המסע אל ארץ פעם

היה חלום בלילה והוא היה יפה וכואב, והיו בו כל האנשים שהוא קרא להם בשם, והם באו לבשר לו משהו, והוא קם וידע שהיום הזה יהיה יום אחר, כי הילד הקטן שלו קרא לו לבוא לחפש את עקבותיו.

סבא אליפלט ארז תרמיל גדול ותחב לתוכו מפת דרכים, ככר לחם גדולה ובקבוק מים. הוא השאיר פתק על הדלת: יצאתי למסע דחוף, נעל את הדלת, ואחר כך תהה מה עשה במפתח. ואחר כך גרש את התהיות ממוחו. היה לו דבר מה דחוף יותר לחפש. ומפתחות אחרים לגלות. עשבי הבר השתלטו על כל שמץ אדמה בחצר שהקיפה את ביתו הקטן, והם טיפסו וכיסו גם את גדר העץ שסבבה את החצר ופלשו החוצה מבין לוחות העץ ושוחחו שיחות בטלות עם אחיהם שמעבר לגדר. רוח קלה הגיחה מעבר לעיקול ההר וניסתה ללחוש באזניו סוד כלשהו, אך הוא הדף את לחשושיה ויצא לדרכו בתחושת דחיפות עליונה.

הוא עצר בצד הדרך, פתאום הוא הבחין מרחוק בבית קטן, חבוי בצל חורשת ברושים, גולש עם מורדות ההר אל עמק ירוק מרוחק ושלו. היה זה בית אחר, בארץ אחרת, ושבילים אחרים הובילו אליו. אבנים קטנות ויפות קישטו אותם, ועל הקירות בחזית התרפקו בפינוק פעמוניות וסיגלים.

הוא עצר בצד הדרך, פתאום הוא הבחין מרחוק בבית קטן, חבוי בצל חורשת ברושים, גולש עם מורדות ההר אל עמק ירוק מרוחק ושלו. היה זה בית אחר, בארץ אחרת, ושבילים אחרים הובילו אליו. אבנים קטנות ויפות קישטו אותם, ועל הקירות בחזית התרפקו בפינוק פעמוניות וסיגלים.

הבית הזה דמה מאוד לביתו שלו אבל קירותיו היו סודים ובוהקים מלובן, ובגג הרעפים האדום כבר מולאו כל הסדקים במֶרק. שלט עץ מהגוני משוח בלכה נצמד בהכרת ערך עצמי אל הדלת הקדמית, ומדופן גדר העץ הקטנה התנשא שובך קטן ובו יונים אחדות, בדיוק באותה נקודה על הגדר שבה עמד שובך היונים הנטוש בחצרו שלו.

סבא אליפלט עשה את דרכו אל הבית הקטן, ולפני שלט העץ נעמד, יישר את בגדיו המאובקים והעביר יד לאה על שער מצחו הדליל.

הוא דפק בחשש וקיווה בסתר לבו כי איש לא ייענה לדפיקותיו.

אבל הדלת נעה אט אט על צירה, וגילתה מאחוריה הוויה אפלולית הזויה חמימה של בית. בפתח עמד איש צעיר, ובידו תינוק רך. זאטוטה בעלת שתי צמות פשתניות קשורות בסרט ורוד הציצה מאחורי רגליו. מן הבית עלה קול זמר.

האיש חייך.

מאובק אתה ועייף, אמר, והמסע לא היטיב עמך. הכנס הביתה.

מן החלון בקיר הנגדי צנחו אל הרצפה קרנים אחדות של שמש, והרטיבו את רצפת העץ בשלולית קטנה של אור צהוב ומתוק. אדים של תבשיל חם הגיעו אל נחיריו. סבא אליפלט חש כי אינו יכול לאור ולאדים.

מן החלון בקיר הנגדי צנחו אל הרצפה קרנים אחדות של שמש, והרטיבו את רצפת העץ בשלולית קטנה של אור צהוב ומתוק. אדים של תבשיל חם הגיעו אל נחיריו. סבא אליפלט חש כי אינו יכול לאור ולאדים.

הנח את התרמיל, אמר האיש. כבד עליך המשא. השאר כאן עמנו.

מן הסדק הצר שבין רגליו של האב למשקוף הדלת שוב הציץ אליו סרט ורוד, מוכר, חופן בהידוק חסר פשרות צרור פסי פשתן סבוכים וסקרניים.

אכנס רק לרגע, אמר סבא אליפלט, ולא זכר כי את המשקוף ההוא אי אפשר לעבור עוד.

לרגע אחד. אמר.

את התרמיל השאר בחוץ, אמר האיש בתוקף. זה התנאי.

האשאר כאן לתמיד? שאל סבא אליפלט בתקוה נסתרה.

השאר ככל שתרצה. ברוך בואך, אמר האיש. אבל את התרמיל עליך להשאיר בחוץ. הוא עמוס משא השנים ואבק דרכים. וכאן הכל לעולם ישאר כשהיה.

השאר ככל שתרצה. ברוך בואך, אמר האיש. אבל את התרמיל עליך להשאיר בחוץ. הוא עמוס משא השנים ואבק דרכים. וכאן הכל לעולם ישאר כשהיה.

סבא אליפלט כופף את גוו הצדה וניסה בזאת להפיל את תרמיל השק לצד השביל. אבל הוא היה כבד מדי ומאן לציית לתנועת כתפו.

הוא נשא אל האיש הצעיר מבט של אין אונים.

זה לא יצלח. אמר אל האיש וקולו צרוד. אני הנני מבוגר מדי, והדרך נשאה אותי הרחק מדי. הרחק מן הבית הזה. ושערותיה של ילדת הפשתן כבר כהו והיא בגרה וחכמה ועזבה את הבית ושוֹב לא תשוב אליו. והתינוק שבידיך כבר הלך מכאן בלילה אחד סוער, בטרם הספיק הרופא להגיע מן הכפר הסמוך. ואני הנני סתם סבא אליפלט זקן, וכל חלומותי פרחו כמו היונים מן השובך. ראה תראה: יום אחד הם יעזבו אותו כולן ויצאו למסע משלהן, והפרחים האלו יקמלו והזמר ייאלם.

האיש טרק את הדלת.