ומותר לאהוב

הוא צריך להתחיל.

אני מסתכלת עליו בזהירות, מתגברת על הדחף להחליק שוב את השיער שלי. אני נראית בסדר.

כלומר יפה ממש. וידאתי את זה כל כך באופן רציני לחלוטין.

הכורסאות של דודה שפרה נוחות, אבל נדמות קטנות מדי לכתפים הרחבות שלו, לרגליים הארוכות. כנראה הוא רגיל להידחק למקומות ישיבה זעירים מכפי מידותיו, כי התנועה שלו חלקה לגמרי כשהוא מתיישב, רוכן קדימה.

לא יודעת למה אני שמה לב לדברים האלו.

הוא מחייך. (עינים שחורות נוצצות, גומות. לא, לא גומות, חריצים עמוקים וארוכים. לא מכירה כאלו. מה יש לך, תתרכזי בעיקר. טובטובטוב, אני מתרכזת.)

הכיוון הוא כזה, שלום, ערב טוב. לנועם אלימלך יש ווארט מיוחד על הפרשה – – –

ואולי הווארט בעצם בהמשך? מתחילים עם מספר הילדים במשפחה ומה ההורים עושים?

הוא לא עושה שום דבר מאלו, הוא שואל, קצת נבוך (קול נמוך, עמוק, רך. זה נרשם אוטומטית, אני מצטערת).

“אהממ… את יודעת איך קוראים לי?”

סליחה?

“כן, לא, מצטער. ערב טוב, בדיוק בדרך נזכרתי שבן דוד שלי סיפר שהוא לא ידע את השם של הכלה עד למודעת מאורסים.”

“כן, לא, מצטער. ערב טוב, בדיוק בדרך נזכרתי שבן דוד שלי סיפר שהוא לא ידע את השם של הכלה עד למודעת מאורסים.”

אני צוחקת.

“זהו, אז רק הייתי חייב לוודא שזה לא נשכח איכשהו. אהממ, טוב, אני שרולי הרשלר.”

“דוקא ידעתי את זה. אני ציבי.”

“גם אני ידעתי.” הוא מחייך, מבויש.

הפגישה השניה מתרחשת ביחידה של הזו”צ ממול. הבית שלהם מתוק ופצפון. הזו”צה מסתכלת עלי בחיוך גדול ונוסטלגי, שופכת עלי איחולים ויוצאת.

“לא אמרת לי שום ווארט בפעם הקודמת,” אני מספרת לו.

“וואו, נכון.” הגבות שלו עולות וזה חמוד. “הסתדרנו בלי זה, לא? רגע, את רוצה שאני אשלים לך עכשו?”

הוא משעשע אותי. “למה לא.”

“בעצם, רגע,” שרולי מתלהב. “בדיוק עלה לי משהו היום, במסכת יבמות, את חייבת לשמוע – – – “

בסוף הנאום היוקד שלי על נטיות עיצוביות שמבטאות תקופות היסטוריות, שרולי שותק. שתיקה מהסוג המנומס שגורם לי לחשוד שנסחפתי מדי בתיאור הקשר הנפשי העז שלי לאר־נובו. חוץ מזה שאנחנו בפגישה שלישית ועברו שעתיים. כך שדי ברור שהדלת מכאן נפתחת ישר לצמיד טניס, שעון ופטיפורים. כלומר, לאירוסין. חייבת להודות, הדחקתי קצת את הקטע הזה.

אני מתנצלת אם שעממתי אותו.

הוא מביט בי, מופתע.

אני מסבירה לו את העניין הנפשי העמוק וכו’.

“אוי, לא, מה פתאום, אני נהנה לשמוע אותך מדברת על זה.”

אני מביטה בו בספק. הוא הבהיר לי שההבנה שלו בענייני עיצוב ושות’ אפסית עד לא קיימת, ואנשים מתקשים להנות מהקשבה לנושאים שלא קשורים אליהם משום צומת.

“את פשוט…” הוא נבוך, “כל כך מלאת חיים כשאת מדברת על זה.”

עם זה אני יכולה להסכים.

