חנות הספרים של ננסי

בדרך חזרה מהסמינר הן היו עוצרות שם, לראות מה חדש, לומר שלום לננסי. בתקנון הסמינר נאסרה עליהן בתוקף הכניסה לספריות עירוניות, אבל איש בהנהלה לא חשב להכניס סעיף מיוחד שידון בחנויות ספרים יד שניה, ודאי לא מרופטות כמו החנות של ננסי.

את הספרים בספריית הסמינר הן סיימו מזמן, שלושתן. גם את הספרים בספריה החרדית שהקימה ברוב טובה עמותה, וגבתה סכום מופקע על הזכות להחליף שני ספרים בכל פעם. לספריה העירונית הן חששו בדרך כלל להיכנס: יותר מדי שמועות התהלכו על פטרולי מורות חשאיים ברחוב הסמוך. אבל ברחוב הצדדי של ננסי לא היו פטרולים. רוב המורות, הן הניחו, בכלל לא ידעו שהוא קיים. 

בקילומטר וחצי שהפרידו בין הסמינר לשכונת המגורים שלהן היו משובצות חנויות ספרים נוספות, אבל אליהן הן מיעטו להיכנס. בסטימצקי העירה להן פעם המוכרת בחמיצות: “פה זה לא ספריה.” בחנות של זוג היקים לטשו בהן עיניים זועמות בכל פעם שהחלו לדפדף. החנות של שפרה יכלה להיות אטרקטיבית, אילולא היתה ממוקמת ממש מול ביתה של הסגנית. 

כך נשארה להן החנות של ננסי, שהיו מעדיפות כנראה בכל מקרה. הספרים היו יד שניה ועלותם נמוכה, וננסי הרחומה אפשרה לא פעם ללקוחות להחליף ספרים ישנים שמאסו בהם בספרים שביקשו לקנות. ננסי גם לא ציפתה מכל מבקר בחנות שירכוש ספרים. יכולת לשבת ולקרוא, לדפדף כאוות נפשך, או אפילו רק לשאוף עמוקות ולהריח את הספרים שכיסו כל סנטימטר מהקירות, מהמרצפות העקומות ועד התקרה שמזמן לא סוידה.

לא תמיד הן קנו ספרים, אבל הרבה פעמים דווקא כן. פעם מצאו אצל ננסי ספרי המשך של “האסופית”, ופעם אחרת כרכים צהובים מיושן של סיפורי שרלוק הולמס. חנה אספה בשקידה כל ספר על מלחמות ומבצעים צבאיים, תמר חיטטה בערמות על גבי ערמות כדי לאתר כל כרך חדש-עתיק של ננסי דרו, ויעל קנתה מגוון רחב של ספרים ששום מכנה משותף לא נודע להם מלבד יכולתם להצית את דמיונה.

בחנות של ננסי היה תמיד מקום לספרים, אבל גם היה תמיד מקום לאנשים. כשישבו על שרפרפי פלסטיק לבנים, ממיינות ערמות חדשות בחיפוש אחרי ספר שיתאים להן, הן ראו את התחלופה השקטה בחנות, שמעו את השיחות עם ננסי. היא עמדה בדרך כלל מאחורי הדלפק: נמוכה כל כך עד שכמעט נעלמה מהעין כשהתיישבה.

באמצע ג’ סמינר הן העזו להתחיל ולקנות ספרים באנגלית. אולי לא היו מעזות, אילולא חיוכה החם של ננסי, שלא נואשה מלהציע להן שוב ושוב ספרים שחשבה שיאהבו: “האנגלית לא קשה, באמת!” בסופו של דבר הן החליטו לתת צ’אנס, וגילו ספרים לא מוכרים של לוסי מוד מונטגומרי ושל לואיזה מיי אלקוט, וגם את אנתוני טרולופ ופ”ג’ וודהאוס. לפעמים הן הבינו רק מחצית מהמילים במשפט, אבל ננסי אמרה: “לא חייבים להבין הכל. העיקר שתרגישו את הסיפור.” היא גם סיפקה בחפץ לב הסבר לכל מילה שלא נמצאה במילון אוקספורד האנגלי-עברי שהן השתמשו בו להכנת שיעורי בית באנגלית. כשהן קראו את וודהאוס, היא נדרשה לספק הסברים כאלה כמעט מדי יום. 

