הכל סיפור של פיקסלים – י”ט

לבשתי את האפודה עם הפסים הכחולים. החלפתי עגילים. סירקתי פאה. לתוך הרוכסן הפנימי של התיק דחפתי שפתון.
ממוצע 4.7 | 6 מדרגים

“את גאון!” נכנסה כרמית למשרד שלי.

“באמת?” הופתעתי.

“באמת”, היא הניפה שער שחור לאחור, הבזיקה אלי חיוך ענקי. “הסיפור של ההכנסות לקבל של פרקרס? בחיים לא הייתי חושבת לבדוק אם הן פייק. איך עלית על זה שהן יצאו מהסיסטם דרך המלגות של מאי? גאון!”

חייכתי, שמחה. מופתעת. כבר המון זמן לא הייתי גאון של אף אחד.

“אני רוצה שתעבירי מצגת בישיבה הבאה שלנו עם הכנ”ר”, היא התיישבה מולי, נקשה בעט על המסך. “תכיני תרשים מסודר של כל התנועות, ברור. שגם ההוא שמכין קפה בפרקרס יבין”.

חייכתי. בכל פעם שמזל ואני ניסינו לדבר עם סמנכ”ל הפיתוח של פרקרס, לעמת מול תנועות שתפסו לנו את העין, הוא טען שהוא לא מבין כלום בדברים האלה, הציע להכין לשתינו קפה. בקפה הוא מבין, ככה הוא טען, הזמין כוס לאטה גדולה.

“תרשמי ביומן. הישיבה בשלישי, אחת עשרה”, התרוממה כרמית. צעדה לכיוון הדלת. עצרה בין משקופים, הסתובבה. “את טובה, תמר”.

“תרשמי ביומן. הישיבה בשלישי, אחת עשרה”, התרוממה כרמית. צעדה לכיוון הדלת. עצרה בין משקופים, הסתובבה. “את טובה, תמר”.

“למה זה נשמע כמו כתב אשמה יותר ממחמאה?” חייכתי שוב.

“כי זה מה שזה”, היא נעצה בי מבט חד. “יכולת להיות ראש צוות אם רק היית מרשה לעצמך להיות טובה ככה תמיד”.

בלעתי רוק. הפסקתי לחייך. “עכשיו אני טובה, נכון? בואי ניהנה מהרגע הזה”.

“מה צורך יש לי בטובין שמהם אינני יכול עוד ליהנות?” היא ציטטה מישהו שלא הכרתי. יצאה.

“מה את עושה?” שאל חנוך בשלישי. עמדתי מול ארון פתוח, דפדפתי בין עליוניות. השעה היתה רבע לשש, שעת חלום אחרון אם אין לי מצגת להעביר. שלפתי חולצה משובצת, עיקמתי שפתיים על החגורה, החזרתי.

“שאלתי, מה את עושה?” הוא הטיח יד בדלת הארון, סגר, נשען עליה. המתין לתשובה.

“מחפשת בגד שלא יצעק ‘אני בהריון'”, הודיתי.

“מה הבעיה שידעו שאת בהריון?” עיניו הצטמצמו, ראו מה שהייתי; אישה מספרת סיפור שאסור לספר. שקרנית.

“אני שמחה שאני בהריון”, הזכרתי לו. “אני לא אשמח אם הצוות ישמח אתי, יעקוב אחרי בכל פעם שארוץ לשירותים, יברר למה. אתה לא מבין איך זה עובד אצלם. אין סודות, והכל בחוץ. הן מסוגלות לשים עלי יד, להתפעל בקול ממני, מהתינוק. לא מתחשק לי”.

עווית חלפה בפניו. התאפקתי לא לחייך. קיוויתי שזה יעבוד, היד וכל מה שאצלם. וכשחנוך נרתע, זז מדלת הארון, לרגע אמרתי לעצמי בקול של כרמית: ‘את גאון’. רק לרגע.

לבשתי את האפודה עם הפסים הכחולים. החלפתי עגילים. סירקתי פאה. לתוך הרוכסן הפנימי של התיק דחפתי שפתון. אמרתי לחנוך שאני צריכה לצאת מוקדם, יש לי מצגת להעביר. נשקתי לילדות. כמעט יצאתי. ליד הדלת הוא עצר אותי. נחיריו רטטו. “שמת בושם?”

“ברור שלא”, עליתי באש. “זה הספריי של הפאה”.