“רציתי לשאול אותך משהו אחר.”

עכשו הוא כבר ממש נבוך.

יש לי חשד עמום לאן כל זה הולך, למרות שזה לא נמצא בתסריט־הפגישה־השלישית שחני נתנה לי. מצד שני, שרולי די הוכיח שהוא לא מתחשב בתסריטים של אחיות גדולות. היו לו כבר המון פעמים להוכיח.

“כאילו, את חושבת שאני… שאנחנו… אהממ…”

גם אני די בוערת, מסתכלת על הידיים שלו. גדולות, מסתבכות זו בזו.

“אמא’לה, תאמיני לי, כשתכננתי את הרגע הזה הייתי הרבה יותר רהוט.”

תכננת? כאילו, כבר ידעת??

“לכן צריך להיות ספונטניים,” אני מציינת, מעזה להרים את הראש.

“בכל אופן זה אחד הרגעים החשובים בחיים שלי,” הוא מסביר, עדיין אדום. מביט בי בציפיה.

אנחנו מסתכלים זה על זה. זה רגע דרמטי. מדהים אותי המקום המהסס בתוכי, שהשאלה המתפתלת שלו פגעה בו בול.

כי פגישה שלישית היא דלת חד־כיוונית – נכנסת־נסעת, ופתאום משהו רך ויללני בבטן שלי שואג את נשמתו.

אני מבהירה לו שזה רק חשש קל מפני העתיד, וששרולי מדהים – מבטיחה לפרט לו בלילה מה זה בדיוק מדהים, ושנוח לנו ביחד.

ושחבל על הפטיפורים, השעון והצמיד.

הטיעון האחרון חזק, והיצור היללני משתתק.

אני מחייכת חיוך רועד מאד.

שרולי מחייך אלי בחזרה. עיניו זוהרות. אולי גם לו יש משהו רך וצורח בפנים?

“בואי נספר להם.”

אחר כך קורה הכל בבלגן גדול.

מזל”ט של אבא ואמא, חיבוק של שוויגער וצרחות של חברות. אחים אחיות גיסים ואחיינים, ליקר ופטיפורים, צמיד ושעון. דיבורים של המון אנשים. שרולי, כך נראה, מנצח על העסק בצד הגברי. אני לעומת זאת די נותנת למצב להשתלט עלי.

לילה. בוקר. מודעת מאורסים. בגד לאירוסין. בר. מתנות. חברות. ריקודים. שיעור כלה.

השבוע המטורף בחיי מסתיים גם הוא. היצור היללני מהפגישה השלישית שותק. חבל, יש לי כל כך הרבה לומר לו.

המחשבות שלי מובילות אותי ישירות לשרולי. אני לא חושבת על העדינות שלו, על הלימוד שלו. אני חושבת על הידיים הגדולות, הכתפיים הרחבות. העיניים השחורות היפות שלו. התנועה החמודה שהוא רוכן קדימה כשהוא מתלהב ממשהו.

טוב, נו, זה מוגזם. הלאה, אני גוערת במוח שלי, ממלמלת לעצמי “כלי מפואר, כלי מפואר” כמו שהמג”ש שלו אמר לאבא בטלפון.

זה לא עוזר.

למה אני מתחתנת? אני שואלת אותי בקול חמור. לשאלה יש הקול של כל המרצות מכל הדורות.

כדי להקים משפחה, אני עונה בצייתנות. כדי להביא ילדים. משל העבד והשפחה.

להגיע לשלמות, אני נזכרת בשיינברג המחנכת. שלמות רוחנית כמובן.

אני נושכת את הלחי שלי בעגמה.

יצור חדש נולד לי בבטן. הוא גשמי מאד. יצור שמטלטל את ראשו בחוסר שביעות רצון ורוקע ברגלים מול התשובות המסודרות והברורות שלי.

יצור חדש נולד לי בבטן. הוא גשמי מאד. יצור שמטלטל את ראשו בחוסר שביעות רצון ורוקע ברגלים מול התשובות המסודרות והברורות שלי.

טוב, נו, אני מתפשרת אתו. כדי שנהיה שותפים לחיים.

