כומתה שחורה – פרק ג’

למחרת בבוקר היתה מריבה בתפילה בין שתי המחלקות. המפקד אחרי זה צעק. נתן לנו שמועס. דיבר על כבוד התפילה ועל אהבת חינם בספירת העומר. היה נחמד לקבל קצת 'מוסער' מהמ"ק. הוא לא היה דתי.

ממוצע 4.7 | 3 מדרגים

למחרת בבוקר היתה מריבה בתפילה בין שתי המחלקות. המפקד אחרי זה צעק. נתן לנו שמועס. דיבר על כבוד התפילה ועל אהבת חינם בספירת העומר. היה נחמד לקבל קצת ‘מוסער’ מהמ”ק. הוא לא היה דתי.

אחרי השיחה הלכנו לרחבת הטקסים. טקס פתיחת הטירונות. עמוד דום, עמוד נוח. שיגעו אותנו. המ”פ מדבר על ערכים שמייצגים וכו’ וכו’. בסוף שירת התקוה. אני מכיר את השיר. כבר מלא שנים. אמא שלי לימדה אותי. סבא שלי היה בצבא הרבה שנים. תמיד היתה קצת ציונות בבית.

היו שלא הכירו. אחד המפקדים לקח אותם הצדה ולימד את המילים. ‘כל עוד בל־בב פ־נימה,’ אני מתחיל לזמר, ‘נפש יהודי הו־מיה.’ אוי כמה הומיה. אני באמת מתרגש במעמד. אני סוגר את העיניים ומכוון. ‘ולפאתי מזרח קדימה’, כל אחד וה’מזרח’ שלו. כובעד, תאילנד… שלנו הוא מאד ברור, ‘עין לציון צופיה’. תמיד היה, תמיד יהיה. ותחזינה עינינו… ‘עוד לא אבדה תקוותנו,’ אני זועק. אני גם לא מפחד שתאבד מתישהו. יש לנו הבטחה. אני סומך עליו. ‘התקוה בת שנות אלפיים,’ אני ממשיך. אלפיים שנה של גלות. צרות. גירושים. רדיפות. פוגרומים. בשביל מה, אני שואל את עצמי. האם הכל היה שווה?

אני פוקח את העיניים, מסתכל ימינה ושמאלה. רובם שרים באיזי. אני בערפול חושים. ניצוץ של בהירות מבצבץ מרחוק. אי שם במעמקי הנפש. מנקה את הלבטים, עולה כלפי מעלה בעודו שוטף את כל הגוף. מנקה כל חור, מתיר כל קשר, פושט כל ספק. אני סוגר שוב את העיניים ומתמלא שלוה. ‘להיות עם חרדי בארצנו, ארץ ציון ירושלים.’ ושוב, ‘להיות עם חרדי בארצנו, ארץ ציון ירושלים.’ לא יודע אם שמעו אותי. זה לא מעניין אותי. אני בשלי. כי אם אין אני מי לי מי לי. הם אומרים להיות עם חופשי. חופשי משמעותו בחירה. ואני בחרתי. ‘ובחרת בחיים.’ נכון, יש מצב שהעגלה שלהם גם מלאה. היום שנינו עומדים בצומת, מלאים ותקועים. אך העגלה שלנו מלאה זה אלפיים שנה. שלהם אין לה אפילו מאה. וכמדומני שאפילו בעידן הפוסט מודרני שלנו ‘מפני שיבה תקום’ עדיין תופס.

לאחר מכן אנו שרים ‘אני מאמין’. לא יודע אם חילונים גם שרים אני מאמין. יש בזה משהו חשבתי לעצמי. גם ‘הם’ מבינים מה באמת קורה כאן. מה אנחנו בעצם עושים כאן. מהי אותה תקוה שאנחנו מדברים עליה. ‘התקוה’ הוא רק הפרסומת, ‘אני מאמין’ הוא הסרט האמיתי.

לאחר מכן אנו שרים ‘אני מאמין’. לא יודע אם חילונים גם שרים אני מאמין. יש בזה משהו חשבתי לעצמי. גם ‘הם’ מבינים מה באמת קורה כאן. מה אנחנו בעצם עושים כאן. מהי אותה תקוה שאנחנו מדברים עליה. ‘התקוה’ הוא רק הפרסומת, ‘אני מאמין’ הוא הסרט האמיתי.