בחנות של ננסי היה תמיד מקום לספרים, אבל גם היה תמיד מקום לאנשים. כשישבו על שרפרפי פלסטיק לבנים, ממיינות ערמות חדשות בחיפוש אחרי ספר שיתאים להן, הן ראו את התחלופה השקטה בחנות, שמעו את השיחות עם ננסי. היא עמדה בדרך כלל מאחורי הדלפק: נמוכה כל כך עד שכמעט נעלמה מהעין כשהתיישבה. קטנה ודקה ושברירית, אבל עם חיוך גדול שמצא זמן לכולם. קשישים עצרו אצל ננסי כדי לבקש ‘מותחן’ והראו לה תמונות של הנכד החדש. אנשים עם יותר מדי זמן פנוי באו להעמיד פני קוראים ולספר על ימים עברו, שבהם לא היה להם פנאי, אבל היתה להם תחושת ערך עצמי. אחד מהם היה, לדבריו, חבר בכיר בצוות של שמעון פרס שנשא ונתן על אוסלו. אחר היה (באמת, כך הן גילו בהמשך) מדען גרעין שאיבד את יכולתו לעבוד בגלל פגיעה מוחית. 

והיו גם הקוראים הנואשים, שחיפשו עוד ספר כמו שמחפש שיכור את הבקבוק הבא שלו. שניגשו לננסי בתחנונים, בעיניים פראיות כמעט מצימאון. “הגיע משהו חדש, ננסי? כבר קראתי את כל החנות שלך. איך אין משהו חדש בשבילי?” היא היתה סבלנית, ומוצאת משהו חדש, והם יצאו מהחנות עם הספר החדש מהודק מתחת לזרוע ותקווה חדשה בצעדיהם. שלוש הנערות היו מסתכלות בהם בדומיה, ואז מביטות זו בזו. הן תמיד תהו אם ככה הן נראות לאחרים. הן קיוו שלא. 

באמצע ה’ סמינר התארסה חנה ועברה לגור בבני ברק. היא נסעה מדי יום ללימודים בסמינר, אבל אחר כך היה עליה למהר לביתה ולבעלה. לפני החתונה היא ביקרה בחנות של ננסי והשאירה אצלה הזמנה. ננסי חיבקה אותה, העניקה לה במתנה מדריך עתיק לעקרת הבית המתחילה (“זה יצחיק אותך!”) והתנצלה שלא תוכל לבוא. בערבים היה עליה לטפל באמה הקשישה. כך הן גילו שננסי היא לא רק רווקה מבוגרת, אלא גם גרה עם אמה, שנשקה לגיל מאה. בבוקר ובצהרים, הסבירה ננסי, טיפלו בה מט”ביות. אבל בערבים היא רצתה את בתה לצדה.

תמר התחתנה ממש בסוף ו’ סמינר. היא לא הזמינה את ננסי לחתונתה. חודש לפני כן, מודעה קטנה על דלת החנות שנסגרה לשבועיים בישרה להן על מות אמה של ננסי. אחר כך חזרה ננסי לחנות וחיוכה מכווץ, ותמר ויעל ניסו למצוא מילים של השתתפות בצער אבל גילו שכל המילים שהקיפו אותן בחנות נותרות בין הכריכות ומסרבות לעמוד לרשותן. ננסי הנהנה והשתעלה והתיישבה וקמה, ואז אמרה שהגיעה ערמה חדשה של ספרי וולטר סקוט, ענתיקות שהודפסו לפני מלחמת העולם הראשונה, ואולי הן ירצו לקחת כמה, בגרושים ממש, מאחר שהן כל כך אהבו את “אייבנהו”. הן קנו את כל הערמה.