שותפים זה טוב, זה מכובד. יש בזה אמון. זה עסקי כזה.

היצור צורח בתוכי בקול. אני מטיחה את הראש בכרית.

אני מתחתנת כי שרולי כי שרולי כי שרולי כי שרולי – – –

זה לא רציונלי בכלל. זה לא תשובה. אבל הוא משתתק ונרגע.

שבועיים אחרי האירוסים קנובלוביץ מתחילה אצלנו סדרת שיעורי הבית היהודי. יש בי הקלה למראה השם שלה שמסומן במערכת, יציב ובטוח ושלם עם עצמו. היא מורה מדהימה. שיעורי משלי שלה תמיד גרמו לי לחשוב יותר, וגם ההרצאות שהיא מוסרת לפעמים בקו. יש לה ידע מטורף ועומק נפשי. אולי היא תסביר. אולי היא תוכל להבין.

היא מתיישבת בהדר על הכסא, מתמוגגת ממודעת המאורסים שלי. בצד החתן כתוב הבחור החשוב, לא כתוב שם. החברות שלי צייתניות כמוני.

“בנות,” היא פותחת בהתרגשות. אני מזדקפת בתקוה, במתח.

“רבי יוסי אומר, מעולם לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי.”

הכתפיים שלי נשמטות במילימטר.

“לצערנו,” היא ממשיכה בעצב. זה עצב אמיתי, אני גוערת באכזבה שלי, ביצור המיילל. באמת אכפת לה. באמת.

“היום נשים יוצאות לעבוד, ומרגישות יותר ויותר שהן נמצאות בעמדה מעל הבעל שלהן. ואתן לא יודעות כמה סיפורים הגיעו אלי, כמה גירושים, לא עלינו, כל כך הרבה בעיות בשלום בית.”

היצור כועס מאד מאד.

לא, אין מצב, אני אוהבת את השיעורים של קנובלוביץ.

היא ממשיכה, וממשיכה, מכבירה בדוגמאות. איך לגרום לו לעזור לך. איך לבקש ולא לדרוש. איך להבין שהמוח שלו, שהתחדד בגמרא, מבריק פי מיליון מהמוח שלך, גם אם את ראש צוות שמרוויחה שלושים אלף ש”ח.

לשום מילה, אני מפנימה מתוך קהות החושים שמשתלטת אלי אט אט, לשום מילה שהיא אמרה אין קשר לשרולי, או אלי, ובמיוחד לא למצב הגופני והנפשי של כלות אחרי האירוסין.

תמימה שכמוני. למה חשבתי שהשיעור הזה יענה על משהו בכלל.

מעיפה מבט לכיתה. איפה שני וציפורה כשצריך אותן. ארבע שנים הן היו מתעמתות עם קנובלוביץ, עם כל מורה ומרצה שהגיעה אלינו. שואלות ושואלות בלי להתבייש. לא אהבתי את האופי מחולל הפרובוקציות שלהן. למה הן לא כאן עכשו בשביל לשאול את כל השאלות שלי.

טוב, נו, שתיהן מחכימות להן הרחק מהסמינר. שני במכללה החרדית, ציפורה בלימודי אחיות לצד לימודי קודש.

תראי לאן מגיעים מהשאלות האלו! תראי!

אני ילדה טובה, ילדה טובה וצדיקה. לא יכול להיות שדוקא אירוסין עם בחור שגם הוא טוב וצדיק יגרמו לי להשתנות כל כך. משהו לא לא לא בסדר.

*

טיפול בעצמי – תרשים זרימה:

(זה משיעור אחר של קנובלוביץ. זה שלא הסתדרתי עם ההרצאה האחרונה שלה אומר שאני צריכה לבדוק מה לא בסדר אתי. דחוף.)

1. התארסתי.
2. אני חושבת על שרולי כל היום.
3. המחשבות נעשות פראיות יותר ויותר. הגוף שלי מגיב אליהן באקסטזה.
4. אני כבר לא נהנית בשיעורים של קנובלוביץ, וזה כאמור רק סימפטום לכל השאר.

