“אני כל כך עייפה שאני לא יכולה לישון.” תהילה אחותי נאנקת לידי.
שתינו על הספה הקטנה בלובי בית ההארחה שבו מתקיימת שבת החתן של שלום. השעון מצביע על רבע לשתיים בלילה. הסעודה הסתיימה מזמן. אחרוני המאחרים בנשף כבר פרשו לחדריהם. אחרי שעות של המולה, סוף סוף שקט. אבל תהילה מתעקשת שהיא לא תירדם, ואני מאמינה לה כי אני בעצמי מרגישה ככה.
“מאז החתונה אני בקושי ישנה. אני נס מהלך. לא יודעת איך אני מתפקדת.”
היא מתפקדת בטורבו מלא, כרגיל. אני עצמי לא ישבתי כמעט מאז שהגענו לבית הארחה, עוזרת לה לסדר ולארגן ולחתוך עוגות ולפתור בלת”מים ולנגב מיץ שנשפך ולתת הוראות לצוות המטבח ו… תהילה ואני היינו תמיד צמד העושות באירועים משפחתיים. בסעודה אמא שלי הושיבה אותנו בכוח מדי פעם, כמו שהיא עושה תמיד. אבל ברגע שהיא שקעה בשיחה עם איזו כלה או נכדה, שוב היינו על הרגליים, חסרות מנוחה. הכל צריך להיות מושלם, לא?
“פרקפציוניזם,” אומרת עכשו תהילה בקדרות, כאילו קוראת את מחשבותי. “כולם אמרו לי שלחתן בן זה אחרת, שאני אוכל לקחת דברים באיזי. איזה איזי. להפיק אירוסין זה כלום בהשוואה להפקה של שבת חתן.”
“תודה על העידוד, תכף אני שם.” אם נמצא מישהי שתסכים להתחתן עם אלחנן, אני מוסיפה ביני לבין עצמי בדממה. יש לי הרגשה שזה יהיה השלב הבא אחרי כמה חודשים בישיבה בנהריה: דרישה מצדו להתחיל שידוכים.
“תודה על העידוד, תכף אני שם.” אם נמצא מישהי שתסכים להתחתן עם אלחנן, אני מוסיפה ביני לבין עצמי בדממה. יש לי הרגשה שזה יהיה השלב הבא אחרי כמה חודשים בישיבה בנהריה: דרישה מצדו להתחיל שידוכים.
“אני אעזור לך, אל תדאגי. תקבלי את כל המחברת שלי.”
“האנציקלופדיה,” אני ממלמלת. תהילה ואני התפטרנו מנעלי העקב שלנו מזמן, ושתינו יושבות ורגלינו מקופלות תחתינו, כל אחת וכרבולית נוחה סביבה. אבל הרגליים בכל זאת כואבות לי נורא.
“למה אני לא נרדמת?” היא מקוננת.
“כי את לא מנסה?”
“ניסיתי! אני אומרת לך, מאז החתונה אני רק דואגת שהשבת חתן תעבור כמו שצריך ושלום לא יתאכזב מכלום. או המחותנים שלנו.”
יש צליל מאד מסוים במילה ‘מחותנים’. היא לא מחבבת אותם יותר משחיבבה באירוסין, אבל לפחות לשבת חתן לא דרשו ממנה להזמין את כל מקורביהם הפוליטיים.
“אולי היית צריכה לקחת מנהל אירועים.”
“בני רצה שאני אקח, אבל זה מלא כסף. וחוץ מזה, כאילו שהייתי סומכת עליו.”
אני נאלצת להודות שזה נכון.
“אבל למה את לא נרדמת? העבדתי אותך עד כדי כך קשה שנדבקת מנדודי השינה שלי?”
“שטויות, לא עבדתי קשה,” אני משקרת בהחלטיות. “זה סתם, את יודעת. השקט הזה שאחרי הסערה. הילדים נרדמו כולם ברגע שנכנסו למיטות. יוסף חיים נרדם נראה לי עוד במדרגות לחדר. אבל פשוט לא בא לי להיכנס למיטה.”
על שולחן הקפה יש מגש עם פאי לימון שסחבתי מהבר בחדר האוכל. מעטים הדברים שאני מכורה להם כמו פאי לימון, אבל אף ניסיון שלי להכין אותו בעצמי לא נחל הצלחה עד היום. הודיה למרבה הצער מתעבת את המאפה הזה, ולכן מסרבת להיחלץ לעזרתי. אני לוקחת לעצמי עכשו עוד חתיכת פאי, מיטיבה סביבי את הכרבולית ומשתקעת בעונג של לימון וקצפת ובצק פריך בדיוק במידה הנכונה.
