בנצי, העיתונאי שברדוגו קישר אתנו, נראה צעיר באופן מדאיג. אני כמעט מבקשת ממנו תעודת זהות כשהוא מופיע במשרד של יוסף חיים בחיידר. נמוך, דקיק, נטול חתימת זקן. אחר כך יספר לי יוסף חיים שהוא לומד בוועד שביעי בישיבה גדולה בירושלים. בזמני בחורים בוועד שביעי לא עבדו בתקשורת במקביל ללימודים בישיבה. מצד שני, בזמני בחורים בוועד שביעי גם לא נראו נערי בר־ מצוה עם תיאבון לקוי. דברים משתנים.
יוסף חיים ביקש כמה פעמים שאהיה בראיון, אבל אני מסרבת. בראש שלו אני חלק מהצוות הרשמי של החיידר. בראש שלי אני יודעת שזה לא כזה פשוט. חוץ מזה, שעם כל ההשמצות סביב החיידר בחסות המתחרים, הדבר החם הבא יהיה כנראה לטעון שהחיידר בכלל לא חיידר, עובדה שיש לו מנהלת ולא מנהל.
יוסף חיים ביקש כמה פעמים שאהיה בראיון, אבל אני מסרבת. בראש שלו אני חלק מהצוות הרשמי של החיידר. בראש שלי אני יודעת שזה לא כזה פשוט. חוץ מזה, שעם כל ההשמצות סביב החיידר בחסות המתחרים, הדבר החם הבא יהיה כנראה לטעון שהחיידר בכלל לא חיידר, עובדה שיש לו מנהלת ולא מנהל.
אני כן מגיעה למשרד מבעוד מועד, רשמית כדי לוודא שהוא מאורגן ומסודר מספיק כדי לעשות רושם טוב – המקומון הבטיח לשלוח גם צלם, אם כי את העלויות שלו אנחנו נכסה. המשרד של יוסף חיים תמיד מבולגן מדי לטעמי, אבל אם בשוטף אני מנסה לא להעיר על כך יותר מכמה פעמים בשנה, עכשו אני נלחצת באמת. אני במשרד שלו שעה לפני העיתונאי, מעלימה בארונות פרסים וממתקים שמשום מה תמיד בחוץ, מסדרת ערמות של ספרים, ממיינת ניירת, ומעבירה מטלית לחה על משטחים שמזמן לא הבהיקו כמו שצריך. הייתי רוצה להאשים את המנקה, אילולא ידעתי שיוסף חיים אוסר עליו לעשות שום דבר במשרדו חוץ משטיפת הרצפה.
יוסף חיים מוחה בדרך כלל על הסטנדרטים שלי בתחום הסדר והניקיון, אבל הפעם הוא לא אומר כלום. הוא רק בודק בלי תלונות מסמכים שאני מעבירה אליו לשאול אם אפשר לזרוק. כשבנצי דופק החדר נראה סביר בהחלט גם בעיני.
בנצי מתמקם על כסא, מסביר שפנחס הצלם בדרך, ואני מחליטה שזה הזמן לסגת מהשטח. אני לוקחת את התיק שלי ומסבירה שאני הולכת לעבודה. יוסף חיים מציג אותי לבנצי, כתמיד נותן לי את הקרדיט כבעלת החזון שהקים את החיידר. בנצי נראה מתרשם, או לפחות מעמיד פנים בצורה משכנעת. אני מנופפת לשלום ויוצאת, סוגרת בשקט את הדלת.
בטיפת חלב יש יום של חיסוני חצבת. כלומר, רשמית לא הכרזנו על יום כזה, אבל נתוני ההתפרצויות האחרונות והקריאות שמפרסם משרד הבריאות גרמו להורים שדחו חיסונים להופיע בהמוניהם. אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מעניקה את החיסון, שמשובץ בלו”ז משרד הבריאות לגיל שנה, לילדים בני שנתיים ושלוש. ההורים – רובם אמהות אבל גם כמה אבות – נראים כמי שהיו שמחים להרגע בהקשר לחיסון וללכת הביתה, אבל אני מכריחה את עצמי לגלות סבלנות מופלגת עם כל אחד מהם ולנסות להבין אם ניתן להשלים חיסונים נוספים או בדיקות מעקב הכרחיות. כשיום העבודה מסתיים אני יוצאת בתחושת שביעות רצון. בכל המקרים הצלחתי לשכנע את ההורים לשתף פעולה מעבר לחיסון החצבת, כל הילדים סגרו פערים נוספים בחיסונים, ילד אחד נשלח לבדיקת ראיה שהוא זקוק לה בדחיפות, ואם מותשת מאד לילדה עם בעיות אכילה קיבלה ממני הפניה למרפאה להפרעות אכילה בגיל הרך, וגם אמפתיה שהיא נראתה זקוקה לה מאד.
