוך עליו. הוא הקשיב לו, וידא שהבין אותו, והוא ימלא את בקשתו.
עכשו, אחרי כל המתח שהצטבר בו, רצה רק לנוח בדרך הטובה ביותר שהוא מכיר: לשבת מול דף גמרא, הנוף הקבוע והיציב בחייו, בין הכסא לסטנדר, המקום הטבעי שלו.
*
“אוי, סליחה”. מרים הבחינה פתאום שאביה עומד מאחוריה כבר זמן מה.
“סליחה שהפרעתי לך. מה את מציירת?”
על הנייר היתה תנועה גלית ראשונית, לא מוגדרת.
“כמו מה זה נראה לך, אבא?”
“אני האחרון לשאול אותו כזאת שאלה, את יודעת.”
“גם נחום אמר שהוא לא מבין בזה.” ההרגשה שלה אמרה שהוא כן מבין דוקא. אולי לא את המונחים המקצועיים, אבל את רוח הציור בהחלט כן.
הוא חייך. למרות השעה המאוחרת היה נראה שמצב רוחו מרומם. “כמו שאני מכיר את הבת שלי, זה מה שיגרום לה להטיל וטו.”
“לא, זה לא מפריע לי.”
היא חשבה על משהו אחר שכן הפריע לה. פתאום זה היה נראה לה טפשי כל כך, למרות שבמשך היום זה בהחלט הטריד אותה.
הוא כבר ראה את ההיסוס על פניה. “מה רצית לומר?”
היא לא רצתה לומר. גם לא לחשוב. זאת הסיבה שכבר כמה שעות היא ליד הנייר, מנסה לתת לרגע ההוא לברוח מתחת לסף התודעה בלי שתרגיש. היא כבר הסבירה לעצמה שהפכה עכבר לפיל, לקחה רגע קטן ועשתה ממנו סימן שאלה גדול. זה לא עזר.
זו אפילו לא היתה אמירה. רק מבט עכור, מוטרד, שחלף בעיניו של נחום אדלר כשדיברה על הכמיהה שלה להמשיך את אמא בתפקיד אשת ראש הישיבה. היה נראה שזה לא מצא חן בעיניו, אבל אולי היא רק דמיינה את זה.
זו אפילו לא היתה אמירה. רק מבט עכור, מוטרד, שחלף בעיניו של נחום אדלר כשדיברה על הכמיהה שלה להמשיך את אמא בתפקיד אשת ראש הישיבה. היה נראה שזה לא מצא חן בעיניו, אבל אולי היא רק דמיינה את זה.
“רציתי לספר לך משהו, מרים.” אביה התישב בכורסא הסמוכה לכן הציור. “בדרך הביתה עברתי ליד הכניסה לבית מדרש. את יודעת מה השעה,” הוא הניף את זרועו. “הצצתי פנימה לרגע, וראיתי בחור ששמו נחום אדלר יושב מחובק עם הגמרא והסטנדר. אמרתי לעצמי – משולם, תשים יד על הלב ותגיד את האמת, זו דרגה שאין לך שום השגה בה. יש בחורים נדירים, שגם אחרי יום שלם של לימוד עדיין ממשיכים לשבת וללמוד עד שהם נופלים מעייפות, ואז בלית ברירה הם הולכים לישון. אבל בחור כזה, שגם אחרי שסיים ללמוד לא מסוגל לעזוב את הגמרא והסטנדר, ונשאר ככה מחובק עם התורה? אני מכיר הרבה בחורים, הרבה שנים, ולא ידעתי בכלל שיש מדרגה כזאת.”
“ו – ואיפה אתה רואה אותו עוד עשרים שנה? יושב בבית מחובק עם הגמרא, אחרי שלמד שלושה סדרים?” היא התחרטה על המילים ברגע ששמעה אותן בחלל.
“איפה הוא יהיה בעוד עשרים שנה? את זה אף אחד בעולם לא יכול לומר לך. כבר ראיתי בחורים שהעידו עליהם ‘הוא יהיה רב עקיבא איגר הבא’, ‘הוא יהיה רב חיים בריסקער הבא’, ואחרי כמה שנים אף אחד לא זכר בכלל מי הם. נעלמו. אני כן יכול להגיד לך דבר אחד: בשביל להגיע רחוק, בן אדם צריך מנוע חזק. מנוע פנימי, אני מתכוון. אש פנימית. יש כל כך הרבה מעכבים בחיים שמונעים מבן אדם להגיע למדרגות גבוהות, בלי סוף נסיונות – אני לא צריך לספר לך. החיים עצמם הם ניסיון.”
כן. זה נכון. אבל גם המנוע הפנימי הכי גדול בעולם לא יוביל מישהו להיות ראש ישיבה אם הוא לא רוצה להגיע לשם.
“את רוצה לשאול, ומה אם הבחור בכלל לא חושב להיות ראש ישיבה?”
בפעם המי יודע כמה נדהמה לראות איך הוא קורא את מחשבותיה.
“את חושבת שזה תלוי במה שהוא רוצה? ממש לא. אם זה היה הולך ככה, היו לנו יותר ראשי ישיבות מתלמידים. זה הולך הפוך. אנשים מזהים את מי שיש לו כח לימוד אמיתי ומתקרבים אליו, ואז ממילא באופן טבעי הוא מקבל מקום של מנהיג. ככה זה הולך. אז אני לא יכול לומר שום דבר לגבי העתיד, שום דבר, אבל אני יודע שבחור שמחובק ככה עם הגמרא והסטנדר הוא לא רק בחור עם כח לימוד. הוא עילוי. וכשאני אומר עילוי, אני לא מתכוון למילה ‘עילוי’ שאומרים על כל בחור שני שלומד ברצינות. אני מתכוון ל – – – “
“אני מבינה.”
בשעת לילה מאד מאוחרת, אחרי שהנייר שלה לבש סוף סוף צורה, נזכרה מרים במה שתכננה לצייר מלכתחילה – חלון מטבח עם אדן רחב וצנצנות של ירקות כבושים או אדנית פרחים, הכל מוסתר למחצה מאחורי וילון ארוך, חצי שקוף, מתנופף ברוח.
היא התבוננה על משיכות העיפרון. במרכז הנייר התרומם גל ענקי, גבו קמור וראשו נוטה קדימה, מוכן להתנפץ. מתחת לגל הראשי היו קווים מקבילים אלכסוניים ששרטטו את כיוון הזרם והרוח והתערבלו יחד, כאילו המים בתנועה מתמדת. מאחורי הגל, ברקע, ציירה קווים אלכסוניים קלים, שנראו כמו גשם ניתך או עננים נמוכים וסוערים.
3 תגובות
איזו דרך מוזרה עקומה ולא נכונה להגיד דברים
למה האבא ראש הישיבה לוקח על הכתפיים שלו להפיל את שניהם?
שיגיד ישר מה שביקשו ממנו!
זה לא פעם ראשונה שהיא מראה שראש הישיבה מתנהל בצורה מניפולטיבית
הוא שבוי בקסמו של אדלר…
מענין לאן הסיפור הזה הולך
והאם אדלר באמת עילוי או בגדר עילוי לשעבר ועדין שרוי במשבר