“את בקושי פה,” מתלוננת אושרית אלקריף כשאני מסיימת לחסן את בן השנה שלה בצרור חיסוני גיל שנה, שהוא מקבל בסטואיות ראויה לציון ומציצת אצבע מתמשכת. “את יודעת כמה תאריכים ניסיתי עד שמצאתי תור פנוי אצלך דוקא?”
“אני עובדת כאן עכשו רק פעמיים בשבוע,” אני מסבירה.
“כן, אמרו לי. מזל שהצלחתי בסוף להשתחל איכשהו.”
אני מהנהנת, מחייכת, שותקת. רק לפני כמה חודשים התמודדתי עם ביטולי תורים מצד נשים שלא רצו לפגוש אותי כי העבירו ילדים לחיידר החדש. אז עכשו הביקוש אלי עולה על ההיצע. זה נחמד, מה יש לומר.
“אז מה את עושה עכשו? מנהלת את התלמוד תורה במשרה מלאה?” אושרית צוחקת מהבדיחה שלה.
אני לא. “אני מרכזת הכשרה של הדרכת הנקה,” אני אומרת. “וגם לומדת שם בעצמי. אצל ד”ר נצחיה בנבנישתי.”
יש מצב שאני קצת משוויצה בשם של נצחיה, מין ניים־דרופינג כזה שרק אימהות ישראליות שהסתבכו עם הנקה מבינות. אז מה. אושרית, בכל אופן, מתרשמת כיאות. “אוה, וואו. לא ידעתי שהיא עושה דברים כאלה. היא מהממת. הצילה לי את ההנקה.” והיא מיד מפליגה בסיפורי לשון־קשורה־בלתי־מאובחנת ורגישות לא מזוהה לסויה.
כשהיא מסיימת, ואני מושיטה לה את פנקס טיפת חלב מעודכן כיאה וכיאות, היא נזכרת לשאול. “רגע, אז את בטח ממש עמוסה עכשו, לא? גם כאן, גם אצל נצחיה, גם בחיידר…”
“בחיידר אני כבר לא.” אני מנסה להשמע רגועה, קלילה. “לא שאי פעם באמת הייתי המנהלת. הקמנו אותו ביחד, אבל בסוף זה הפרויקט של יוסף חיים. הוא מנהל, אני רוצה לעשות דברים אחרים בחיים.”
“בחיידר אני כבר לא.” אני מנסה להשמע רגועה, קלילה. “לא שאי פעם באמת הייתי המנהלת. הקמנו אותו ביחד, אבל בסוף זה הפרויקט של יוסף חיים. הוא מנהל, אני רוצה לעשות דברים אחרים בחיים.”
אושרית לא צוחקת הפעם. מסתכלת עלי לרגע, מסדרת את השיער של עידו, ואומרת: “כל הכבוד לך, באמת.”
אני לא יודעת אם היא מתכוונת לעבודה עם נצחיה, להתרחקות מענייני החיידר, ואולי סתם רוצה לשלוח מסר אחווה כללי לאשה שהיא בטח חושבת שעוברת משבר גיל ארבעים. לא כזה אכפת לי,. אני מקבלת את ההערכה באדיבות. גם אני די חושבת שכל הכבוד לי.
כשאני מסיימת את המשמרת אני יוצאת ממבנה התחנה לבריאות המשפחה ומהדקת סביבי את הסוודר. סוף חשוון ורוחות קרירות התחילו לנשב, גם באמצע היום. הייתי שמחה ללכת הביתה לנוח, אחרי שאתמול נשארתי עד מאוחר לעזור לנצחיה עם תכנון הסילבוס לסימסטר הבא. אבל הודיה רוצה שאפגוש אותה בשדרת החנויות לחפש בגד לחתונה הבאה בתור, כי תהילה הספיקה כבר לארס את נועי, הבת שאחרי שלום, ונועי גדולה בסך הכל בשנתיים מהודיה, וההתרגשות של בתי היקרה מרקיעת שחקים.
אחרי שאנחנו עוברות שלוש חנויות שבהן כל ההמלצות שלי נדחות בגלגולי עיניים, אנחות ומבטים שמתאמצים להיות סבלניים ולא כל כך מצליחים, אני מתאפקת ממש שלא לשאול למה היא לא יכולה ללכת לבד אם הטעם והשיפוט שלי בענייני אופנה כל כך תלושים ולא רלוונטיים. אם אני אשאל את השאלה הזו יש מצב שאצטרך להתמודד עם פגיעה עמוקה עד תהום, כי הודיה משוכנעת בכל נימי נפשה שאני נהנית לעשות איתה שופינג. לא נראה לי שאאזור אומץ אי פעם לתקן אצלה את הרושם הזה.