“הייתי מוכרח לשאול, תמרוש”, הוא חייך על לחיי הבוערות מעלבון. “את נורא יפה הבוקר, ואת יודעת איך זה אצלם”. אחת-אפס לו, גאון.

*

אמא לא אמרה כלום בטלפון של יום שישי. היא עשתה משהו גרוע יותר. היא באה.

גיהצתי את החולצות של חנוך. הר הצטבר בסלסלה והבטחתי לחנוך מישור עד הערב. הילדות קרצו צורות בפלסטלינה, הדביקו אותן לשערות של השטיח. כשאמא דפקה.

התעלמתי מהדפיקות. אף שכנה לא היתה חברה שלי, וממילא לא היה לי כסף קטן לתת לצדקה. הגדולה הרימה ראש, אמרה: “אמא, דופקים!”

התעלמתי מהדפיקות. אף שכנה לא היתה חברה שלי, וממילא לא היה לי כסף קטן לתת לצדקה. הגדולה הרימה ראש, אמרה: “אמא, דופקים!”

“אני שומעת, עוד מעט הם ילכו”. מתחתי שרוול על הקרש. הדפיקות התחזקו. הידקתי אצבעות למגהץ, שחררתי קיטור. קול קרא מעבר לדלת: “תמרי?”

קפאתי.

“תמרי!” אגרוף הלם בדלת. הנחתי מגהץ על הכן. הילדות לטשו בי אישונים סקרנים. שמתי אצבע על שפתי, סימנתי להן לשתוק. על בהונות צעדתי לכיוון הדלת, הצצתי דרך ה’קוקר’ על אישה שאהבתי פעם. אמא. היא הביטה בצדו השני של ה’קוקר’, כאילו שמעה את לבי המשתולל. כאילו יכלה לראות אותי. הלמה עוד פעם. “תמרי, זאת אמא!”

הילדות נדחפו פתאום ביני ובין הדלת, שאלו בקול דקיק: “מי זה?”

“זאת סבתא, מתוקות”. היא נצמדה לדלת. “אני ממש מתגעגעת אליכן. תגידו לאמא לפתוח, טוב?”

“אמא, זה סבתא”, נשאה אלי הקטנה פנים מתפלאות. נשכתי שפתיים, על בהונות התרחקתי מדלת. ניסיתי למחוק ממוחי, מאוזני, את הצליל שהשמיעו מילותיה השבורות של אמא. להתרכז בעיקר. חנוך לא ישמח לשמוע על הביקור של אמא. גם אם אשתוק, הילדות תספרנה עליו. הן תספרנה עליו בכל מקרה. אפילו אם לא אפתח את הדלת. תתארנה אישה הולמת בדלת, סבתא מתגעגעת.

נשמתי נשימה עמוקה, חייכתי לילדות, סובבתי מפתח, פתחתי דלת.

היא הביאה עוגת תפוזים, הפייבוריט שלי. שתי בובות ברבי לילדות.

“אמא”, נאנחתי.

“הן צנועות”, היא התגוננה. בחנה אותי. “דאגתי לך. רציתי לראות שאת בסדר”.

“אני בסדר”, הגבתי, זועפת. “אם הייתי לא בסדר, היית יודעת על זה”. לא הייתי צריכה לדבר אליה ככה. גם חנוך היה מסכים שאסור לי להתחצף. ולא הגיע לה. רציתי לחבק אותה, לתת לה את מה שהגיע. לא הצלחתי. ישבתי על הספה, שלובת זרועות. מכווצת בתוך עצמי. חשבתי: מה את עושה פה? למה באת? יש לך מושג כמה אשלם על הביקור שלך?

אמא שאלה על העבודה, על הילדות. על חנוך. התעקשה לשמוע איך הוא מגיב על ההריון, ואמרתי את האמת שהוא מטפל בי יופי, היא לא צריכה לדאוג. ושוב התחרטתי על הטון שנפלט ממני, עצבני, נמוך. לא הוגן.

“רוצה שאגהץ?” היא שאלה.

נענעתי ראש.

היא שלחה יד, נגעה במרפק קשה. המשכתי לשלב ידיים, לשמור על לבי המשתולל. הילדות כיפרו על התנהגותי הגועלית. הן טיפסו על ברכיה, התמסרו בעונג לחיבוקים שהעניקה להן, שפכו עליה סיפורים מהגן, מעשיות פלסטלינה על שטיח. ביקשתי שתיקח את הבובות, שלא תשאיר אותן כאן.