מביטה בדף בעצב. קנובלוביץ הבטיחה שכשנכתוב את המצב, התשובה תעלה מאליה בסיעתא דשמיא.

והנה התשובה: אני צריכה להפסיק לחשוב עליו. זה מזיק לכולם.

שורפת את הדף בתשומת לב. אפר נערם על השולחן. אני מציירת בזרת שלי לב קטן. בולעת את הייאוש, מוחקת הכל מהר.

זה יעשה טוב לשנינו. אני חייבת לנסות.

עצת ההמשך של קנובלוביץ היתה – וזה כי היא גם מטפלת רגשית ומאמנת אישית – לעצום עיניים, לדמיין את הקושי, לאחוז בו, ואז פשוט להשליך אותו רחוק. להרגיש את הקלילות בלעדיו.

אני עוצמת עיניים, מדמיינת אותי לוקחת את היצור.

הוא קטן, וחתולי, ומתכרבל.

יאללה תזרקי אותו, הכי רחוק שאפשר.

אני לא יכולה. זה רק תרגיל פסיכי, והעיניים שלי מתמלאות דמעות.

זה לא אפשרי.

אני לא אקח את כל העוצמה הזו שאני מרגישה כלפי החתן שלי ואמחק אותה. זה ברור לי פתאום. כמו שברור לי שאני לא אוכל להפסיק לחשוב עליו. עלי. עלינו.

אני לא אקח את כל העוצמה הזו שאני מרגישה כלפי החתן שלי ואמחק אותה. זה ברור לי פתאום. כמו שברור לי שאני לא אוכל להפסיק לחשוב עליו. עלי. עלינו.

אז מה כן? איפה הדרך? עד כמה אני לא בסדר? מה קורה לי בכלל, ואיך זה שהתרשימים של קנובלוביץ לא עוזרים?

*

אמא מתמסרת באהבה לציד הגדול של תחילת הסיילים, והחנויות בשמגר אוהבות אותה נורא כשהיא כזו.

“למעשה עוד לא סיילים.” אני מציצה לחנות הקרובה. אמא כבר בפנים. פריט שלישי בעשר אחוז הנחה. בקנייה מעל אלף תקבלו שקית בד איכותית. רק לשבוע הקרוב! טל”ח.

“את כלה,” היא אומרת בהסח הדעת, שולפת שמלה מהסטנד. המחיר מופקע.

הציבור בראש של אמא, החנויות עמוסות, השמים כחולים ויפים, והחוש האסתטי המשפחתי לא מאכזב. אמא שולחת אותי לתאי המדידה. הערכת מצב זריזה, ויש לי שלושה בגדים חדשים לשבת, שתי כותנות וחלוק. הידד. תודה השם.

“אוי, שכחתי לומר לך,” אמא אומרת. אנחנו מטפסות אט אט לכיוון הבית.

“דיברתי עם המורה קנובלוביץ היום. רשמתי אותך לשיעורים אצלה. היא שמחה כל כך.”

היצור ואני מזדקפים.

“שיעורים?”

“כן, את יודעת,” אמא מנמיכה את הקול. “הדרכה.”

אני בולעת את הרוק. המורה קנובלוביץ. צדיקה וטובה ויציבה ואוהבת אדם.

אוף.

עבד ושפחה. אין לנו רשות להרהר במעשי קדמונים. הוא נמצא מעליך; אחרת זה לא בית, זה סביבון.

“איזו אשה נהדרת,” אמא מתמוגגת. “את יודעת, הם היו שכנים שלנו. בחורה נדירה היא היתה.”

*

יש לי עשרה חודשים.

העולם היה פשוט כל כך לפני חודש. הוא נראה היום רבגוני ועמוק פי מיליארד.

יש לי שאלות. בוא נדבר על זה.

כולי תהייה עמוקה אחת גדולה, שאין לי את מי לשאול.

שאני לא יודעת לשאול.

אני חושבת על בתסכול על קנובלוביץ, אשה של תשובות. איך יהיה בה מקום לשאלה חסרת מילים שלי?

