חלומות תכולים
הבית נקי. אוכל טוב על הפלטה. הילדים רחוצים, לבושים חגיגי.
איזו מתנה את, שבת.
אני מעיפה מבט על שני השובבים הקטנים שרצים לפני במעלה הרחוב. טוב, הם כבר לא ממש נראים רחוצים, השערות כבר פרועות והחולצות שעמלתי ליישר בתוך המכנסיים משתרבבות החוצה.
אני נאנחת בהשלמה. פעם חלמתי על ילדים מהמוזיאון, מסודרים, אירופאים כאלה, רגועים ומנומסים.
ברוך ה’ יש הרבה נחת, שלושת הגדולים מצליחים בחיידר, חינניים וחכמים כולם, אנרגטיים כל כך. חלק נכבד משעות היום אני צועקת “לא! לא! לאאא!!!”.
ויש גם “מי”: מי משחק במים? מי צייר על הקיר? מי עלה בנעליים על המיטה שלי?
מי שפך, מי ברח, מי את הדלת פתח…
הבית שלי הפך למגרש המשחקים שלהם, הם דוהרים על בימבות ועל אופניים סביב השולחן, ובכל פעם מחדש מופתעים שאני נזעקת.
אני ממשיכה בטיול השבתי, מעיפה עין על בן השלוש שבוחן מאיזה צד כדאי לטפס על הגדר. מולי מתקדמת שיפי מהבניין הפינתי. אני מציצה לעגלת האמבטיה שלה ומאחלת לה מזל טוב.
“אז מה נולד, בן?” אני שואלת-קובעת למראה הגגון החדש בגוני חום שמעטר את העגלה.
“למה, היא נראית לך בן?” היא צוחקת.
מי קונה לבת גגון חום? אני חושבת בשקט, ומחמיאה לה בקול על הגוזלית המתוקה. מתעניינת קצת אם היא ילדה טובה או מפריעה לאמא לישון בלילה, נפרדת משיפי ומגלה שהשניים נעלמו.
מי קונה לבת גגון חום? אני חושבת בשקט, ומחמיאה לה בקול על הגוזלית המתוקה. מתעניינת קצת אם היא ילדה טובה או מפריעה לאמא לישון בלילה, נפרדת משיפי ומגלה שהשניים נעלמו.
תוך כדי שאני ממהרת לכיוון בית הכנסת לתפוס את הילדים לפני שייכנסו לשם ויעשו שמח, אני שוב תוהה לעצמי – מי קונה לבת עגלה חומה? מולי ניצב הדגם המדויק עם הגגון הוורדרד שבחרתי לי, לא ורוד פוקסיה צעקני, הוורוד הבהיר הזה, התינוקי והרך. כן, אותו אקנה בעזרת ה’.
הפעם זו בת. אני מרגישה.
כשהבכור שלנו נולד, כל המשפחה חגגה. ערכנו פדיון הבן בהתרגשות, ובכלל, בן בכור הוא גאווה גדולה.
אחר כך כשנולד השני שמחתי מאוד כששוב זכיתי בבן. כמה טוב יהיה להם, אחים קרובים בגיל הם מתנה נהדרת לחיים. הצמד הזה גדל מול עיני, באמת חברים נהדרים למשחקים ולמריבות סוערות.
והנה, כמעט בלי לשים לב נוספו להם עוד שלושה לצוות, חבורת בנים מדהימה שכזאת.
מסביב אני שומעת הערות חצי מבודחות, “זהו? ננעלתם על בנים?”
נראה שכן. האמת שכשאני מנסה לדמיין את עצמי אמא לבת, זו הרגשה כמעט משונה עבורי.
“מה אני אעשה אִתה?” אני שואלת מוטרדת את אמא שלי בשיחת טלפון אחת. היא צוחקת בקול רם ולא טורחת לענות. זה באמת מטריד אותי! אני מנסה להלביש את החלום בלבוש ורדרד, עונדת לו צמיד זעיר. עגילים לא אעשה לפני גיל שלוש, אני מחליטה בפסקנות. זה ממש לא נאה בעיני וגם מרגיש לי קרוב להתעללות.
גם השמיכה נפרשת בדמיוני מכותנה סרוגה, ורדרדה.