תמר גרה למשך חצי שנה במרחק רחוב אחד מהחנות של ננסי, אבל היא עבדה במספר עבודות וכמעט לא מצאה פנאי להגיע לחנות. אחרי חצי שנה היא עברה לנתניה בעקבות משרה מלאה בהוראה שהוצעה לה. היא ביקרה עוד פעם אחת אצל ננסי, אספה כל ספר שעשוי לעניין אותה בשנה הקרובה, והלכה. ננסי נופפה לה עד שנעלמה.

יעל המשיכה לגור בביתה, המשיכה להיות בשידוכים, המשיכה בלימודי ייעוץ מס. כשעשתה את דרכה הביתה בשעות הערב המאוחרות, החנות של ננסי כבר היתה סגורה. היא השתדלה לבקר בה, בכל זאת, פעם בחודש לפחות. ננסי התחילה להציע לה ספרים מהמדפים הגבוהים ביותר: ספרים ישנים בכריכות בורדו כבדות ראש. יוליוס קיסר. אוסף שירי ג’ון דאן. וולדן. יעל לקחה את כולם. הם נכתבו באנגלית לא קלה וקריאתם גזלה ממנה זמן רב: זמן רב שהיתה, בלעדיהם, מעבירה בהתהפכויות חסרות מנוחה על משכבה.

קצת לפני יום הולדתה העשרים ושלוש, התארסה יעל. ננסי הגיעה לחתונה שלה. תמר וחנה עטו עליה בחיבה, מעלות זכרונות, צוחקות. חיוכה היה גדול כתמיד. הן הצטערו שאינן מגיעות כמעט לעיר הולדתן בימי חול. “אני קוראת לילדים שלי עכשיו את ‘דוקטור דוליטל והכנרית הירוקה’ שקניתי אצלך מזמן,” אמרה חנה, וננסי אמרה שיש לה עכשיו בחנות כל חלקי הסדרה שתורגמו לעברית, והיא מוזמנת בשמחה לבוא ולרכוש אותם. “אולי בפעם הבאה שנבוא לשבת,” הבטיחה חנה. אבל בפעם הבאה כשבאו לשבת היא היתה יומיים אחרי לידה, והמולת השלום זכר וההסתגלות להרכב המשפחתי החדש השכיחו ממנה לחלוטין את דוקטור דוליטל, ואת ננסי. 

בקיץ שבו חגגו שלושתן שלושים ואחת, מצאה כל אחת בתיבת הדואר שלה הזמנה באותיות מוזהבות. הסמינר חגג יובל והזמין את כל בוגרותיו למפגש רב-מחזורי. תמר התקשרה לחנה, וחנה העלתה את יעל על הקו, ושלושתן הסכימו שהן יגיעו, מנתניה ומבני ברק ומקרית ספר, ויחגגו מפגש מחזור מצומצם של שלושתן לפני האירוע הרשמי. חלפו יותר מארבע שנים מאז התראו לאחרונה. 

“בואו נקפוץ לננסי,” הציעה יעל, דקה לפני שניתקו. “לא ראיתי אותה שנים. וחוץ מזה, כבר המון זמן שאין לי מה לקרוא.” תמר וחנה הסכימו. אין להן כבר זמן לקרוא, אמרה כל אחת מהן בדרכה שלה, אבל לראות את ננסי הן תמיד ישמחו.

יום המפגש היה סגרירי ולא פסטורלי, אבל אף אחת מהן לא התפתתה להישאר בבית. הן נפגשו בתחנה המרכזית, עטופות היטב במעילים וצעיפים, ואחרי כל החיבוקים וקריאות הצהלה יצאו בדרכן לחנות של ננסי, מרחק עשר דקות הליכה.

“כשסיפרתי לבעלי לאן אנחנו מתכננות ללכת, הוא שאל מה הייתי חושבת אם שירה היתה מבקרת כל יום בחנות ספרים יד שניה,” אמרה חנה. “היא כמעט בגיל שאנחנו היינו כשגילינו את ננסי. וזה מצחיק ועצוב, כי אני ממש לא חושבת שהייתי מרשה לה.”

“זה כי אין כבר חנויות כמו של ננסי,” הסבירה יעל. “לא מזמן נכנסתי לחנות ספרים יד שניה בירושלים כי ראיתי את ‘הלב’ בחנות הראווה ורציתי לקנות לילדים. ואז ראיתי כמה תמונות של כריכות בפנים ועשיתי אחורה פנה.”