בחנות הרביעית מאיר לנו המזל פנים בדמות שמלה כסופה שנראית לי סבירה וגורמת להודיה לסחרחורת של אושר. אני לא בדיוק קולטת את כל המילים הנרדפות ל’מהממת’ שהיא משתמשת בהן, אבל מספקת הנהוני ראש וחיוכים לרוב. היא נעלמת מאחורי וילון תא ההלבשה, ואני כמעט מתחילה לומר פרק תהלים. השם בבקשה שהשמלה תהיה צנועה ויפה והיא תהיה מרוצה ונוכל לקנות אותה כבר וללכת הביתה. אני עייפה!
היא לא מניחה לי להמתין זמן רב. מגיחה תוך שתי דקות לבושה וזוהרת. השמלה מחמיאה לה מאד, ולשם שינוי שתינו תמימות דעים שאין טעם להמשיך לחפש. היא חוזרת לבגדים שלה, אני שולפת את האשראי. השמלה נארזת. בתוך זמן קצר עד כדי נס אנחנו בתחנת האוטובוס.
“אוף, למה את עוד פעם בלי רכב,” הודיה מתלוננת.
“מה זה ‘עוד פעם’?” אני מבררת. “ואבא נסע עם הרכב לירושלים היום, יש לו שם פגישות חשובות.”
“תמיד כשאני צריכה קניות הרכב אצל אבא. ככה גם היה כשקניתי את הסט הסגול לשבת…”
אני מצטמררת קלות לזכר הזוועה שהיא מתעקשת עדיין ללבוש.
“אולי אני צריכה להתחיל לקבוע עם אבא לשופינג ביחד.”
“בהצלחה,” אני מאחלת לה מעומק הלב.
כשהאוטובוס מגיע אנחנו מוצאות לשמחתנו ספסל פנוי ומתיישבות בו. הודיה מחבקת בזרועותיה את השקית המרשרשת עם השמלה. “אני ממש זוכרת את הקניות האחרונות שעשינו ביחד,” היא אומרת. “אז כשקנינו את הסגול.”
גם אני זוכרת, אבל תוהה מהם הזכרונות שלה.
” – – – סיפרתי לך אז על החברה שלי סוזי, זוכרת? שההורים שלה הוציאו את הילדים מהחיידר שלנו אבל אז רצו בעצם להשאיר את אלי, המופרע קשב שלהם, ולהעביר רק את יחיאל.”
“הם לא רק רצו, זה מה שהם עשו. אבא הסכים לזה.”
“כן, אני יודעת. פשוט… דיברנו השבוע והיא זרקה משהו על זה שההורים שלה חושבים ברצינות לנסות לרשום חזרה את יחיאל לחיידר שלנו. הם נורא מאוכזבים מהחיידר החדש. היא אומרת שפעם מתקשרים אליהם על זה שהוא עם דגמ”ח, פעם כי הכיפה שלו לא מספיק גדולה, פעם כי הוא אמר בכיתה שסבתא שלו לא דתיה. סוזי אומרת שההנהלה החדשה לדעתה נודניקית ממש ולמה לא כולם יכולים להיות כמונו.”
“למה באמת,” אני אומרת ביובש. אולי כי יותר מדי הורים רצו אותנו בדיוק כפי שהיינו – אבל עם קצת שיפוצים.
“את חושבת שאבא יסכים לקבל את יחיאל אם הם ירשמו אותו שוב?”
אני נשענת אחורה במושב ועוצמת עיניים. “אני לא המנהלת של החיידר, וגם את לא, כך שבמקום שסוזי תבוא לרחרח אצלך עדיף שאבא שלה ירים טלפון לאבא שלנו.”
אני נשענת אחורה במושב ועוצמת עיניים. “אני לא המנהלת של החיידר, וגם את לא, כך שבמקום שסוזי תבוא לרחרח אצלך עדיף שאבא שלה ירים טלפון לאבא שלנו.”
“נו באמת, אמא.”
“נו באמת,” אני מסכימה.
“אבל את בטח יודעת מה אבא יגיד!”
“אני די בטוחה שאני יודעת. ועדיין את מוזמנת לשאול אותו.”
היא שותקת בנרגנות לכמה דקות, ואחרי זה שבה לדון בנפלאות השמלה.