“זוכרת כמה ברביות היו לך?” ליטפה אמא את אפי, מקום שלא יכולתי לנעול. “השבוע ספרתי. כמעט חמישים”.

זכרתי. היה לי ארון מלא. שני מדפים לבובות. עוד ארבעה לרהיטים, למכוניות. לבריכה. לבית נופש. לכל העסקים שניהלו הברביות שלי ביד רמה, מבית קפה ועד שירותי וטרינרית לחיות בר.

“יש להן המון בובות”. הסתכלתי, מיואשת, על הילדות שלפתו את המתנה של אמא, לא הסכימו לתת לי אותה. “אמא, בבקשה”.

אמא הידקה שפתיים לקו צר, כועס. “את יכולה לקחת מהן את הבובות, לזרוק, לשרוף, לעשות מה שתרצי. הן הילדות שלך, זה הבית שלך. אני לא הולכת לקחת מהן כלום”.

אמא הידקה שפתיים לקו צר, כועס. “את יכולה לקחת מהן את הבובות, לזרוק, לשרוף, לעשות מה שתרצי. הן הילדות שלך, זה הבית שלך. אני לא הולכת לקחת מהן כלום”.

ככה היא הלכה. כועסת, בלי כלום. צפיתי בה יורדת במדרגות, חשבתי על איש שיעלה בהן עוד מעט. לא היה ביניהם שום קשר, שום דמיון. הוא היה חתן, לא בן. ובכל זאת, האכזבה שהתאכזבו ממני היתה זהה להפליא. כמו פרצוף של בובת ברבי. חמישים במספר, שטאנץ אחד.

*

באמצע השקופית החמישית, כשהלייזר האיר עוד קופה קטנה פיקטיבית, ראיתי את חנוך. הוא עמד במסדרון, התבונן בי דרך החלונות השקופים של חדר הישיבות. נקודה אדומה רטטה על המסך הגדול, נפלה מטה.

“תמר?” גבותיה של כרמית התקמרו.

ניערתי ראש. חייכתי חיוך מתנצל. כיוונתי למקום הנכון. דיברתי על קבלות שמצאתי, מפוברקות. חנוך המשיך להתבונן בי. לא הצלחתי לזהות, מהמקום שעמדתי בו, מה אומרות עיניו, כמה הן מאוכזבות. הוא אף פעם לא בא למשרד, והטרידה אותי השאלה למה הוא בא, דווקא היום.

“תמר!” גערה בי כרמית, קראה לי לסדר.

“סליחה”, מלמלתי. ניסיתי להתרכז במצגת, להיות הגאון של כרמית, אבל הריכוז נשר ממני בגושים גדולים, ונשארתי בלי כלום. שכחתי מה התכוונתי לומר, למה. בשקופית השמינית כרמית התייאשה, סימנה לי לשבת, קמה. “אני אמשיך. תודה, תמר”, היא זרקה לעברי חיוך מנומס, כועס.

“סליחה”, מלמלתי. ניסיתי להתרכז במצגת, להיות הגאון של כרמית, אבל הריכוז נשר ממני בגושים גדולים, ונשארתי בלי כלום. שכחתי מה התכוונתי לומר.

התיישבתי, מושפלת. בהיתי בקלסר שמילאתי, סיבה לשמוח אתמול. לא הסתכלתי על חנוך. ידעתי שהוא שם, מחכה שהישיבה תסתיים. נזכרתי בצבע על שפתי, דמי דהר ללחיי. כססתי ציפורניים, כיסיתי שפתיים. סנטר. לא הפסקתי לבעור. כרמית השיבה על שאלות, עמדה מול המטח של סמנכ”ל הפיתוח. לכסנה אלי עין. ראשי נע מצד לצד, סירב לעמוד. לא הייתי טובה יותר.

ברגע שהסתיימה הישיבה פתחתי דלת, פרצתי למסדרון. “מה אתה עושה כאן?”

“אספה רצינית”, התבונן חנוך מעבר לכתפי באנשים שעדיין מילאו את חדר הישיבות. “באתי להביא לך את התפוח ששכחת בבית, ופתאום אני רואה את אשתי מול קהל, נואמת. חתיכת מופע”. הוא הסיט מבט מקהל אלי, כמעט חרך אותי.