אבא ואיא זה… לא. לא.

רק בגלל שאין לי איך לנסח אותה, אני מסבירה לנפש המתוסבכת בתוכי. הם הורים מדהימים, באמת, לא קשור אליהם.

באיזשהו מקום בעולם קיים הסבר. יש מילים לכל דבר. למחשבות, לרגשות. למה שקורה בפנים.

יש דרך, והכל אפשר לתקן. אני לא הכלה הראשונה ביקום.

אני אמצא, מבטיחה לעצמי בשקט. יש לי זמן.

התכנון הוא כזה: יש קו 1 בעוד עשר דקות. ניסע לכותל, נבקש מהשם תשובות.

זה מוצא חן בעיני. אמא מאשרת בשמחה. אני יורדת במדרגות בכובד ראש.

לא יודעת למה.

רגע, למה אוטובוס בעצם. עדיף רכבת. כיכר ספרא וכו’. השראתי הרבה יותר.

אני עולה לדוידקה, עוקפת את מרבץ המסוממים, עוברת את הכביש. מסתכלת על רחוב יפו. אוהבת את הסיפור שהבניינים העתיקים והסבלניים מספרים לשמים.

יום בהיר. אנשים. נשים. זוגות, זוגות ,זוגות.

ופתאום השאלה הולמת בכל גופי, ואני עוזבת את תחנת הרכבת. כמעט רצה. כי”ח, בנין כלל. עוברת את ברמן. נכנסת לרחוב שומרון. מדלגת על חניה בתשלום. בית כנסת מונקאטש.

בית העם.

כולם פה חילונים. אילו בושות.

אני נעצרת ברמזור. רחוב בצלאל מתורבת כולו. היינו פה פעם מטעם המסלול, באיזו תערוכה. אחר כך אמהות התקשרו למרכזת נרגזות, למה הסמינר לוקח למקומות כאלו.

אנשים יושבים על מדרגות האבן, ליד שולחנות בתי הקפה. עובדים, מפטפטים. אני עומדת לידם, שונה כל כך.

דלת חד־כיוונית, ציבי. נגעת – נסעת. את בטוחה?

נושמת עמוק, עוקפת אותם. הולכת לבניין הסבתאי שמאחורי מבנה האודיטוריום. אני דוחפת את הדלת. שומר אתיופי מנומנם מחייך אלי. מניחה יד על המזוזה. מרגישה צבועה ושקרנית.

סליחה, השם. סליחה, סליחה, סליחה, שרולי.

בפנים יש ספרים וספרים ועוד ספרים. ושקט מנומנם ומפתה.

וספרנית זקנה ונחמדה שמזכירה לי את קנובלוביץ.

אולי היא קנובלוביץ מחופשת שמחר תמסור אותי לסמינר, אני הוזה בטפשות.

“מה את אומרת, מותק, יש איזה ספר מסוים שאת רוצה?”

היא לא שומעת את הלחישה המהוסה שלי. אני מגביהה את הקול במיקרו דציבל.

זה לוקח קצת זמן עד שהיא מפנה אותי לכיוון הנכון. אני חוששת שכל הספריה בינתים שומעת על הבחורה החרדית שרוצה איזה ספר על נישואים. נישואים? יותר בקול, מותק, זוגיות? יש לנו רומנים נהדרים. תגידי את מי את אוהבת, ג’וג’ו מויס? אלי היזלווד? אה, לא רומנים? משהו מקצועי, פסיכולוגי? אהה, בטח. קומה שלוש מאמי.

בקומה שלוש יש ספרן ענייני. בכולופן נדמה לי שיש בו חיוך קטן כשהוא מגיש לי ערמה.

אבל אני בפרוש רדופה עכשו.

פותחת ספר, בולעת בולעת בולעת. מילים חדשות, משפטים שלא שמעתי מעולם. עוד פרק. עוד אחד.

שעתיים אחר כך אני דוהרת במדרגות בחזרה. האצבעות שלי רועדות בבושה. הפלאפון מושתק. אמא בטוחה שאני גומרת את ספר התהלים או מה. אני שונאת את עצמי. שונאת.