“לפחות את יכולה לאכול,” ממלמלת תהילה לידי. “אני גם זה לא.”
“אני לא רצה על אדרנלין כבר ארבעה ימים, כמוך,” אני מציינת בפה מלא פאי. בולעת את הביס ומוסיפה: “את יודעת שאת תתמוטטי אחר כך, נכון?”
“ב־ארור. בני הכניס את זה כבר ללוח שנה. רשם על שבוע שלם ‘תהילה מנוטרלת’.”
מכיר אותה. טוב, בכל זאת נשואים כבר עשרים וחמש שנים.
“אז תספרי לי,” היא אומרת, צופה בי אוכלת פאי בשקידה. “מה חדש אצלך? דיברנו כל הזמן רק על שלום והחתונה וכל ההיסטריות שלי מסביב. נרגע לכם עם החיידר, כן?”
“הסתיימה בגדול עונת הרישום, ועדיין יש חיידר,” אני מושכת בכתפי.
“אז פשוט תהיה לכם תחרות מכאן והלאה? או שיש סיכוי שהם יסגרו?”
“לא יודעת.” אולי זה העייפות, אבל סוג של קהות חושים מציף אותי. שיסגר החיידר השני. שלא ייסגר. שיעזבו הורים. שיחזרו. לפחות ברגע הנוכחי הזה, בין התשישות והכרבולית ופאי הלימון, אני מספרת לעצמי שלא ממש אכפת לי.
“את יודעת שקראתי את כל הכתבה שעשו עליכם, כן? מגיע לך שפרגנו לך ככה. זה לא בסדר שאת לא רשמית חלק מצוות הניהול.” לתהילה אולי לא היה הרבה זמן לשמוע על עלילות החיידר בחודשים שקדמו לחתונה, אבל היא תמיד מצאה זמן להקשיב לי בשנים הראשונות של המוסד, כשלמדנו מאפס איך מתפעלים חיידר ומה זה דורש. היא יודעת בדיוק עד כמה אני מעורבת.
“הודיה אמרה לי את זה גם,” אני אומרת, נזכרת בשיחה שלנו אי אז בצימר הצפתי. “בתכל’ס היא חושבת שאני פראיירית. אבל אני לא מרגישה ככה. חוץ מהכל, אני לא רוצה להיות מנהלת חיידר. או מנהלת בכלל.”
“חבל, כי לנהל נורא מתאים לך.”
“יכול להיות. איכשהו זה לא בחלומות שלי.”
“טוב, בחלומות שלך תמיד היה להיות מיילדת, ואת רואה שזה לא מה שעשית בסוף.”
“כי לא היתה לי ברירה!” מסתבר שאני לא עייפה מכדי להתרגז. “את יודעת כמה הייתי עמוסה בין הילדים והבית והחיידר! זה לא היה מציאותי!”
“בסדר, אל תתרגשי. אגב, הילדים שלך כבר די גדולים.”
“תתפלאי כמה מעט זה משפיע על הפנאי שלי,” אני אומרת בקדרות. “זה לא שהם ממש עוזרים, כן? נסיכים על העדשה, כל אחד וכל אחת. אבל – ” אני מתעוררת פתאום, נזכרת שטרם סיפרתי לה. “יש משהו אחר שאני הולכת ללמוד עכשו.”
היא משפשפת עיניים אדומות מעייפות ונועצת בי מבט ארוך. “באמת? מה?”
“ייעוץ הנקה.” אני שופכת באוזניה את הסיפור המלא על נצחיה גורו ההנקה, על הביקור הבלתי צפוי שלה, על מסלול ההכשרה שהיא פותחת, על החשק שפתאום התעורר בי להירשם והתגובה הנלהבת שלה.
“נשמע סבבה,” היא אומרת. “אני לא בקטע של הנקה כידוע, אבל כנראה אני פשוט ממש מיושנת או משהו, כי הבנות שלי מתאבדות על זה כאילו הילדים שלהם לא ידעו לקרוא אם יגדלו על מטרנה. הייתי אומרת שלא יחסרו לך לקוחות.”
“אני לא רוצה את זה רק בשביל הכסף, אפילו שזה כסף נחמד. אני פשוט חושבת ש…” אני תרה בראשי אחרי המילים הנכונות, משימה קשה במיוחד כשענן של עייפות רובץ על מוחי. “…שאני אעשה את זה טוב, ויהיה לי מזה סיפוק.”