“באת בגלל תפוח?” רתחתי מזעם, מהשפלה. מאין אונים. הבנתי למה הוא בא באמת. עוד סיפור שלא יכולתי לספר. רק לשקר ידעתי.

“באתי בגללך. דיברנו על זה שתיקחי תפוח כל בוקר לעבודה, את יודעת כמה הברזל שלך באדמה”, הוא הושיט לי שקית עם פלחים אדומים, יפהפיים.

“התבלבלתי בגללך!” אנשים התחילו לצאת מחדר הישיבות. נמלטתי לפינת הקפה.

הוא בא אחרי. “אויש, תמרוש. אני לא אשם אם את מפשלת”.

“אתה כן! אתה כן!” דיברתי כמו ילדה קטנה. היו לי דמעות בעיניים. בקצה המסדרון ראיתי את כרמית, מחבקת את הקלסר שהכנתי, משקיפה עלינו. השפלתי ראש למרצפת מוכתמת בקפה שלא שתיתי, כרסמתי אגודל. ציפורן נתקעה בין שיני, נפרדה מאגודל. חנוך צדק, הייתי צריכה ברזל דחוף, וויטמינים.

חנוך הוציא טישו מהכיס הפנימי של החליפה, פרש. “שימי כאן. שלא תיפול לך על הרצפה בטעות”.

שמתי ציפורן תלושה בתוך הטישו. הוא קיפל שוליים לאמצע, עטף בזהירות חלק שלא התכוונתי לתלוש. “איפה השירותים? אני אזרוק אותה, את תשטפי פנים”.

בשירותים, רחוק מעיניה של כרמית, הוא אסף דמעות, הבטיח שאף אחד לא יזכור מחר שפישלתי היום. הזכיר שאי אפשר לפטר אותי בלאו הכי. הלך.

נצמדתי לקירות כשחזרתי למשרד. ברחתי מכרמית, ממזל, מכל מי שראה אותי עומדת, יושבת. שקעתי בעבודה, בפקודת שכר שכבר עשיתי. עברתי שורה-שורה, בדקתי שלא שכחתי תמחיר. משימה טיפשית, מיותרת. היא תפסה את מחשבותי, אסרה עלי לחשוב.

מסך שחור נכנס פנימה. כרמית. היא נעמדה מולי, גבוהה. הזזתי עכבר, העמדתי פנים שהיא לא שם. אצבעותיה ירדו על אצבעותי, עצרו אותי. “דברי אתי. מה קרה?”

מסך שחור נכנס פנימה. כרמית. היא נעמדה מולי, גבוהה. הזזתי עכבר, העמדתי פנים שהיא לא שם. אצבעותיה ירדו על אצבעותי, עצרו אותי. “דברי אתי. מה קרה?”

מצמצתי.

“זה היה בעלך?” היא דרשה שאדבר.

אמרתי בקול צרוד: “הוא רק בא להביא לי משהו. אני אשלים את הזמן שהייתי אתו”.

“את לא רצינית!” שני כתמים ורודים ניקדו את לחייה. “נראה לך שזה מה שמטריד אותי? ידעת בעל פה את המצגת!”

משכתי בכוח אצבעות, קברתי בהן פנים רטובות. “פישלתי. אני יודעת. אני מצטערת. סליחה”. בכיתי עוד פעם. היא לא נגעה בי יותר. הבינה שזה מה שזה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

20 תגובות

  1. דל”פ
    הקדמה- חנוך הוא איש רע.
    ואשתו פחדנית ונהנית לסבול. איזה אישה מגיעה למצב שהיא מפחדת מבעלה ולא מבינה שהיא נמצאת במצב לא תקין? יש לה עזרה מככ הרבה כיוונים והיא מעדיפה לסבול.
    ולא, לא מקבלת את הדעה שחנוך ככ מפחיד אותה ומחק לה את האישיות שהיא לא מסוגלת לקום ולעזוב אותו.
    אני מכירה אישית אישה שהיתה נשואה לאיש כזה, והמצב שלה היה גרוע מהנתונים של תמר, בלי משפחה תומכת, בלי עבודה קבועה ובלי מקצוע, והיא קמה ועזבה אותו תוך שנה, בלי ילדים תודה לאל. ככה שיש נשים (ואנשים) שכנראה סובלים ממזוכיזם ונהנים קצת לסבול.
    לא סותר את העובדה שגם לאנשים שנהנים לסבול צריך לעזור, אבל קודם כל הם צריכים לעזור לעצמם.