אין אצלנו בבית פריטים ורודים. בעצם יש. קפוצ’ון אחד שמתחבא לו מבויש בארון. באשמת המבצע שנערך בקניון, ארבעה במאה. לקחתי לי אחד מכל צבע שיהיה מגוון, אפור כהה, אפור בהיר, טורקיז, ואחרי התלבטות קצרה בחרתי גם בוורוד.
כשמדדתי אותו בבית, הבנים עמדו מולי משתוממים וצוחקים, “אמא מה לבשת?”
“זה בגד של תינוקת,” עיקם הבכור את האף, עד שפרצתי בצחוק.
“אמא, שמת לב שיש לנו רק בנים ואין לנו בנות?”
באמת תגלית.
***
הרופאה הזו, יש לה חיוך מפלסטיק שדבוק על הפנים. כבר היה עדיף שתהיה רצינית ותיישר את השפתיים מהתנועה המאולצת. היא גם נוטה להסביר דברים פשוטים בטון שמדברים בו לילד מתקשה, ויחד עם החיוך הגדול ההוא מתקבל מיקס דביק שגורם לי להבטיח לעצמי להחליף רופאה בפעם הבאה.
ובכל זאת, שוב אני הולכת אליה לביקורת שגרתית, ככה אני, מהאנשים שמעדיפים את המוכר, גם אם הוא לא מספיק טוב…
הכניסה למרפאה עוברת דרך המרכז המסחרי. אני שואפת את הניחוח האופייני לחנות הסבונים, ממשיכה במהירות הלאה, מתרחקת ממוזיקה רעשנית שפורצת מאיזו חנות נעליים.
ואז, נעצרת ליד חלון זכוכית ממורק. מבפנים מציצות אלי נברשות קריסטל המאירות מדפים מחוטבים, על קולבים מרופדים תלויות שמלות קטנטנות וקסומות. אני מתמקדת באחת מהן, לבנה, רקומה בעדינות… נשימתי נעתקת.
מגניבה עוד מבט אל השמלה. איזה קסם יש בו בבגד הזעיר והרקום הזה, לא אכפת לי כמה היא עולה השמלמלה, אני אקנה אותה, כבר היום, בחזור!
ופתאום החלום שלי ברור כל כך, לבוש בתוך שמלונת לבנה ברקמה עדינה.
הזמן מתחיל להיות צפוף. אני מתנתקת מהחלון ומהקסם הלבן וממהרת להיכנס למרפאה.
***
“בהצלחה,” נשמע קולה המתקתק של הרופאה. אני לא מסובבת את הראש.
כושלת הלומה, חונקת את הדמעות. מגששת כמו עיוורת אחר דלת השירותים. נועלת פעם ופעמיים והן פורצות בשטף מלוח, מטלטלות את כתפי, מנפצות את החלום הוורוד לרסיסים. ניחוח קינמון מתוק חודר אלי ממפיץ ריח זול ומעלה בי בחילה.
האכזבה מכה בי בכוח, הופכת חלום כמוס לרסיסי דמעות.
אני מנסה לראות את עצמי מחזיקה עולל קטן וממיס, תינוק חסר אונים. אך במקום פרץ אהבה ממלא את הלב קור גדול וחלול.
האכזבה מכה בי בכוח, הופכת חלום כמוס לרסיסי דמעות.
אני מנסה לראות את עצמי מחזיקה עולל קטן וממיס, תינוק חסר אונים. אך במקום פרץ אהבה ממלא את הלב קור גדול וחלול.
האשמה מייסרת אותי, ורחמים על התינוק שלי שטרם נולד. מה הוא אשם?
שוטפת פנים בהיחבא, מציצה למראה, בודקת שהעיניים שבו לגוון טבעי ויוצאת.
לא, לא לעבור ליד החלון ההוא. מסתכלת ישר ישר, הולכת הביתה.
החודשים הבאים חולפים לאט, אני אורגת את החלום מחדש, והפעם בגוונים שנקבעו לי משמים.
קונה כובע סרוג יפהפה ליציאה מבית החולים, שמיכה חדשה וערמת בייביגרו קטנטנים נוטפי דבש. כל פריט שנכנס למחבוא שלי בארון העליון משפר את הרגשתי. אני מתכוננת לקראת הנסיך החדש, מפרגנת עבורו מה שלא קניתי לחמשת אחיו.
