זה לא קרה, ואז זה קרה שוב – חלק ד’

אל המערכת הגיעו פניות חוזרות ונשנות, בנוגע לדיווח על פגיעה בתוך המשפחה. בפרט חזרה השאלה מדוע דווח המקרה במסגרת תלונה במשטרה ולא דרך ועדת פטור.

ביקשנו מארגון הנני והמרכז הישראלי למוגנות בראשות הרב אשר מלמד (קצין משטרה לשעבר) להגיב על הדברים.

ועדת פטור היא ועדה שמורכבת מנציגות של פרקליטות, משטרה ורווחה.

הדרך שהפניה תגיע לוועדת הפטור דיווח לעו”סית לחוק נוער. היא תחליט לפי שיקול דעתה אם להעביר את הדיווח למשטרה או לוועדת פטור.

לתהליך של ועדת פטור צריכים להתקיים שלושה תנאים בסיסיים מצטברים:

1. הנפגעת אינה מעוניינת להגיש תלונה במשטרה.
2. יש מסגרת שהנפגעת יכולה להיות מוגנת.
3. הפוגע מקבל אחריות ומוכן להיכנס למסגרת טיפולית.

נוסף לאמור, לא בכל מקרה הדיווח יעבור לוועדת פטור. זה תלוי בין היתר בחומרת המעשה ומשך זמן הפגיעה.

בדרך כלל ועדת פטור מותאמת לפגיעות בין אחאים.

הרציונל של ועדת פטור הוא שכאשר הנזק בדיווח למשטרה יהיה גדול יותר מהתועלת בטיפול, אזי הדיווח יופנה למסלול ועדת פטור.

מה עובר הפוגע בהליך ועדת פטור:

הודאה בפגיעה מול הנפגעת והמשמעות של יחס המשפחה אליו בגין הפגיעה.

הפוגע נדרש לעבור הליך של הערכת מסוכנות ובהתאם לזה מותאמת לו תכנית טיפול ושיקום, לעתים לתקופה של מספר שנים.

הליך הטיפול יכול להיות פרטני ויכול גם להיות קבוצתי על החשיפה הכרוכה בכך.

במסגרת תכנית מוגנות נשללת מהפוגע החירות שהיתה לו עד עכשו והוא נדרש למגבלות ופיקוח הן בתוך המשפחה והן בעיסוק עם ילדים.

יש לציין כי בהעדר מדיניות אחידה בכל הקשור להפניית הדיווח לוועדת פטור, יכול להיות שבאותה מחלקת רווחה שיש בהם מספר עו”סים לחוק נוער, לא כולם יקבלו החלטה זהה על אותו דיווח אם להפנות את הדיווח לוועדת פטור או למשטרה.

ברוב מחלקות הרווחה בחברה החרדית העו”סים לחוק נוער פועלים ללא לאות לקדם ועדות פטור גם במקרים חריגים.

במקרה דנן, חלה חובת דיווח על המטפלת ואכן היא דיווחה לרווחה. העו”סית לחוק נוער משיקוליה בחרה במסלול של העברת הדיווח למשטרה ולא לוועדת פטור.

גם כאשר אושר מסלול של ועדת פטור, עשויות להיות תחנות יציאה בכל שלב של ההליך. אם שיתוף הפעולה של בני המשפחה, ובפרט של הפוגע, לא מושג באופן שמנחה הליך מסלול ועדת פטור, יועבר הדיווח למשטרה על ידי ועדת הפטור.

נטען גם שפניה למשטרה אינה מידית והיא כוללת שלבים מקדימים.

כאשר הפוגע הוא לא בן משפחה והנפגעת מתחת לגיל 14, נדרשת הסכמת הורים לביצוע חקירת ילדים. לעומת זאת כאשר הפוגע הוא בן משפחה, לא נדרשת הסכמת הורים וחקירת הילדים מתבצעת במוסדות החינוך.

הרב מלמד מוסיף כי דיווח שעובר דרך המרכז הישראלי למוגנות מגדיל את הסיכויים לקבל ועדת פטור במקרים המתאימים לכך, בשל אמון רשויות החוק שהמקרה מוחזק היטב.

.

הילדים שואלים איפה מוטי ולמה הוא לא חזר הביתה כל כך הרבה זמן.

“מוטי בחו”ל,” אבא שלהם משקר בלי מצפון. כאילו הם לא קולטים את המתח, את ההתלחשויות, את ההתייעצויות המהוסות בטלפון, את הבכי החרישי שלי בלילות.

“למה?” הם תוהים. מתפלאים שלא נפרדו ממנו בבלונים בשדה התעופה.

אבא שלהם הכין פרוטוקול רהוט: ‘מה לומר לילדים שהאח שלהם התאדה בלי התראה’.

“נסע לישיבה בחו”ל.” הוא מסביר. “לחיזוק.” הוא מוסיף בשביל השכנים.

“מתי הוא יחזור?” בת העשר נראית מתוחה.

“אני לא יודע,” אבא שלה אומר. “עוד הרבה זמן.”