    1. אתם שוכחים פרט קטן, אבל חשוב.
      הדת.
      וכשזה מעורב עם חרדיזם,
      הגענו לתוצאה של הסיפור הזה.

      מפחיד, אבל כל כך אמיתי.

      שאפו על הכתיבה!!!

      1. חולקת עליך, איזה הצדקה אתה (את) להתנהגות נפשעת כזאת אתה מוצא בדת או אפילו באורח החיים החרדי? זאת התנהגות חריגה גם אצל קיצוני החרדים

        1. כנראה לא הובנתי נכון.
          תופעה זו מוכרת אצל *הסובל* הדתי, שמצדיק *בטעות* את סבלו בסממנים דתיים.
          החרדיזם מחזק את ההרגשה הזו, כאשר הוא (החרדיזם) מחזק התנהגות הפוכה מהטבע, ואנשים ממשיכים להתחזק בהתנהגות כזו, מטעמים חברתיים

    2. נהנית לסבול – זה אוקסימורון. אם אדם סובל – הוא לא נהנה.
      את יכולה אולי לומר, שיש תגמול לסבל שלו. והשאלה היא מה הרווח המשני שהיא מפיקה מכך.
      אולי היא טיפוס חלש, שהכוח שלו עוזר לה להרגיש מוגנת.
      התעללות אינה מתחילה בבום, היא מתעצמת בהדרגה, בסיפוח אטי של חלקי נפש של הקרבן.
      הניתוק המחושב מההורים וממשפחה או מחברות קרובות גורם שהקרבן נשאר בלי מערך תמיכה.
      הוא מוחלש עוד ועוד, ומאמין לאמירות של התוקפן ש’הוא מקור כל הבעיות’, ו’אילו הוא רק היה בסדר בדבר זה וזה לא היתה שום תלונה עליו’.
      מנגד, התוקפן בונה תדמית של האוהב האולטימטיבי, שכל רצונו הוא שלקרבן יהיה טוב, וזו אך אשמתו שהוא אינו משתף פעולה.
      הדת נכנסת כאן ככלי להלום בו – בשם ערכי קדושה וציות ניתן להבטיח שהקרבן לא יתמרד.

      ותרשי לי להוסיף, שמקרה אחד אינו סטטיסטיקה.
      ברוב המקרים, הקרבן מוחלש כל כך שכבר אין לו תקוה, אין לו אמון בעצמו, והוא כבר הפנים את המסר שזה מגיע לו.
      תפקיד החברה אם כך הוא להבטיח תמיכה – גם אם חשאית, ולהציע עזרה והגנה ליום שהוא יהיה מסוגל לקום וללכת.

      1. מזוכיזם זה אוקסימורון? יש תופעה כזאת של אנשים שנהנים מסבל ומחפשים מידה מסויימת של סבל, זאת לא המצאה שלי.
        ברור שמקרה אחד לא מייצג שום דבר (למרות שיש הרבה אנשים ונשים שיוצאים מהר ממערכות יחסים אלימות, עובדה שלא כולם נתקעים במערכות יחסים כאלה לאורך ימים ושנים), התמיהה הגדולה היא, למה גם כשמציעים לאותם סובלים עזרה הם מעדיפים לעצום את העיניים ולא להעזר, הדוגמא שהבאתי היתה בדיוק בשביל להראות איך שברגע שבן אדם מוכן לעזור לעצמו הדרך ליציאה קלה מאוד, אותה אישה שאני מכירה עמדה לבד בלי הרבה תמיכה, ולא, היא לא היתה איזה גיבורה גדולה, היא פשוט הבינה שזאת מערכת יחסים אלימה. כל הבעיה היא עד שבן אדם מוכן להודות שהוא בבעיה. קצת דומה לאנשים שנמצאים בכתות, ברגע שהם מבינים שהם בכת, היציאה כבר הרבה יותר פשוטה.
        ונכון שהתעללות לא מתחילה בבום, אבל תמיד יש את השלב שמזהים שזאת התעללות, ואני אקבל את מה שאת אומרת שהקרבן כבר חלש במצבים האלה, אבל אין הסבר למה הקורבנות לא מוכנים לקבל עזרה מהמשפחה או מהסביבה שתעזור להם בכל דרך אפשרית. מה שמביא אותי בחזרה להנחה שיש באותם קורבנות רצון מסויים לסבל.