רק על עגלה אני מוותרת. אם לא ורודה חלומית, שתהיה הישנה האפורה והמשופשפת.
***
התינוק שלי גדל והופך לבריון בן שנה, פעוט מתוק ומצחיק.
“תני קצת צומי לאחים שלו,” מעיר לי בעלי לפעמים, “יוצאות להם העיניים…”
אני משתדלת לחלק מנות שוות של תשומת לב, אבל כשהקטנצ’יק מגיע עם החכמות שלו אני נשבית בקסמו. “למה רציתי בכלל בת?” אני אומרת לבעלי בערב כששנינו צופים צוחקים באיציק שמרוקן את סל הכביסה, בונה לו מסתור חדש.
“אין כמו הבנים שלנו!” אני פוסקת בגאווה.
“לילה טוב, מחר משחקים,” קורא בעלי לאיציק, משחרר אותו מהסלסלה ומניף אל המיטה.
אני מתיישבת מותשת ליד השולחן במטבח, נזהרת לא להתמרח משאריות פרוסה בממרח בוטנים.
הבית הפוך אחרי ההוריקן היומי, באמבטיה ערמות מגובבות של כביסה ונעליים. מתי הם ילמדו להשליך את הבגדים שלהם לסל?
קולות סוערים עולים מהחדר. בעלי יושב על קצה אחת המיטות, משוחח, מתעניין וצוחק עם הילדים.
לילה טוב פסקני. נשיקות אחרונות. והוא מופיע חזרה במטבח.
“את רצינית במה שאמרת קודם?”
“מה אמרתי?” אני מיתממת.
“שאת לא רוצה בנות?”
בנות… הריח הקסום מלפני שנתיים עולה באפי. שוב אני רואה את השמלה הרקומה ומיד הולמת בי ההתרסקות.
“לא, לא, אני לא רוצה לרצות בכלל,” אני פולטת חפוזות ונבהלת.
כמו אז בחדר הקטנטן והנעול, שוב אני משתוממת לגלות אותן, מודחקות וחבויות, ממתינות ימים כה רבים בדממה.
אני חרדה מהתקוות האלו. הן ממלאות את האוויר בריח קינמון מחניק. מחזירות אותי לתחושות האשמה, לפחד המייסר שלא אצליח לאהוב, שהלב שלי ישאר קפוא גם בהמשך.
אני חרדה מהתקוות האלו. הן ממלאות את האוויר בריח קינמון מחניק. מחזירות אותי לתחושות האשמה, לפחד המייסר שלא אצליח לאהוב, שהלב שלי ישאר קפוא גם בהמשך.
אני נכנסת בשקט לחדרי הילדים, פותחת חלון ומיטיבה שמיכות, מסתכלת בפניהם הילדותיות. כמו מלאכים הם נראים בשנתם.
מעיפה מבט אל מיטת התינוק.
איציק שוכב לו כהרגלו צמוד למעקה המיטה, אצבעו תחובה בפיו, טובה מכל מוצץ.
בחור עם אופי שכמוהו. מתאפקת לא לצבוט ברגליו העטורות צמידי שומן מתוקים.
ופתאום אני רוצה לצחוק, לצחוק בקול גדול.
אני לא צוחקת, בטח לא בקול ובטח לא בחדר הילדים. שמישהו רק יעז להתעורר לי פה…
אני רק פותחת את הלב וקוראת להן פנימה, כי זה ממש בסדר לפתח ציפיות מתוקות.
בואו תקוות, אל תתחבאו, מותר לכן לעמוד בחלון הראווה.
להתעטף במלמלות ורקמות וצמידים, להתערסל בעגלות עם גגונים בכל גוני הוורוד.
וזה יהיה בסדר גם להשאיר אתכן בחלון, להצטער כראוי לפרידה מחלום מתוק.
ולהתענג שוב על חלום חדש ואחר. מתנת חינם שמימית אהובה.
אני לא מתאפקת עוד. מתקרבת ומעניקה נשיקה לחה לכל אחד מששת חלומותי.