בבית אני מקבלת את הילדים ומגישה ארוחת צהרים באנרגיות ששמורות לימים כאלה, שאני מרגישה שאולי אני רק אחות בטיפת חלב, אבל אני עדיין עושה עבודה עם משמעות. דניק מספר חוויות בהתלהבות מהכיתה החדשה, ומצב הרוח שלי משתפר עוד יותר. לא הבנתי עד עכשו כמה מתח נשאתי אתי בקביעות בגלל התלונות הבלתי פוסקות שלו על החיידר הקודם.
את יוסף חיים אני לא רואה בהמשך היום. יש לו לו”ז מלא פגישות ואז כמה בר־מצוות של תלמידים. אבל הוא מתקשר אלי לפני מנחה וערבית ואומר שנראה לו שהראיון היה מוצלח, שהעיתונאי הצעיר הביע הערכה רבה (אני שומרת לעצמי את הספקנות לגבי ערכה של הערכה כזו), ושהכתבה אכן תתפרסם ביום חמישי הזה, כלומר בעוד יומיים. אני הולכת לישון לפני שהוא מגיע, ומתייגת את יום שלישי הזה כיום של הספקים לא רעים בכלל.
את הכתבה אני פוגשת חזיתית לראשונה בשלוש לפנות בוקר, בלילה שבין רביעי לחמישי. אלחנן מחליט שהוא ישן מספיק ביום ומבלה את הלילה בהאזנה לקווי נייעס, טיגון סדרה בלתי נגמרת של חביתות וקריאת מגזינים ישנים. אני כהרגלי לא ישנה טוב כשהוא עושה לילה לבן, וקמה כל כמה שעות להציץ עליו. כשאני מגלה בעשרה לשלוש שהוא עדיין ער ומציעה לו לנסות ללכת לישון, הוא מעיף מבט בשעון בסלון ואומר: “עוד מעט, אני רוצה ללכת לבדוק אם המקומון כבר הגיע.”
את הכתבה אני פוגשת חזיתית לראשונה בשלוש לפנות בוקר, בלילה שבין רביעי לחמישי. אלחנן מחליט שהוא ישן מספיק ביום ומבלה את הלילה בהאזנה לקווי נייעס, טיגון סדרה בלתי נגמרת של חביתות וקריאת מגזינים ישנים.
“עכשו?” אני פוזלת אל האפלה המוחלטת בחוץ.
“כן בטח, הם בדרך כלל כבר מחלקים בשעה כזו.”
הוא משחיל רגליים לקרוקסים שלו ועושה את דרכו אל הדלת. “אני לא מתעכב, אל תדאגי. רק מעלה את העיתון. רוצה לראות את הכתבה שלנו.” לא דיברנו עם הילדים על הכתבה המתוכננת, מה שכמובן לא הפריע להם לדעת בדיוק מתי היא עומדת להתפרסם.
כמה דקות אחר כך הוא חזרה בבית.
“אחלה תמונה,” הוא אומר בשביעות רצון, מצביע על מלבן צבעוני בעמוד השער, יוסף חיים ישוב במשרדו וחיוך מקצועי על פניו. “צלם טוב הם הביאו.” הוא מדפדף אל הכתבה אבל לא מתעמק בה – בודק תמונות, כותרות, אומר: “יופי, זו כתבה יותר ארוכה מזו של זיקרי.”
אני לוקחת ממנו את העיתון, מתיישבת על הכורסה ומתחילה לקרוא.
בסוף העמוד הראשון אני מבולבלת.
בסוף העמוד השני אני מתרגלת נשימות עמוקות.
בסוף העמוד השלישי אני די בטוחה שעשן מיתמר מהאוזניים שלי. אני רוצה ללכת להעיר את יוסף חיים עכשו, ולצעוק עליו ככה שהוא יתחרט מאד על הכתבה הזו, ויפרסם הכחשה מוחלטת של חלק מהדברים שאמר בה. מצד שני, לעיתונאי בטח יש הקלטה.
העיתון נופל לי מהידיים. הן רועדות. אלחנן למזלי מפגין את כישורי האבחנה הרגילים שלו ולא שם לב לכלום. הוא מרים את העיתון ואומר שיקרא את כל הכתבה אחר כך אבל עכשו נראה לו שהוא עייף מספיק סוף סוף כדי להירדם. אני ממלמלת תפילת הודיה חרישית כשהוא נעלם בכיוון החדר שלו. לא יודעת מה לעשות עם כל הכעס הזה. יודעת שאסור לי לעשות שום דבר ליד אלחנן.
יוסף חיים סיפר על ההיסטוריה של החיידר, על האמונה בכל תלמיד, על החינוך בדרכי נועם. הוא סיפר על שביעות רצון של הורים, הזכיר ישיבות שתלמידים הלכו אליהן, ציין מלמדים מופתיים.