        1. מזוכיזם הוא תווית. ותווית היא תמיד שיפוטית.
          אין אדם שנהנה לסבול, כי סבל הוא בהגדרה משהו שאדם לא נהנה ממנו.
          יש לבדוק מה מסתתר מאחורי מה שנראה לך מזוכיזם.
          אולי פחד לעזוב? אולי המתעלל ייבש אותה כלכלית? אולי היא למדה להאמין שהיא לא שווה כלום ורק הוא המושיע שלה?
          אולי היא מתביישת לפנות אל המשפחה שלה אחרי שטרקה עליהם את הדלת?
          אולי היא מאמינה שהקב”ה שונא אותה והיא לא ראויה לטוב מזה?
          אולי היא באמת באמת בטוחה שהכל בגללה, ושאם רק תהיה טובה יותר הכל ישתנה?
          אולי הכח שהתוקפן משדר מאפשר לה להרגיש אהובה או מוגנת באופן כלשהו?
          ואולי היא פוחדת מנקמת ידו הארוכה?
          כח הוא דבר עוצמתי, ואנשים נוטים לבלבל אהבה עם תחושת הגנה וחסות. בפרט כשהם מוחלשים מאוד מאוד.
          ובכלל, לא קל לעזוב מערכת יחסים, לאבד ילדים (שבמקרים רבים נשארים ברשות ההורה הכוחני),
          להסתכן בעגינות, להשאר בלי משפחה, להיטרטר בתביעות משפטיות אינסופיות כיד ההתעללות הטובה על התוקפן, להיות מואשמת ואף מנודה חברתית.

          יש דוקא הסברים רבים למה אנשים לא יוצאים ממעגל הסבל. וזה אף פעם לא בגלל שהם רוצים לסבול, או “נהנים” לסבול.
          קל לנו לשפוט ולהדביק תוויות כדי להגן על עצמנו מכאב שאין לנו דרך לעצור. אבל המציאות קשה ומורכבת הרבה יותר.

          1. ציטוט- מזוכיזם הוא פאראפיליה, הלך נפש שבו האדם נהנה לסבול כאב והשפלה על מנת להגיע לסיפוק. זאת קביעה שנקבעה על ידי פסיכיאטרים מוסמכים שלא חושבת שיש מי שחולק עליהם, ככה שתווית זה לא.
            מה שמסביר למה התופעה הזאת נפוצה מאוד במערכת יחסים זוגית.
            שימי לב שלא אמרתי שאין סיבות לפחד מעזיבת בן זוג, ודאי בן זוג מתעלל, מה שאמרתי שקודם כל בן אדם צריך להכיר שהוא בבעיה, וכל עוד זה לא קורה, אף אחד לא יכול לעזור לו. מעבר לזה, ברגע שבן אדם מוכן להודות שהוא במערכת יחסים אלימה והוא רוצה לעזור לעצמו, הוא יצליח לעמוד מול כל הקשיים שמנית שככל הנראה באמת יעמדו מולו. ככה שהכל תלוי ברצון של הבן אדם לעזור לעצמו.
            כמובן שחובתינו (וזכותינו) כחברה ומשפחה להציע עזרה ללא הפסקה גם אם מקבלים דחייה.

          2. מה שאת מצטטת בשם פסיכיאטרים ומה שתואר בשרשור הזה הם שני דברים נפרדים לחלוטין.
            הערבוב ביניהם לא נכון לא מקצועית ולא מציאותית.
            מסכימה שהרבה תלוי ברצון של אדם לעזור לעצמו. (לא הכל. ממש לא.)
            אבל במערכת יחסים מתעללת, האישיות נמחקת כל כך שכמעט כבר אין ‘אדם’ ואין ‘עצמו’.

          3. אני מגיבה לך כאן כי לא הצלחתי להגיב לתגובה האחרונה שלך.
            אמרת שהנאה מסבל היא אוקסימורון וזה לא בדיוק נכון, יש הנאה מסבל בכל מיני סיטואציות. יתכן שהביטוי שלי נהנית לסבול הוא קצת מוגזם (לא בטוחה בכך אבל יכולה לקבל את הרעיון) אבל מה שבטוח הישארות בכזאת מערכת יחסים נעשית מרצון של בן הזוג הסובל. זאת דעתי בכל אופן. ושוב זה שנמחקת האישיות (לא מקבלת את הרעיון הזה בכלל) לא מסביר למה גם כשמציעים עזרה לבן הזוג שסובל הוא מסרב לקבל אותה.