שעתיים אחר כך אני דוהרת במדרגות בחזרה. האצבעות שלי רועדות בבושה. הפלאפון מושתק. אמא בטוחה שאני גומרת את ספר התהלים או מה. אני שונאת את עצמי. שונאת.

אבל אני יודעת שאני אחזור לשם. בהלה עמוקה שוטפת אותי. ובחילה.

*

בלילה אני לא נרדמת.

ככה מתקלקלים?

אני מתכרבלת עמוקות בשמיכה. מילים עולות בי. מילים אסורות. אני לא מבינה את המשמעות שלהן.

אני מנסה לגרש אותן מהראש. למה לא הלכתי לכותל. למה הלכתי לספריה.

למה להמהלמהלמההה.

עכשו השאלה ההיא שבשבילה עשיתי הכל נדחקת אל מול הפחד.

בטח שרולי לא מצליח ללמוד. אני מקלקלת אותו. הכלה משפיעה על הרמה הרוחנית של חתנה.

איפה שאת נמצאת, מזהירה אותי קנובלוביץ בעדינות התקיפה שלה, שם הוא נמצא.

זה דוקא טוב, היצור פוסק. חבל שתהיו רחוקים זה מזה.

שתוק.

אני חוזרת לשם. ברור שאני חוזרת.

ובכל פעם מתגברים בי הכאבים. והתהיות. כלום לא נפתר. העולם רק נעשה מסובך ומפותל. הפחד מעמיק בי. מחשבות אובססיביות לגבי שרולי, לגבי העתיד המשותף שלנו.

אני מקשיבה לכל השיעורים של קנובלוביץ בלי להפסיד מילה. אני מגיעה לכל הרצאות הבחירה שהסמינר מציע. אני לא נוגעת במחשב מעבר לדרישות המסלול. מתייצבת לכל בקשה של אמא, מתפללת שיכפרו לי על השעות הגנובות. על המחשבות. על הדמיונות. על הלימוד של שרולי.

לא מצליחה לשכנע את עצמי.

*

ביום שני אחד אח של שרולי מתברמץ. אני מוזמנת בחום רב.

“אני אומרת לך,” ממתיקה לי חמותי בשמחה, “כולנו נשמח כל כך לראות אותך, אבל את יודעת, שרולי כבר לא נושם, לא נושם.”

הצעדים שלי קטנים כשאני הולכת לארון, מחפשת מה ללבוש. לא נושם, החתן שלי. אלוקים, זה בסדר? זה לא בסדר? בגללי הוא ככה? אני הורדתי אותו ברוחניות?

או שהוא אנושי, עולה בי השערה קלושה, הגיונית. פרועה.

*

הוא גבוה, לא יותר ממה שזכרתי. הוא שמח, הוא ממש שמח לראות אותי.

אני חושבת: תכף הוא ידע. תכף הוא יבטל את השידוך.

הוא שואל מה שלומי.

אני שואלת בחזרה.

הוא זוהר, אומר שהחברותות שלו טוענות שמעולם הוא לא היה מבריק יותר.

???

אני כנראה לטושת עיניים מאד, כי הוא צוחק במבוכה, אומר שהוא משתדל לחשוב על החתונה רק בזמנים מוגבלים, אחרת זה לא ייגמר.

??????

חה, למה זה מפתיע אותך. הוא בן אנוש, לא רובוט.

הוא רגיש, מתמיד, בעל מידות טובות. צדיק ממש. כמו שהיה לפני האירוסין. או יותר, נראה לי.

וגם חושב על החתונה.

“יש בעיה?” הוא שואל במצח מקומט, המצח הגבוה ההוא שחוגג לי בדמיונות.

אני אגיד לו. אני חייבת.

המילים שלי שבורות וקטועות. אני לא משתלטת על הדמעות שלי תוך כדי, והסיטואציה נעשית בלתי אפשרית. מספרת לו הכל. מחשבות. שאלות. ספריה. אסור, אסור, אסור.

משליכה מעלי טונות של רפש עצמי.

מחכה לגזר דין.