אבל הוא ממש לא הסתפק בזה. הוא דיבר על הצורך ‘לתת מענה לצורך של משפחות בני תורה איכותיות לחנך את ילדיהם באווירה מתאימה’, על ‘תהליך של הידוק התקנון והחמרת הקריטריונים כדי להבטיח שרק משפחות שתואמות את החזון החינוכי של החיידר יצטרכו אליו’, על ‘ישיבתיות בכל מחיר’, ועל ‘כל משפחה צריכה לבחור מוסד חינוכי שמתאים לחיים בבית, ואנחנו מוסד שמתאים למשפחות בני תורה שלא נסחפות אחרי טרנדים או מכניסות טכנולוגיה, ושמתנהלות בכל תחום כבני תורה מובהקים’.
אבל הוא ממש לא הסתפק בזה. הוא דיבר על הצורך ‘לתת מענה לצורך של משפחות בני תורה איכותיות לחנך את ילדיהם באווירה מתאימה’, על ‘תהליך של הידוק התקנון והחמרת הקריטריונים כדי להבטיח שרק משפחות שתואמות את החזון החינוכי של החיידר יצטרכו אליו’,
כל המילים היפות והלא נכונות. שום מילה על הכאב הפרטי שלנו שהוליד את החיידר, על הרצון לתת לאנשים חיידר שפותח להם דלתות מלכתחילה ולא בדיעבד, שרואה בהורים שותפים ולא כפיפים, שמאמין ביכולת לגדל ילדים ליהודים טובים גם אם אבא שלהם לא לובש שחור לבן, גם אם לאמא יש מנוי קבוע במכון הלק־ג’ל המקומי.
‘את לא הוגנת,’ רוטן בקצה המוח שלי המבקר הפנימי שלי, יצור הוגן כרונית ומעצבן עד מאד. ‘זה לאו דוקא החולצות הכחולות והלק־ג’ל שמטרידים את ההורים ששולחים לזיקרי.’
אני יודעת שזה נכון. ועדיין. היה לנו חזון. ידענו מה הסיכונים שאנחנו לוקחים. התייעצנו ברבנים כשהיו ספקות. מעולם לא זלזלנו בחשיבותה של אווירה מתאימה בכיתה או השפעה חברתית לרעה. הורים שהתלוננו על שיח על סרטים, מילים לא ראויות או ילד שמתגאה ש’אבא מרשה לו בסמרטפון’ נלקחו תמיד במלוא הרצינות. החזון שלנו האמין בלעבוד קשה למען החינוך, לא בסלקציה אגרסיבית וסילוקים. אבל בנצי העיתונאי הצעיר, מסתבר, לא שמע את כל זה מיוסף חיים.
אני לא יכולה לחזור לישון. אני הולכת לסדר את ארון המוצרים היבשים במטבח, אחר כך אופה עוגה בחושה, בלי להפעיל מיקסר כדי לא להרעיש. הפעילות עוזרת לי להשתלט על ההצפה הרגשית, אבל לא מפסיקה את מרוצת המחשבות במוחי. בחמש בבוקר אני שותה כוס קפה חזק עם פרוסת עוגת קוקוס טריה וחמה מדי, ומשתעשעת במחשבה לכתוב מכתב למערכת העיתון ולמחות, כהורה אנונימי, על הכתבה הלא מדויקת בכלל שהתפרסמה בשבוע שעבר, ותיארה את החיידר שבו לומד הבן שלי כמקום שונה כל כך ממה שאני מכירה.
אני יודעת שלא באמת אעשה זאת, אבל עצם הדמיון מעלה בי חיוך קל. הוא נגוז רק כשיוסף חיים, מפוז’ם וממצמץ, מופיע במטבח, נושא את קערת נטילת הידיים והנטלה. אני ממתינה עד שהוא מרוקן את המים בכיור ומדליק את הקומקום החשמלי, לפני שאני אומרת: “המקומון עם הכתבה הגיע.”
“כן?” הוא מפנה ראש לעברי. “איפה הוא? יצא טוב?”
אני הולכת לאט לסלון. חוזרת. מניחה את העיתון על השיש. מסתכלת עליו.
“לא,” אני אומרת. “לא יצא טוב בכלל, לדעתי.”
הוא מסתכל עלי חזרה, ואני יודעת שזהו, אני לא מתאפקת עוד. הגיע זמנה של המריבה הגדולה.
תגובה אחת
היא מתנהגת כמו ילדה קטנה
במקום להבין שככה החיידר יסגר כי רוב המשפחות מחפשות את מה שנקרא הכי טוב
היא רוצה שיכתבו את האמת
תינוקת