העיניים שלה נדלקות.

הלב שלי מתכווץ.

עורך הדין שאליו הופנינו על ידי ראש הכולל הוא כריש. בעל קילומטראז’ כבד בייצוגים מהסוג הזה. הוא טוען ששמונים אחוז מהחרדים המרצים עונש מאסר, עושים זאת על רקע של פגיעה. כמובן, זאת משום שהם לא עברו דרכו. הוא מצליח לחלץ את רוב הקליינטים שלו.

עורך הדין שאליו הופנינו על ידי ראש הכולל הוא כריש. בעל קילומטראז’ כבד בייצוגים מהסוג הזה. הוא טוען ששמונים אחוז מהחרדים המרצים עונש מאסר, עושים זאת על רקע של פגיעה. כמובן, זאת משום שהם לא עברו דרכו. הוא מצליח לחלץ את רוב הקליינטים שלו.

הוא מדבר על מלחמות, על אסטרטגיות, על להילחם עד הסוף. לבקשתו, העברנו לו סכום התחלתי של שלושים אלף ש”ח במזומן. מדובר במקרה לא פשוט, הוא אומר. אח בגיר, פגיעה חוזרת. העונש הצפוי הוא עד 20 שנות מאסר. החוק מחמיר בעניין הזה מאד. יש פה הפרה של האמון הטבעי שקיים בין אחים, וניצול תמימות של ילדה קטנה.

אני מתחלחלת למחשבה הזאת. עשרים שנה. זה יגמור עליו את החיים.

אנחנו שוברים חסכונות של שנים. היינו אמורים לתת את הכסף הזה למוטי לנישואיו.

נישואים. על מה אנחנו מדברים בכלל.

במשרד שלו בבני ברק עורך הדין יושב אתי ועם אשתו, שהיא גם שותפה שלו. היא שואלת כמה שאלות. ואז ללא התראה היא מרימה עלי את הקול.

“איזו אמא את? הרסת את החיים של הבת שלך!”

הבכי מתפרץ ממני בלי שליטה.

הלנו אם לצרינו? אבל זה לא הזמן לפסוקים.

בהמשך מסתבר שהטיעונים שהוא דחק בנו לטעון עמדו לרעתנו. שלא ראינו כלום, שהוא ילד טוב וירא שמים. שהמשפחה שלנו נהרסה בגלל כל זה. החוקר ראה בכך ניסיון לחפות עליו, ניסיון לסגור דברים בתוך המשפחה ולעקוף את ההליך החוקי. לילד הוא הורה להודות בכל מה שאפשר, כדי שיראו שהוא מביע חרטה. הילד היה תמים וקיבל את דבריו.

הטעות הזו עלתה לנו בעוד כמה עשרות אלפי שקלים.

גייסנו כספים מבני משפחה וחברים, חתמנו על הלוואות בריביות אפלות, שברנו את החסכונות של כל הילדים. הוא מספר שוב ושוב על מאמצים שהוא עושה להגן על הבן. אחרי כמעט מאתיים אלף ש”ח שהעברנו לידיו ללא קבלות, אנחנו מבינים שנפלנו בפח. מישהו דחף אותנו לתוך בור ואז הציע חבל בתשלום.

דרוש: עורך דין ישר שגם עושה את העבודה.

אחרי שהילד עובר למעצר ימים אנחנו מורשים לפגוש אותו.

המתנה מורטת עצבים וסדרת בדיקות וחיטוטים מייגעת בכיסים ועל הגוף. התיקים נשארים בבידוק. אני מתחננת לסוהר שיאפשר לי להכניס את המכתבים של הילדים. עם ציורים של מטוסים ומגדל אייפל. המפגש מתנהל בחדר בהשגחת סוהר. הפגישה הקודמת התקיימה מאחורי מחיצת זכוכית. הפעם אנחנו מורשים לשבת אתו באותו חדר. הוא מדדה לאט עם האזיקים שעל הרגליים. מחזיק בידיו האזוקות את המכנסיים נטולות החגורה, שעכשו הם רחבים עליו בהרבה. הוא רזה מאד מאד. לבוש חולצת טריקו מטונפת. נעליו נטולות שרוכים. העיניים שלו שקועות. הוא לא מחייך לקראתי.

הוא מתיישב ופורץ בבכי. הדמעות שלי זולגות יחד אתו. מלטפת את שערותיו שגדלו פרא. הכיפה שלו כמעט לבנה מאבק. חופנת את כפות ידיו. את האזיקים מסירים רק כשהוא בתא המעצר. אחרי שהחדר ננעל אחריו, הוא יכול להוציא את כפות ידיו דרך חלון קטן בתחתית דלת הברזל, ודרכו לקרוא לסוהר שיפתח את האיזוק מבחוץ. דרך החרך הזה מעבירים להם גם את שפופרת הטלפון לשיחות קצרות של שלוש או ארבע דקות.