הוא מבולבל, המצח עדיין מקומט.

אני בודקת אותו בהיסוס. הוא לא נראה מבוהל נורא, כמו בחלומות הרעים שלי.

“תסבירי לי רגע, למה הלכת בפעם הראשונה?”

אני לוקחת אויר. מנסה להסביר לו, להסביר לעצמי.

“חשבתי עליך… המון. וגם עלי.”

“אני לא יודעת, הרגשתי שזה לא בסדר, לא לא לא בסדר. הרגשתי שקורה לי משהו, פיזית בגוף. לא ידעתי לקרוא לו בשם. חיפשתי תשובות. אני מצטערת, מצטערת, מצטערת. לא התכוונתי לקלקל אותנו.”

“את לא מקלקלת כלום,” הוא אומר בקול רך. “את צדיקה נורא, יותר ממני. מבטיח לך.”

אני מעקמת את הפה מבעד לדמעות.

הוא מחטט בכיסים שלו, מתנצל שאין לו טישו.

“קנובלוביץ…” אני ממלמלת לו. “לא רוצה להחטיא אותך.”

הוא לא מתרשם. “תגידי, מה לגבי הכרובים בבית המקדש? שיר השירים?”

הוא מפחיד אותי כמעט. מצביא דגול על ליגיון ציטוטים. אני מחבקת את עצמי.

“תפסיק, טוב? אני… אני גם יכולה להגיד לך דברים. מהגמרא ומהתנ”ך. זה לא הקטע.”

אני רואה אותו חושב, גלים שוצפים על המצח שלו.

“את צודקת,” הוא אומר פתאום. “אבל גם אני צודק.”

אין לי כח. “נו, אז מה?”

הוא נושם עמוק. “בואי נדבר על עיצוב.”

“אני אמורה לדבר על זה,” אני מגחכת.

“זוכרת שסיפרת לי על ה, נו, האר־נובו שאחרי המהפכה התעשייתית?”

בפגישה השלישית סיפרתי לו. איך ראיתי אנשים, המון אנשים עובדים קשה. מפעלי ענק, עשן ופיח. איך בא הזרם הזה, האמנותי, ביקש מהם לחזור לאסתטיקה, לאופטימיות, ליופי פשוט. יופי שכל אחד יוצר בעצמו.

רואה מולי מהפכה תעשייתית: נשים שבטוחות שהייעוד שלהן הוא ללדת, ללדת, ללדת. להיות נשים כשרות, וזהו זה. נחנקות בלילה מרגש לא מוכר, מחלום שלא ידעו אם מותר לחלום.

רואה אותי.

“אתה מתכוון ש… אולי כדאי לחזור ליופי של… שלנו.”

אני לא אומרת: כבעל ואשה לעתיד. כחתן וכלה בהווה.

אני חושבת על קנובלוביץ, על כל המורות האחרות בסמינר. מבינה פתאום: הן יוכלו להגיד מה צריך לעשות, מה לא. יאחזו בציטוטים משלהן. וזה בסדר. זה בסדר. אני מודעת למקום שהן נמצאות.

אני חושבת על קנובלוביץ, על כל המורות האחרות בסמינר. מבינה פתאום: הן יוכלו להגיד מה צריך לעשות, מה לא. יאחזו בציטוטים משלהן. וזה בסדר. זה בסדר. אני מודעת למקום שהן נמצאות.

אבל במרחב של שרולי ושלי יהיה יופי אחר, יצירה חדשה, חתומה בטביעות הלב שלו ושלי.

אשה אחת תהיה בבית ההוא, וגבר אחד. ודרך שנצטרך לעבור ביחד.

ושכינה.

הוא מהרהר, מהנהן, עיניו מולי. כוכבים זוהרים בהן.

כוכבים שאף מורה או משגיח לא ידברו עליהם.

אני לא לגמרי יודעת מה להרגיש מולם, וזה בסדר. היצור מגיב לפני. הוא מייבב באושר.

בפעם הראשונה אני לא משתיקה אותו.

אולי ככה זה כשאוהבים.

להדפסה