          4. זכותך להחזיק בכל דעה שתרצי.
            מההכרות שלי עם השטח (פסיכותרפיסטית עם ניסיון רב בתחום) אני רואה את הדברים אחרת.
            הסבל הוא גדול והידיים לא פעם קשורות.
            אדם עשוי לסרב לקבל עזרה מסיבות שונות, לחלקן התייחסתי בתגובות קודמות.
            לפעמים הקושי המוכר מאיים פחות מאי הוודאות.
            אנשים לא רצים לפרק את המשפחה. ולעזיבה של מערכת יחסים מתעללת יש מחירים לא קלים.
            לפעמים אדם שבוי נפשית. לפעמים הוא פועל בטפשות.
            ולפעמים הפחד מבן הזוג האלים משתק מדי.
            להכליל את כל אלו בכותרת ‘נהנה לסבול’ זה פשטני ורחוק מן המציאות.

          5. בוודאי שזכותי לחשוב כך, זה בדיוק מה שאני עושה 🙂
            המציאות שיש הרבה אנשים ונשים שמתנהגים ככה (בוחרים להמשיך לסבול אם ההגדרה נהנים לסבול מפריעה למישהו) לא סותרת את העובדה שיש להם יכולת בחירה לקום ולהפסיק את הסבל והם לא מממשים את הזכות הזאת. הפסקת הסבל תלויה אך ורק בהם כי את האיש הרע בסיפור הזה ובמציאות אי אפשר לשנות, אפשר רק לעזוב אותו.
            לא מדובר על ימי הביניים שאז באמת אף אישה לא יכלה להתגרש, היום יש ברוך ה תנאים אחרים ומאפשרים.
            אני מאמינה שלכל בן אדם יש זכות ויכולת לבחור האם להשאר או לעזוב, ולא אמרתי לרגע שזאת בחירה קלה, אבל יכולת הבחירה קיימת ותלויה באדם עצמו ובו בלבד, זה הכל מבחינתי.

      2. לגבי הדת שנכנסת ככלי שניתן להלום בו זה ודאי נכון, אבל לא רואה שתסמונת האישה המוכה או תסמונת סטוקהולם מאפיינת או נפוצה יותר אצל אנשים דתיים, כך שלא זאת הבעיה.

      3. את כותבת בצורה כל כך ברורה.
        מרגישים שיש לך ידע ומקצועיות והרבה רגישות !!
        רק תוספת קטנה, אני בטוחה שגם את מאמינה שבסופו של דבר אפשר לצאת ממעגל הסבל אחרת, לא היית מטפלת…

        1. תודה לך. ואין ספק שאפשר! מה השאלה.
          רק שיש הרבה חסמים בדרך. הן חיצוניים הן פנימיים.
          כשאדם אינו מרגיש ראוי להיגאל, הוא לא יעשה צעד בכיוון.
          חלק מהעבודה מול נשים אלו הוא חיזוק כוחות אגו, שיהיה איזה ‘אני’ לעבוד אתו.
          וסיפור של פיקסלים הוא שיקוף מהימן של המציאות.
          הוא מראה כמה זה לא פשוט להכיר בכך שאני בתוך בור וכמה מציאות החיים הזו מתעתעת.
          הלוואי שבכל מישורי חיינו היה די בהחלטה נחושה.
          אף אחד מאתנו לא היה מכור לסיגריות או נופל להתפרצויות, וכולנו היינו רזים ויפים.
          ארוכה הדרך לחרות.

          1. היי גילי
            ניכר כי יש לך נסיון רב ואת מאוד מקצועית
            אשמח לכמה טיפים איך ניתן לזהות סוג אנשים כאלו בפגישות שידוכים?