עצור אחר, חרדי גם הוא, הזהיר אותו לומר שהוא יושב על הברחת סמים. העצורים האחרים, בריונים קשוחים, מקועקעים, אלימים, שודדים ורוצחים, אלה הם ‘חברי החדר’ של הילד הענוג שלי. השיחה הכי ערה בין עצורים היא על מה יושב כל אחד, כמה פעמים הוא בהארכת מעצר, מי הסגיר אותו, ומה אמר עורך הדין. הם כבר שמעו הכל. אבל גם אצלם יש קו אדום. אפס סלחנות למי שפגע בילדים. והם עלולים לחסל אתו חשבון בשקט. המחשבה הזו מבעיתה אותי.

עצור אחר, חרדי גם הוא, הזהיר אותו לומר שהוא יושב על הברחת סמים. העצורים האחרים, בריונים קשוחים, מקועקעים, אלימים, שודדים ורוצחים, אלה הם ‘חברי החדר’ של הילד הענוג שלי. השיחה הכי ערה בין עצורים היא על מה יושב כל אחד, כמה פעמים הוא בהארכת מעצר, מי הסגיר אותו, ומה אמר עורך הדין. הם כבר שמעו הכל. אבל גם אצלם יש קו אדום. אפס סלחנות למי שפגע בילדים. והם עלולים לחסל אתו חשבון בשקט. המחשבה הזו מבעיתה אותי.

הוא מושך בכתפיו השחוחות.

בשלושים הדקות שעומדות לרשותנו הוא מספר. הזוועות שהוא עובר בלתי נתפסות. מדי כמה ימים הוא נלקח להארכת מעצר. מעירים אותו באישון ליל ומעלים אותו לפוסטה, רכב להעברת עצירים. אוטובוס נטול חלונות, עם חורי אוורור צרים. במשך יממה שלמה ויותר מטלטלים אותו ואת האחרים בין בתי המעצר השונים, כדי לקחת את כולם יחד לבית המשפט. נסיעה של שעתיים מתארכת לכדי שתים עשרה שעות. ללא שרותים וללא מזון, על מושבי ברזל קשוחים. בכל פעם הוא מתחנן לשוטרים שיאפשרו לו עצירה לשרותים. למד לוותר על שתיה במשך כל השעות האלו, כדי שלא יצטרך להתאפק. כשביקש משהו לאכול אחר עשר שעות של הרעבה הביאו לו סנדויץ’ בהכשר רבנות. כשביקש בד”ץ, הם צחקו, הלו, אתה לא כאן בגלל שגנבת מסטיק. בבית המשפט הסיוט עולה רמה. ההמתנה אורכת שש ושבע שעות. בכל הזמן הזה הוא יושב אזוק על ספסל עץ, מחכה בלחץ להכרעת השופט, אם ישחרר אותו למעצר בית או יורה למתוח את סבלו עד הקצה.

“דיברנו עם עורך דין אחר, איש טוב באמת,” אני מבטיחה לו. “הוא בודק את כל האפשרויות.”

“תודה…” הוא נושך שפתיים.

אני מחזיקה את כף ידו הכחושה, שהאזיקים חרצו עליה פסים כחולים. מתאפקת לא לבכות.

“ראש הישיבה שלך התקשר. הוא מוכן לכתוב עליך עדות אופי.”

אני מדברת בשפה של מאמצים. על מה אני מנסה לחפות?

הוא מהנהן, ושוב אין כלום מאחורי זה.

“לא חשבתי שזה…” הוא לוחש בסוף בקושי.

אני נשענת אחורה, אל משענת כסא הפלסטיק האפור.

“מה חשבת?” אני תוהה. על מה באמת הוא חשב כל הזמן הזה. מה עבר לו בראש.

“זה היה… רק מ… רק…”

“??”

“משחק…” הוא אומר בלחש.

“משחק?”

הגוף שלי מגיב לפני המילים.

“משחק?” אני נשנקת.

“אז למה בלילה בחושך?”

הוא משפיל את ראשו.

הסוהר מתקרב.

חלון הזמן נסגר.

אני מניחה על השולחן דפים מקופלים. את המכתבים הילדותיים שאחיו שלחו עבורו.

אני קמה ללכת.

עצוב לי.

לא יודעת איך לעודד אותו. הוא סובל. הרבה יותר מאתנו.

“ס… סליחה, אמא…” הוא אומר במאמץ.

“על… על… על הכל…” הקול שלו נשבר.  

אני מביטה בו, מרימה את סנטרו בכף ידי. מסתכלת לתוך עיניו. מבט שאני מכירה מאז שהמיילדת הניחה אותו בזרועותי לפני עשרים שנה. ילד שלא התבגר. ילד תמים, חוטא אבל מלא חרטה.

“יש משהו… שאתה רוצה לומר לאחותך?”

הוא משפיל מבט. מחכך את הידיים בעצבנות. האזיקים משמיעים קול ברזילי כבד.  

הוא נאבק עם עצמו.

“כן…” הוא נושם עמוק. נושך חזק את שפתו התחתונה.

“תגידי לה… שאני סולח לה.”

.

.

להדפסה