כל החורף הביט סבא אליפלט דרך החלון הכחול, שדרכו רואים את השקיעה, וכל יום חזרה השמש אל החלון כדי להראות לסבא אליפלט איך היא טובעת בתוך הים, כי תמיד אחרי ששקעה סבא אליפלט היה מתחיל לפקפק בכל התהליך. הוא היה אומר לעצמו: זו סתם אחיזת עיניים. אי אפשר שהשמש תשקע במים. עוד מעט היא בוודאי תצוף בחזרה.
אבל השמש לא היתה עולה חזרה. סבא אליפלט היה מחכה לה בחלון כל הצהרים, לפני כן הוא מעולם לא פתח את החלון. היא היתה מופיעה שוב מן הצד ההפוך לגמרי ואומרת לסבא אליפלט:
“אמרתי לך? ועכשו אני אראה לך איך אני עושה את זה עוד פעם. אני אראה לך את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם – עד שתבין זאת בעצמך.”
“את לא תעזי,” אמר לה סבא אליפלט בזעף, אף שמטבעו היה בעל מזג נוח. “צריכים אותך פה. אסור לך לשקוע וללכת לך.”
“אף אחד איננו שוקע והולך לו,” אמרה השמש. “תמיד הננו חוזרים או פשוט ממשיכים בצורה זו או אחרת.”
“אין את אומרת דברים המתקבלים על הדעת,” היה מבקש סבא אליפלט להגיד לה, אבל היא כבר מיהרה לגלוש אל תוך המים, כשהיא מפזרת עליהם פרורים של זהבים אדומים וצהובים למזכרת.
באותו בוקר לא שרו הציפורים. ערפל עטף את השמים ונדמה היה כי הם נפלו לארץ. אינני מכיר את העולם, אמר סבא אליפלט, שמא טעיתי בכתובת? הוא חש וטיפס אל הארובה, אבל היא היתה מפויחת וסתומה והוא לא החכים ביותר. היכן השמש? תהה סבא אליפלט בינו לבינו, מה הקונצים האלה שהיא עושה?
הוא פנה אל החלון הירוק שלצד מערב, וניער אותו בחזקה, אבל צינת הבוקר הדביקה את כנפי החלון והם לא נענו לדפיקותיו.
מדוע זה הולכת השמש אל מאחורי הערפל, רטן סבא אליפלט בזעף. מה תועלת היא מפיקה מכך? כלום לא מוטב היה בלעדי הערפלים? המראה האפרורי של השמים עשה אותו מוקנט וקצר רוח ונדמה היה לו שאפילו הוא שונה מעצמו באותו בוקר משונה.
הוא שב בחוסר ברירה אל החלון הכחול.
שם על אדן החלון נחה צפור קטנה ורכה למראה. זו היתה כנרית קטנה ואפורה. נוצותיה היו סתורות והסדקים שבקצותיהן ספרו ברמיזה על חבטות רוחות הים בדרכה הארוכה.
“מי את?” תהה סבא אליפלט.
“צפור הערפלים,” אמרה הכנרית.
“ומנין תבואי?” ביקש סבא אליפלט לדעת.
“מן הערפל של אתמול,” אמרה הכנרית.
“אכן,” אמר סבא אליפלט, “עבור מסע אוילי כל כך אינך זקוקה לדרכון.”
הכנרית המתינה רגע, ואחר אמרה:
“נוסעת אני מערפל למשנהו, ושרה להם את שירי.”
“ובכן, האם ראית את השמש בדרכך?” תבע סבא אליפלט לדעת. “אמרי לה שתבוא. אפור ועצוב כאן בלעדיה.”
“השמש זורחת לפעמים על שדות אחרים,” אמרה הכנרית, “ומן העצב נולד השיר.”
היא שרה שיר אחר מזה של הציפורים האחרות שהצטופפו מדי בוקר על שולי הגג וניקרו זו את זו בהמולה. הן נהגו לשיר שיר אחד עליז ופשוט שהחל תמיד בהי-לי-לו-לי, ומשחלפו הימים היו שרות אותו באדישות מה, לאמור כי יוסיף העולם להתקיים כל עוד יצמיחו ענפי השיחים די זרעונים לארוחת הצהרים.
הכנרית עצמה לא נתנה דעתה על טיב האכסניה שלה. רגליה הדקות נאחזו בענף של שיח דומדמניות, שפירותיו הקטנים כבר תפחו והסמיקו לחיים ונשרו בשלים ורכים אל סבך העשב שמתחת לשיח. היא היטיבה את אחיזתה בענף והביטה בעיניו התכולות של סבא אליפלט, ואז פצחה את מקורה ושרה שיר אחד במיוחד בשבילו. נעימתו היתה רכה וענוגה, וסבא אליפלט חש כי הוא מבין את אשר מבקש השיר לומר לו, אם כי לא ידע באילו מילים להשתמש.
“שירי לי שוב.” ביקש סבא אליפלט. “מנין באת? אנא שירי לי שנית את שירך, הנה אאזין לו היטב, ואמצא לו מילים.”
הכנרית הוסיפה לעמוד על הענף ולהביט לתוך עיניו, וסבא אליפלט התחלחל מעט, כי היה במבטה משהו שהיה מוכר לו מפעם וטרם עמד על פשרו.
היא הביטה בו רגע נוסף, ואז פצחה בשיר אחר.
אין שיר אחד דומה למשנהו, שרה הכנרית.
אין רגע אחד דומה לרעהו,
אין ציפור דומה לציפור חברתה,
ואתה אינך האיש
שהיית ביום האתמול.
“מי את?” לחש סבא אליפלט בהשתאות. “השירים שלך יפים כל כך, האם תבואי גם מחר?”
“מחר ישירו ציפורי הבוקר את המנון הזרעונים,” אמרה הכנרית. “מחר תזרח השמש, ואתה לא תבין את שירי.”
היא ניערה את כנפיה קלות. “ואני אסע מכאן אל ימי ערפל אחרים.”
אחר נישאה משם בקלילות והתרחקה אל תוך פקעת הצמר הסמיכה. סבא אליפלט עקב אחריה בנשאה עמה את שירי הערפל, ועמוק בתוך לבו ידע כי היא תשוב ביום שיצטרך לה. היא חדרה לתוך הענן בקרעה בו צוהר קטן ששב ועטף מהרה את קצה זנבה, אבל סבא אליפלט הספיק לראות מבעדו פיסה קטנה של שמים, והם השתקפו לתוך עיניו תכולים וצלולים מעב.
תגובה אחת
וואו.
פשוט כל כך וחכם כל כך..