“אני לא רוצה את זה רק בשביל הכסף, אפילו שזה כסף נחמד. אני פשוט חושבת ש…” אני תרה בראשי אחרי המילים הנכונות, משימה קשה במיוחד כשענן של עייפות רובץ על מוחי. “…שאני אעשה את זה טוב, ויהיה לי מזה סיפוק.”
“שתעשי את זה טוב זה בטוח. אבל מה קרה שבדיוק עכשו החלטת שאת רוצה? רק בגלל שנצחיה הזו תנהל את ההכשרה?”
“זה חלק מזה, אבל לא רק.” אני מושכת את הכרבולית על הסנטר, מנערת ממנה פירורים. “ברור שאני שמחה ללמוד אצלה, אבל פתאום… לא יודעת, הרגשתי שאני צריכה משהו אחר. החודשים האחרונים די גמרו עלי. ולמה, בעצם? אני לא המנהלת ואני לא רוצה להיות המנהלת. זה הג’וב של יוסף חיים, שבניגוד אלי גם מקבל עליו משכורת. אני חושבת שאני רוצה לשחרר קצת.”
תהילה מזדקפת במקומה. “את? רוצה לשחרר??”
“אני לא קונטרול־פריקית!”
“בטח שאת כן, בדיוק כמוני.” היא לא מתרגשת מהטון שלי. “נשמה, אין מצב שאת רוצה לשחרר. עשית איזה טיפול פסיכולוגי ולא סיפרת לי עליו?”
“לא עשיתי כלום! אני רוצה עוד עשייה שמשמעותית לי חוץ מהחיידר, זה הכל!”
“אז יופי, אני ממש בעד. אבל לשחרר, חמודה… שיהיה בהצלחה, מה אני אגיד.”
“תגידי לילה טוב יפה.” אני מתרוממת מהספה. “תכף שלוש. אולי בכל זאת אנסה לישון קצת.”
“בהצלחה לך,” היא מפהקת. “אין לי כוח לזוז, אז אם אני ארדם זה יקרה רק כאן.”
*
סעודה שלישית נמשכת כצפוי לתוך מלווה מלכה עם קלידן וריקודים. אבל איפשהו בעשר יוסף חיים נעלם. שריתי משחקת עם בנות הדודות, דניק ישן על כמה כסאות שחיבר, הודיה מאכילה את הנכד הבכור של תהילה בשאריות פשטידה. אני ותהילה כבר עוסקות באיסוף של שרידי אוכל כשירים לקופסאות פלסטיק, שלא יהיה בל תשחית. רק לקראת אחת עשרה אני שמה לב שמזמן לא ראיתי את יוסף חיים. מבטיחה לתהילה שתכף אני חוזרת ועוזרת לקפל את הארוע סופית, ועולה לחדר שלנו בקומה הראשונה.
אני מוצאת את עצמו מקפל את החולצות שלו לתוך המזוודה, ועל פניו הבעה שאני מתקשה לפענח. “יוצאים?” הוא שואל כשהוא רואה אותי.
“אולי עוד שעה, אני צריכה לסיים לעזור לתהילה.” אני מסתכלת עליו בעיון. “הכל בסדר?”
“ככה.” הוא שולף את הטלפון מהכיס שלו. “את יודעת מי התקשר אלי? ברון.”
“ברון שלנו? המלמד בכיתה א’?”
“כן.”
אלעזר ברון הוא המורה הכי מוצלח שלנו, אהוב לבם של ילדים והורים כאחד. יוסף חיים טוען שהוא חיסכון עצום בהוראה מתקנת, כי הוא מאתר את כל אתגרי הקריאה והכתיבה של הילדים שעולים מהמכינה ומטפל בהם בסבלנות ובמקצועיות.
“מה הוא רצה ממך במוצאי שבת?”
“לעדכן שהוא עוזב,” אומר יוסף חיים לאקונית. “לחיידר החדש.”
“מה!!”
“כן־כן. לא היה לו נעים. הסביר שזה לא אישי ומאד מעריך ובלה בלה בלה, אבל זו נראית לו ההחלטה הנכונה.”
אין מצב שאת רוצה לשחרר,אמרה לי תהילה.היא טועה. אני ממש רוצה. אבל כנראה לא באמת יודעת איך. אמש אולי יכולתי לספר לעצמי שלא אכפת לי. עכשו, מול הבשורה על ברון ופניו של יוסף חיים, אכפת לי נורא.
2 תגובות
הם לא ידעו שהמלמד של כיתה א עוזב לחיידר החדש כבר לפני המון פרקים?
סיפור מדהים, תודה.
כן נכון גם לי קפץ
אולי הסופרת שכחה?…