          2. הי רבקה,
            לומר שקל לזהות אנשים כאלה זה לא יהיה אמת. ואת הנרקיסיסטים הסמויים יהיה קשה אף יותר לזהות.
            מה שמאפיין נרקיסיסטים בעיקר הוא אני מזויף וחוסר כנות רגשית, תחושת גרנדיוזיות (אני מיוחד ואין כמותי), תחושת זכאות (מגיע לי יותר מאחרים), חוסר אמפתיה (רגיש רק לעצמו), וחוסר יכולת הפנמה (קושי לקבל ביקורת, חוסר מוכנות להשתנות).
            יש מאפיינים נוספים כמו מניפולטיביות ופחד מדחיה – שבדרך כלל ניתן לראות רק בקשר ארוך טווח.
            למה קשה לזהות? כי הם מומחים בהעמדת פנים, אחרי שנים של תחזוק תדמית, ויכולים להראות בני עליה ממש.

            בכל אופן יש כמה נקודות שכדאי לשים אליהן לב.
            – כמה הוא עסוק בעצמו? אדם שמדבר הרבה על עצמו, ומהלל את עצמו ואת יכולותיו – זה נורה אדומה.
            (אצל הסמוי: במקום לדבר על עצמו בגרנדיוזיות, הוא ידבר באופן שיוציא ממך מחמאות).
            באופן כללי השיחה תיסוב עליו, על הצלחותיו, כשרונותיו, משפחתו, עיסוקיו ועל מה שמעניין אותו.
            – יכולת אמפתית – כשאת משתפת במשהו, שימי לב אם התגובה אמפתית וחמה, או שהתחושה היא שהוא מקשיב כדי ‘ללמוד אותך’ (איסוף מידע שעשוי להיות מנוצל נגד בן השיח בהמשך הקשר).
            האם את חשה נוח לשתף בחולשות שלך, או מרגישה לאחר מעשה שאולי זו היתה טעות ו’מה הוא חושב עלי?’.
            – שיח רגשי: האם אתם מצליחים לנהל שיח רגשי כן ומשמעותי, ולא רק ‘שיחות מעניינות’? (נרקיסיסטים אלופים בשיחות מעניינות).
            – שימי לב ליחסו לאחרים. איך הוא מדבר על בני משפחה, חברים לישיבה, אנשים מפורסמים, אם הוא מוריד מערכם, מדבר בזלזול.
            איך הוא מתנהג למלצרים? או לאנשים אחרים? איך היחס שלו להוריך?
            – הוא עשוי לתת לך הרגשה כמה שאת מדהימה, הרבה יותר מאחרות שהוא פגש, כדי שתהיי זקוקה לו כדי לחוות שוב את האופוריה הזו.
            – יכולת התפתחות וצמיחה – נרקיסיסט לא מסוגל לקבל ביקורת, וגם לא ביקורת עצמית. זה מפרק אותו. הוא חייב לתחזק את תדמית המושלם.
            לכן הוא אולי יעשה מפגנים של חסד, של נדיבות, אבל זה לא יהיה תוצר של תהליך פנימי ואינטרוספקציה. הוא לא ‘יעבוד על עצמו’ במובן שרובנו עושים.
            שאלי אותו אם יש משהו שהוא עבד או עובד עליו, למה הוא ראה בכך צורך ומה הוא עשה לשם כך.
            האם את יכולה לזהות תהליך משמעותי? יכולת התבוננות? כנות רגשית? אם התשובה נסובה סביב דברים שלא קשורים לעבודת המידות (עובד על עצמו ללמוד יותר שעות, לקום יותר מוקדם), זה צריך לעורר סימן שאלה.
            – בעיקר, שימי לב לתחושות הבטן. לפעמים התחושה היא של Too good to be true, של משהו נוצץ מדי, של אביר על סוס לבן,
            או לחילופין של חוסר נוחות מציק בלי סיבה נראית לעין.
            לפעמים יש תחושה שלא כדאי להתווכח על משהו מסוים יותר מדי, כדי לא להעיר דובים, ובשביל מה, הרי הכל כל כך מושלם.
            אז לא, לא להתעלם מזה. הנפש שלנו אף פעם לא משקרת לנו.

            מקווה שיהיה לך לעזר.

    3. אז האישה שאת מכירה חזקה מאוד… לא קל להבין בכלל שאת בתוך מקום רעיל…
      הגבר השקט. המפנק. הנראה מתחשב- ממנו הכי צריך לפחד

  2. אני לא מבינה מה היא ממשיכה להשאר איתו? ועוד להרגיש אשמה, מאכזבת
    כזה בן אדם שתלטן שניתק אותה מהמשפחה שלה???? איפה כיבוד הורים?
    הסיפור הזה עושה לי רע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן