“הגוף זוכר,” הרבנית טופחת בידה קלות על גב ידי, כאילו הייתי צריכה לדעת בעצמי. “גם כשאנחנו כבר שכחנו. תקשיבי לסיפור שהגוף שלך מספר. אמא היא עיקר הבית. אם את לא שם, אין שם כלום.”
לא זה מה שמדריכת הכלות אמרה לי אי אז.
הביתה אני חוזרת ברגל.
אני עשיתי הכל להצטמצם. לא לתפוס מקום. בתור הבת הגדולה במשפחה של אחד עשר ילדים, למדתי לוותר על המקום שלי. אמא שלי היתה צריכה אותי כמעט בלי הפסקה, תמיד אמרה שאני ההצלה שלה. שהיא לא יודעת מה היא תעשה אחרי שאפרוש כנפיים ואעוף אל ביתי שלי. אבל אולי משום כך הגעתי לנישואים מותשת. כמעט מעולם לא הבאתי את עצמי בחשבון. להקשיב לעצמי? מה זה?
כשאני נכנסת הביתה שלמה, בעלי, כבר בדרך לישון. הוא שואל איך היה, אני אומרת את המילים הרגילות, מרתק, ממש חשוב, פוקח עיניים. טוב שהלכתי. מסיטה את עיני כדי שהוא לא יקרא בהן שום דבר מעבר.
כשאני נכנסת הביתה שלמה, בעלי, כבר בדרך לישון. הוא שואל איך היה, אני אומרת את המילים הרגילות, מרתק, ממש חשוב, פוקח עיניים. טוב שהלכתי. מסיטה את עיני כדי שהוא לא יקרא בהן שום דבר מעבר.
המטפלת שהרבנית שלחה אותי אליה יותר ישירה.
אלה תסמינים של פגיעה, היא אומרת. מתי זה קרה?
לא קרה, אני אומרת מיד. הייתי זוכרת.
קרה, המטפלת מתעקשת בעדינות. חדר השינה אומר שקרה. הציציות שאת לא מסוגלת לכבס לו אומרות שקרה. החלוק הישן המוכתם אומר שקרה.
הדם אוזל ממני.
לא קרה.
אני בוכה.
זה הרבה יותר גרוע מזה.
אני הסכמתי.
הבכי יוצא ממני בגלים, חסר שליטה.
הוא אמר שזה מותר. הוא לומד גמרא והוא יודע.
אמר שיש דברים שאסור ויש דברים שמותר…
שזה יעזור לו להתרכז בלימוד…
לא יכולתי להתווכח אתו. הוא ידע. הרבה יותר ממני.
הבת הכי למדנית, אמרו המורות שלי בסמינר, לא תגיע לקרסוליים של הבחור הכי פשוט בישיבה. לא היינו ‘כוחות’.
הייתי רגילה לתת מעצמי את הכל. לומדי תורה היו אצלנו בבית הכי חשובים. אמא שלי היתה רצה אל הדלת כשאבא שלי היה חוזר בערב מהישיבה. פותחת לו את הדלת, לתלמיד חכם החשוב שלה. מגישה לו את ארוחת הערב. היתה נוזפת בנו כשלא מיהרנו לקום כשנכנס לחדר. שלא הבנו את גודל הזכות.
גם אני נתתי לתורה. כל מה שהיה לי לתת. כל מה שהוא ביקש. לתורה של האח שלי הגדול.
*
כמו סדק בלוח טקטוני, רגע אחד נדמה שאין כלום, ואז כל העולם שלך מתפרק ואת בוהה אל התהום. כל מה שהיה קבור מתחת. סלעים ניתכים. אפר געשי ממסך את החלל. חלקי מאובנים מתעופפים אל על. כל זה שלך. מתנות מהגיהנום.
אני חווה התקפי אסטמה, כאילו הגוף שלי לא רק מרשה לעצמו לדבר, אלא גם לצרוח. מתקשה לתפקד. לוקחת חופשת מחלה ארוכה מהעבודה. נעה בבית כמו צל. פורקת בפגישות הטיפול עוד ועוד. להמשך הסדנא אני כבר לא הולכת. מדריכת כלות. אני. בדיחה עצובה.
מה שיותר פוגע מהפגיעה עצמה, אומרת לי המטפלת, הוא שאת אפילו לא יודעת שנפגעת. שאת מחזיקה אולי אשמה. שאת בטוחה שהאחריות היא עליך.
לא, אמרתי לה. אני מרגישה מרומה. לא ממנו. ממני. אני רימיתי את עצמי. איבדתי אמון בעצמי. אם אני לא יכולה לשמור עלי, מי בעולם כולו יוכל לעשות את זה?
לא, אמרתי לה. אני מרגישה מרומה. לא ממנו. ממני. אני רימיתי את עצמי. איבדתי אמון בעצמי. אם אני לא יכולה לשמור עלי, מי בעולם כולו יוכל לעשות את זה?
כל כך הרבה זהויות אני מקלפת מעצמי. כל כך הרבה אמיתות מפרקות להתמודד עמן.
ואז המחנכת של בת העשר מתקשרת לומר שמשהו לא טוב עובר על הילדה. היא מתקשה לימודית, חולמת בהקיץ. סובלת מבידוד חברתי.
אני אומרת, אנחנו בתקופה קצת קשה, הילדה רגישה ומגיבה קשה.
המחנכת אומרת, לא מהיום, אני עוקבת כבר הרבה זמן. הילדה צריכה טיפול.
מאיפה, ריבונו של עולם. עוד הוצאה לערמת ההוצאות התופחת. הטיפולים שלי. התרופות, המזון המוכן שלאחרונה קיבל תושבות קבע אצלנו בבית. ועכשו הטיפול של הילדה.
אנחנו מבררים על מטפלת. יושבים אצלה למפגש ראשון, מספרים מה שהמורה אומרת. כן, בבית היא ילדה טובה, צייתנית. קצת חלמנית ואטית. לפעמים בוכה על כלום. יש כמה חברות פה ושם. חשבנו שזה פשוט עניין של אופי.
היא אומרת שלפעמים כל מה שילד צריך הוא מרחב שהוא רק שלו, לפעמים דברים קטנים נחווים אצלו גדולים, וכל הכבוד שאתם כל כך מסורים לילדה.
*
שבועיים אחר כך שתי חברות דופקות על הדלת עם הילקוט של בת העשר. הן אומרות שאיזו אשה חילוניה קראה לה לחדר של המנהלת. היא אמרה לנו לקחת לה את הילקוט הביתה.
אני בוהה בהן, מנסה להבין מה הן אומרות. ואז מורחת מהר חיוך על הפנים ואומרת להן תודה, מנסה לנגב את הבהלה מעל פני בחיוך מסוכר.
זמן קצר אחר כך מגיעים שני הבנים מהחיידר, ואומרים שאשה אחת באה היום ולקחה אותם לחדר ושאלה כל מיני שאלות. הקטן אומר, ציירתי ציורים. בלורדים. היא הביאה בובות. הגדול מוסיף, היא אמרה מילים לא צנועות.
עננה שחורה באה מן הים.
מה הם רוצים מהילדים? מה קורה פה?
אני מתקשרת לשלמה לכולל. הוא לא עונה.
כמה אמהות מהכיתה של הבת מתקשרות להתעדכן. אין לי מה להבהיר להן מעבר למה שהן יודעות.
ואז נזכרת. מה עם הבן בשיעור א’? מקווה שאליו הם לא הגיעו.
הם כן. שעה אחר כך גם הוא מגיע הביתה. לא נשאר לסדר צהריים. הגיע חוקר לישיבה. שאל כל מיני שאלות. מה קורה פה? למה הם באו?
הם משווים שאלות בינם לבין עצמם. אני מקשיבה בלי להסגיר להיטות. בת העשר מסתגרת בחדר.
רבונו של עולם, מה הדבר הזה שבא עלינו עכשו? מאיפה זה נפל עלינו?
שלמה סוף סוף עונה. אני מספרת לו בלחש ובקצרה את חדשות היום.
הוא אומר, אני מברר. ומנתק.
הוא חוזר אחרי כמה דקות. אמר בקול מהוסה לתוך הטלפון, “הראש כולל אמר לי שכנראה יש למטפלת שלך חובת דיווח. כנראה רוצים לוודא שהדוד… לא פגע בילדים.”
אין סיכוי. מעולם לא לקחתי את הילדים לבית הורי כשהוא היה שם. תמיד תאמתי מראש, תמיד וידאתי. הם בקושי יודעים איך הם נראים. אפילו לא זוכרים את שמות בני הדודים.
למה המטפלת לא אמרה לי שום דבר? היא לא אמורה ליידע אותי לפחות? לשאול אותי איך לעשות את זה הכי רך וזהיר? לא ליצור הדף? מה זה הפרסומי ניסא הזה בכל השכונה? ועכשו גם בכולל של שלמה! מקווה שראש הכולל שלו יותר דיסקרטי מהמטפלת הזו.
למה המטפלת לא אמרה לי שום דבר? היא לא אמורה ליידע אותי לפחות? לשאול אותי איך לעשות את זה הכי רך וזהיר? למזער את הרעש? לא ליצור הדף? מה זה הפרסומי ניסא הזה בכל השכונה? ועכשו גם בכולל של שלמה! מקווה שראש הכולל שלו יותר דיסקרטי מהמטפלת הזו.
אני רותחת מכעס. איך אני יכולה לבנות אמון עם מטפלת שלא שואלת אפילו שאלה אחת לפני שהיא חוצה גבול?
כל אחרי הצהרים אני נעה בתנועות מכניות. עצירה היא מותרות. אם אעצור אני אקרוס. הילדים ב”ה כבר עברו הלאה. עכשו הם משחקים, רבים, מבקשים חטיף, יורדים לחברים. אני מחכה ללילה. שאוכל לקרוס אל תוך המיטה שלי, לעשות דיליט על הכל.
הצל הארוך של אחי הגדול רודף אחרי עד לכאן.
*
בעשר בלילה הטלפון מצלצל. קול לקוני מעדכן: “הבן שלכם במעצר במגרש הרוסים. אתם יכולים לשכור עורך דין או לפנות לסנגוריה הציבורית.” ומנתק.
18 תגובות
האם פגיעות מתרחשות בחמישים אחוז מהמקרים?
לפי אחוז הסיפורים באתר פה, כן.
אני לא נגד סיפורי פגיעה, אבל הכמות וההצפה שלהם כבר קצת מתישות.
אי אפשר לרצות לקרוא חומר מעניין, כנה ושונה בלי שהוא יהיה קשור לפגיעות?
ועוד בלי שום הכנה ואזהרה.
בשבוע שעבר חשבתי שזה הולך להיות סיפור יפה על התמודדות עם מרחק בתוך הזוגיות – נושא חשוב , רלוונטי מאוד וכמעט לא מדובר.
הפגיעות נמצאות כבר במודעות, לפחות של קוראי המגזין פה.
קורסי מניעה ומוגנות נמכרים בפטריות אחר הגשם.
זה מצב מצויין ב״ה וזה גם אומר שאפשר להתקדם מפה. אל תתקעו
מסכימה ממש
חיכיתי לסיפור טוב על קושי בזוגיות
מאכזב
וגם קצת מיצה את עצמו כאן באתר
מסכימה עם כל מה שאמרת ובפרט לעניין שסיפור שחווית הקריאה שלו קשה. מצריך איזו הערה מקדימה לכל הפחות.
וואו חנה. הגבת בדיוק את מה שחשבתי!
גם אני ציפיתי לסיפור אחר.
בכלל, מה בעצם המטרה של הסיפור? סתם לזעזע?
מזדהה לגמרי עם האכזבה. אין ספק שמדובר בנושא חשוב והמודעות חייבת לעלות, אבל לא חייבים להכניס לכל סיפור בלי קשר.
במיוחד שאין כאן באמת תהליך. זה סתם הונחת משום מקום.
הפרק הקודם היה כל כך מכוון למקום אחר, וכשקראתי את הפרק הנוכחי, בשורה של “אלה תסמינים של פגיעה”-הייתי בטוחה לרגע שאני מתבלבלת עם סיפור אחר.
כבר אין מקום לדילמות פשוטות, של נשים שנשואות כבר הרבה שנים ומשהו נשחק? אם האג’נדה של האתר היא להציף נושאים לא מדוברים, אני חושבת שגם זה נושא מספק… לא תמצאו אותו בספרות החרדית הקלאסית. אז הוא מספיק “חדשני” ו”פורץ דרך”.
שוב, המטרה וודאי טובה והשליחות שליחות קודש, אבל אנא, פורפורציות.
וואו כל כך.
באמת שגם אני מזדהה. זה באמת פורץ דרך לכתוב על הנושא שהושתק לכאורה כל כך הרבה שנים.
אבל בכל דבר צריך מינון וטיימינג.
במיוחד שלא מזמן התפרסם סיפור ארוך על פגיעה בתוך המשפחה והמאבק והקושי מול המשפחה. סיפור שלעצמו הוא קשה לקריאה.
יש לציין שהכותבת של הסיפור הנוכחי מעולה, והכתיבה זורמת ומנוסחת היטב.
אבל הטענה היא לעורכי המגזין.
האם אין נושא מורכב שאפשר לדבר עליו שהוא לא פגיעה מינית?
בתור בחורה במגזר הזה אפשר לתת כל כך הרבה: רווקות בציבור החרדי, הן לבחורה והן לבחור. חינוך תואם לילדים, לדוגמא חוסר מסגרת למחוננים. או מבחינה דתית,
מורכבות בזוגיות (מה שהיה נראה שהסיפור הולך לשם. בתור כותבת בעצמי, הייתי בטוחה על פי החלק הראשון שמדובר באישה שחיה חיי זוגיות אינרטיים חסרי קרבה ועומק. ועל התהליך שיבוא אחר כך).
זה קצת רצוף מדי. וזה הופך את הקריאה לחוויה קשה.
שוב,
אני מעריצה את הכותבת ושולחת לך חיבוק גדול. וחשוב לי שאם את קוראת את זה שתדעי שאת מעולה
ושהסיפור שלך הוא ראוי לבמה. אבל במינון ובזמן הנכון.
תעשו חושבים.
חשובה ההערה שלך,
הכותבת באמת מצוינת הפניה היא לעורכים בלבד, ולא לכותבת הסיפור
הסיפור אכן כתוב בכשרון רב, בתחכום ואמנות, והוא מעניין מאוד. מסכימה עם כל התגובות פה. נושא המוגנות כבר מוצה, בפרט שאין בסיפור הזה תועלת מעשית. מה רצית ללמד פה? האמא הזו מספיק אכולה, יש להוסיף לה מלח על הפצעים? יש כאן כן רמז לנושא שלדעתי עליו צריך להרבות ולדבר, הנושא של המחיקה העצמית של האמא. בהתנהגות כזאת היא לא רק פוגעת בעצמה אלא גם בבעלה ובילדיה. לא חייבים להגיע לכזה מקרה קיצוני כדי להסיק את זה. מניסיוני ביום יום אני רואה את זה רבות. נשים שהן ”קודש לה” בלי שום חולשות אנושיות, מי שמשלם את המחיר זו הסביבה שלמענה היא כל כך טורחת ומקריבה.
צודקת בכל מילה
אבל אני חושבת שאחד המסרים החשובים שיכולים לצאת מהסיפור הזה
זה החינוך הנכון לא רק למוגנות
אלא למיניות
כי אם הבן שלה הגיע למצב שהוא פגע
וגם אח שלה פגע
אין שום לימוד לקח וכנה נכונה של הילדים למיניות בריאה
ילד שמגיע למצב שהוא פגע זה בגלל שאף אחד לא לימד אותו איך להתמודד עם כל ההורמונים שלו
וזה בעיניי כן מסר חשוב שלא מספיק מדובר
לא רק חינוך למוגנות…
מיכל את ממש צודקת
חינוך ממוגנות במשהו שכבר נכנס די חזק ויש כבר מודעות עליו, אבל חינוך למיניות בריאה ולא פחות חשוב וזה עדיין משהו שאולי לגמרי טאבו
בכל מקרה היה קשה לקבל את המסר הזה מהסיפור
אם זה המסר הייתי רוצה לקבל את זה בצורה יותר ברורה
באמת התשה אין לי כוחות נפש לקרוא את הסיפור השמע גם פגיעה רצינית קשה ומתמשכת
קוראות יקרות (אני גם קוראת ולא קשורה למערכת)
אתן צודקות באכזבה שלכן
הציפייה לסיפור על שחיקה בזוגיות במסגרת חרדית היא כל כך במקום, זה כמעט לב חיינו ועל כך לא מדובר.
חכו אני בטוחה שזה עוד יבוא.
אבל החזרתיות של הסיפורים האלה על פגיעות מיניות – בעיני הוא כן חשוב למרות שהוא מיצה את עצמו. כי זה לא נושא לקרוא עליו בשביל הסיפורת לצקצק בלשון ולהפליג הלאה אל חיינו. חובה לשמר את זה כל הזמן מול העיניים, ולוּ רק בגלל המשפט שממשיך לנקר לנו בראש בלי רשות:
לי זה לא יקרה.
בעיניי הסיפורים האלה שחוזרים על עצמם מטרתם לעזור לאבולוציה של המשפט הזה.
לשנות צורה וצבע:
כנראה שלי זה לא יקרה.
הלוואי שלי זה לא יקרה.
נכון שלי זה לא יקרה?
אולי…זה כן יקרה?
אולי… זה כבר קרה?
אני מסכימה עם כל התגובות פה באמת חושבת שהפעם הגזימו במיוחד הסוף הוא באמת יותר מדי רע אני מקווה שעוד יש המשך לסיפור הזה והפי אנד & אין עניין לצבוע את העולם כל כך כל כך רע זה פשוט יותר מדי אכזרי
לא חושבת שהדרך להביא יותר מודעות הדברים האלה שהיא קריטית בפני עצמה היא על ידי סיפורים כל כך מדכאים ואכזריים לא זו הדרך
רוצה להוסיף לתגובה שלי. כשהתחלתי לקרוא את הפרק (בציפייה, כי באמת שהפרק הראשון היפהפה השאיר אותי עם הרבה רצון לקרוא את הפרק החדש) נתקלתי במשפט הזה ורציתי להגיב עליו. בסוף הגבתי על הנושא עצמו אבל עדיין רוצה לכתוב לגבי המשפט הזה: “הבת הכי למדנית, אמרו המורות שלי בסמינר, לא תגיע לקרסוליים של הבחור הכי פשוט בישיבה. לא היינו ‘כוחות’.”
האמנם ?
זה החינוך הסמינרי שאנחנו מכירים?
האם זאת המגמה כפי שהיא משתקפת במציאות? או שזאת פרובוקצייה נוספת? כי אני התחנכתי במוסדות חרדיים למהדרין כל ימי, וגם רבות מחברותיי וקרובי משפחתי. מעולם לא קבלנו כזה שדר. למדנו להעריך ולהוקיר בחורי ישיבה, למדנו לכבד את התורה שלהם, למדנו שיש דברים שאנחנו לא מבינות. אבל מעולם לא קבלנו מסר משווה בינינו לבינם, ובטח שלא השוואה בוטה כזו לרעה. דברו על התפקידים השונים, על מחויבויות אחרות, מעולם לא דברו על נחיתות.
ייתכן שאני טועה, אבל עד כמה שאני מכירה ומבינה את השטח, משפטים כאלה לא נאמרים מפי מורות בבית יעקב. ואם אכן נאמר משפט כזה- זאת תופעה חריגה. זה לא בסדר. זה לא משהו שאמור לקרות, ואם כותבים עליו-אמורים להתייחס אליו ככזה, כתופעה בעייתית וטראגית שאתרע מזלה של מספרת הסיפור לפגוש. לא כאל מציאות קיימת ומובנת.
ואם המציאות אינה כזאת-למה סתם להשמיץ? יש פגמים רבים בחינוך הסמינרי כיום. אפילו רבים מאוד, מסכימה בהחלט. (הלוואי שתכתבו על זה..) אבל מסר כזה, עד כמה שידוע לי (ואשמח אם תתקנו אותי אם אני טועה, אולי עלי זה במקרה פסח אבל כן מדובר במגמה חינוכית מוכרת?) אינו נכלל שם, והצבתו בתוך סיפור כזה טראגי ורגיש כאחד הגורמים האשמים אינה נכונה ולא ברור מה היא באה לקדם.
אם רוצים לגרום לסמינרים להזדעזע ולהתחיל לקדם מודעות למוגנות בתוך המערכת-תאמרו במילים ברורות. אין מה להתפתל ולהמציא מגמות חינוכיות שלא קיימות.
ושוב, לכותבת היקרה והמוכשרת-האכזבה שלי, ומאמינה שגם של כל שאר כותבי הביקורות כאן, רק מעידה על גודל הציפייה שיצרת בנו… תודה!
מסכימה מאוד, הערה מדוייקת.
מרגישה שהאתר כבר איבד כיוון ועוסק בעיקר בהתקרבנות חסרת פרופורציות על כל תחלואי המגזר.
גם אני למדתי במוסדות הכי מיינסטרים, וגם אם נאמרו פה ושם אמירות שלא ינעמו לאוזן הפמניסטית- שום דבר לא השתווה לאמירה כזו.
חבל שמתעקשים לחטט שוב ושוב בסוגיות פרובוקטיביות- חשובות ככל שיהיו- במקום להרחיב את המבט ולתת מקום לנושאים חמקמקים יותר שלא זוכים להתייחסות הראויה להם.
מסכימה איתך מימי. לא כך חינכו אותנו בסמינר. חינכו לכבד את התורה, אפילו להתבטל בפניה. לא לאפשר למעשים חמורים בשמה.
לא חינכו אותנו אבל גם לא חינכו אותנו שלא לפשר ולכן לפעמים זה יכול לבלבל
אני אתן לך דוגמא שיותר נפוצה, כמה נשים עושות דברים בתוך הזוגיות מתוך אילוץ שזה ממש מעיין פגיעה רק כי הן בטוחות שהן חייבות לספק את הבעלים שלהם כדי שלא יחטאו?
תראי
זה קורה ונורא איום שזה קורה,
אבל עניינים כאלו בכל מקרה לא נלמדים בסמינר.
כמדומני, זה יותר התפקיד של מדריכת הכלות.
אז זה כבר עניין אינדבידואלי. בחינוך הכוללני במוסדות אין אף מסר למחיקה עצמית