*
בערב, כשאנחנו אוכלים ארוחת ערב שקטה ומאוחרת, כשכל הילדים ישנים או למצער ספונים בחדריהם, אני מספרת ליוסף חיים על השיחה עם הודיה.
“מימרן? כן, הוא בא למשרד שלי אתמול. מהתאור שלו נשמע שאני יכול לצפות לעוד כמה ביקורים כאלה. הוא טוען שהחיידר לא מסתפק בכך שקיבל רק את אלה שבעיניו הם בני תורה, עכשו הוא גם רוצה לוודא שהם יהיו בני תורה בדיוק לפי הסטנדרטים של ההנהלה.”
“הם לא מפחדים להישאר בלי תלמידים?”
“גם אני תוהה. או שיש להם מספיק הורים שזורמים איתם, או שהם עושים טעויות של טירונים.”
“ומה אמרת למימרן? תאפשר להחזיר את הילד?”
“אמרתי לו שיחשוב טוב אם להעביר אותו עכשו או לחכות לסוף השנה, אבל אני אזרום עם מה שהם ירצו. אנחנו כאן בשביל הילדים, בסופו של דבר.”
היו כמה ‘אנחנו’ מאז הפרישה שלי שעצבנו אותי. זה לא אחד מהם.
” – – – בכל מקרה, אנחנו לא יכולים רק לטפוח לעצמנו על השכם,” הוא מוסיף עכשו. “כיתה א’ ממשיכה להיות בעייתית. הם כיתה מאתגרת ולסבן יש הרבה רצון טוב אבל מעט ניסיון. בשנה הבאה, כשברון יחזור, אני אנסה לשנות דברים ככה שסבן ילמד כיתה בוגרת יותר. נדמה לי שהוא צריך ד’ ומעלה, לפחות.”
אני לא בטוחה ששמעתי נכון. “כשברון יחזור? על מה אתה מדבר?”
הוא שומט את המזלג ומביט אלי, כמעט מודאג. “מה, לא אמרתי לך? גם הוא דיבר אתי השבוע. הוא לא יעזוב באמצע שנה, הוא חושב שזה לא הגון ואני מסכים. אבל יש לו חילוקי דעות קשים עם שיטות המשמעת של ההנהלה והאופן שהם מתנהלים מול תלמידים עם קשיים. הוא רוצה לחזור בשנה הבאה. גם לו אמרתי שהדלת פתוחה.”
“לא ייאמן,” אני אומרת. “ולא, לא אמרת לי.”
הוא מנענע בראשו. “אני כנראה מתחיל להיות קצת סנילי.”
אני לא חושבת שזה ההסבר. אם אני כבר לא מסתובבת בחיידר, לא חוקרת כל הזמן מה קורה, לא עומדת על המשמר… אולי זה לא כל כך מפתיע שבשבוע עמוס יוסף חיים שוכח לעדכן אותי בחזרה הצפויה של ברון. אני רק אשתו של מנהל חיידר, לא חצי מנהלת. זה בסדר לשכוח לעדכן אותי.
אני לא חושבת שזה ההסבר. אם אני כבר לא מסתובבת בחיידר, לא חוקרת כל הזמן מה קורה, לא עומדת על המשמר… אולי זה לא כל כך מפתיע שבשבוע עמוס יוסף חיים שוכח לעדכן אותי בחזרה הצפויה של ברון. אני רק אשתו של מנהל חיידר, לא חצי מנהלת. זה בסדר לשכוח לעדכן אותי.
“ואיך אתה מרגיש עם כל זה?” אני שואלת עכשו. “נראה שבסוף כולם רואים שצדקנו.”
“אל תגזימי, לא חושב שעטיה יראה אי פעם שצדקנו. ואולי יש באמת כאלה שלגביהם לא צדקנו.” הוא חוזר לחביתה שלו, בוזק עליה מלח. “אבל אנחנו במקום אחר, אין ספק.”
גם הפעם, אני לא מתקצפת על ה’אנחנו’.
.
.
* קוראים יקרים, פרק זה הוא הפרק שלפני אחרון. לקראת סיום הסיפור אתם מוזמנים לשלוח את שאלותיכם, הארותיכם והתרשמויותיכם על הדמויות, הבחירות, מה שנאמר ומה שנשאר בין השורות, והסופרת תתן להן מענה בע”ה ותשתף בתהליכי הכתיבה והמחשבה שמאחורי הסיפור.
את השאלות יש להפנות למייל של מערכת בין הזמנים bz@iyun.org.il