“זה היה בסך הכל בתחילת שנות האלפיים, לא בימי הביניים. ובכל זאת, לכי תסבירי לילדים שלנו שהלכנו מרחקים לבד, בלי טלפונים, בעיר לא חרדית בכלל, וההורים שלנו לא דאגו. זה מוזר מספיק גם בלי לספר איך שרצנו כל צהרים בחנות של ננסי.”

“מילא החנות,” אמרה תמר. “מה שאני לא מצליחה להבין זה איך הלכנו דרך ארוכה כזו כל יום לסמינר ובחזרה. ולפני כן גם לבית הספר היסודי. רותי שלי היתה מדווחת עלי לרווחה אם הייתי מצפה ממנו לעשות את זה.”

“הכל משתנה,” יעל משכה בכתפיה. “זה היה בסך הכל בתחילת שנות האלפיים, לא בימי הביניים. ובכל זאת, לכי תסבירי לילדים שלנו שהלכנו מרחקים לבד, בלי טלפונים, בעיר לא חרדית בכלל, וההורים שלנו לא דאגו. זה מוזר מספיק גם בלי לספר איך שרצנו כל צהרים בחנות של ננסי.”

“זה באמת מוזר,” הסכימה חנה.

“לא.” תמר טלטלה את ראשה. “החיים שלנו היום מוזרים.”

מקצה הרחוב הן ראו את החנות של ננסי. השלט הצבעוני המדולדל עדיין היה שם, והן הגבירו קצב, שמחות שהחשש הדומם הופרך: החנות של ננסי עדיין קיימת.

החנות היתה שם, אבל ננסי לא. בפנים עבדו פועלים, מתקינים בכל החנות מדפי ספרים חדשים, מעץ בהיר ומבהיק. המדפים הישנים, כהים ומשופשפים, נערמו מחוץ לחנות. 

ליד הדלפק עמדה בחורה רזה ובהירת שיער, מעשנת. היא הרימה עיניים ממסך הטלפון שלה כשראתה את שלושתן מצטופפות בפתח. “אנחנו עוד לא פתוחים,” הודיעה להן. “עוד משפצים ומסדרים פה. תבואו עוד שבועיים, יהיה כאן סוף הדרך.”

“ננסי כבר לא כאן?”

“נפטרה לפני כמה חודשים, אני אחיינית שלה.” היא לא נראתה מתאבלת. “החלטנו לשמור את החנות אבל להפוך אותה לגמרי. לא היה לה מושג איך לנהל עסק, ואיזה ספרים להחזיק. מסכנה, חיה בעבר. זו תהיה חנות ספרים יד שניה, אבל הרבה יותר שווה. אתן תראו.” היא הצביעה על ערמת ספרים בעטיפות בורדו קשיחות, מוכרות ליעל, שעמדה על הרצפה, קרוב לדלת. “מי קורא היום את הדברים האלה? אף אחד.” היא נטשה את מקומה מאחורי הדלפק ופנתה לדבר עם אחד הפועלים, והספר בראש הערמה גלש אל הרצפה. יעל התכופפה להרים אותו.

“אני יכולה לקחת את הספר הזה, אם את לא מוכרת אותו?”

“קחי את כל הערמה, מצדי,” נופפה הבחורה בסיגריה שלה. 

היא לא לקחה את כל הערמה. שלושתן הסתובבו ויצאו מהחנות, צועדות בשקט בכיוון הסמינר.

“מה זה הספר הזה?” שאלה חנה לבסוף, אחרי שחצו שני כבישים והחנות של ננסי כבר לא היתה בטווח ראייה.

יעל השפילה את מבטה אל אותיות הזהב הלטיניות שעל הכריכה. John Milton, נכתב שם. ומתחת, באותיות קטנות יותר: Paradise Lost. 

הצחוק נשפך ממנה, דוחק לרגע הצדה את העצבות. ננסי, אחרי הכל, ידעה תמיד למצוא את הספר המתאים ביותר לכל עת.

להדפסה