הולכים לחדר אוכל. אני מתיישב. כולי טעון. אני חייב נייעס. ללבן את הסוגיה. לדבר על תאוריות, תזות ופילוסופיות. את מה שעברתי עכשיו. קצת השקופע. אני לא מוצא. אני משתגע. לא מעניין פילוסופיה, ניחא, תביאו קצת נייעס עסיסי. פוליטיקה, אולי קצת רכילות, משהו. אני חייב נושאים העומדים ברומו של עולם. אין לי עם מי. אני מתייאש. אין לי פרטנר אני מכריז ומתחרט מיד. האחרון שאמר זאת לפני 25 שנה חזר לפה בלי קואליציה. לי אין הפריבילגיה הזאת. זוהי הסביבה שלי לחודש הקרוב.

יום למחרת קיבלנו סדר לימוד, בפעם הראשונה. אני נכנס לבית מדרש ואני חווה טלטלה. כולי פרפרים. אין לי הסבר מדוע. זה לא שלא למדתי עד כה מחוץ לישיבה, פשוט משהו ברשמיות של הסדר לימוד שלא בין כותלי הישיבה גרם לי להיסדק. אני רץ לספסל הקדמי, מתיישב בפינה וכולי דמעות. זה היה לקראת ערב. לא היה חשמל. אור של שקיעה. אני סוגר את העיניים. “ואמנם האיש הזוכה, הזוכה לידיעת התורה, הוא הולך בין אנשים ונדמה כבן אדם. אבל באמת הוא מלאך, בדרך עם בני תמותה, וחי חיי אצילות ומרומם על ברכה ותהילה.” זה מה שקפץ לי לראש, עם דמותו של החזו”א אבי עולם הישיבות בארצנו. מי שבמשך עשור חי כמלאך, אני שואל בתחנונים את החזו”א, יכול להפסיק להיות? כבר לא אזכה לחיות חיי אצילות? גווילי לבי נשרפין והאותיות פורחות באוויר. אני לא מסוגל לעמוד מנגד. אני חוזר על השיר שוב שוב, ושואל בדממה את החזו”א, “רבי, מה אתה רואה? רבי, מה אתה רואה?” תקוותי הוא שיענה, “נצחוני בני, נצחוני בני.”

אני פותח את הגמרא ומתחיל ללמוד. התייעצתי עם הר”מ שלי מה ללמוד, והוא המליץ על מסכת שבת. מטרה ארוכה, מאתגרת אך מספקת. אני לומד ומנגן את הניגון היפה בתבל. פס קול האנושות. הניגון שנותן תוקף לכל קדושת היום. יש בצוות בחור צרפתי. בקושי יודע עברית. ישב קדימה, בכסא של הרב. ישב הפוך, כנגד כולם. לבית מדרש חוקים משלו, לא משנה איפה. תמיד יש אחד שלא יודע בושה מהי. יתיישב בכסא של הרושיבע. ילמד בקול בתנועות. אוי אילו ימים יפים היו. לשבת בקדימה ולהביט. להקשיב לרעש של אלף פיות שמלהגים בגמרא. אי אפשר לתאר את זה. גם בימים שלא למדתי מילה, תמיד דרכתי בסוף יום במידרש. לשמוע את הצליל הזה פעם אחר פעם. את המוזיקה שאף זמר לא יכול להפיק. שום מעבד. מאות בחורים, כל אחד בלחן אישי, שיוצרים את ההרמוניה העדינה ביותר. מי שלא היה בישיבה לא יבין זאת. גם אם הם אנשים חרדים. אין איך להסביר. צריך פשוט להיות שם. להיות חלק מהמקהלה, לשיר את הסולו האישי. וזהו. אוי כמה געגוע.

נגמרת השעה, מתחילים ערבית. אני מרים את הראש ורואה ממש מולי לוח זיכרון. חיילים שנפלו בכל המלחמות. גם בישיבה ישנו לוח זיכרון, של ראשי הישיבה שנפטרו. הם שווים? אני מתחיל להסתפק. חלילה וחס, אני מכה על ראשי. איזו מחשבה כפרנית. אתה ממש אפיקורס. רגע, אני מתבלבל. לאיזה כיוון… ר’ שלמה זלמן אמר שלא צריך לנסוע לקברי צדיקים. אפשר לעלות להר הרצל. אני קורא שם שם. עובר עליהם. מחשבן לפני כמה שנים נפלו. להקריב את החיים הוא הדבר הנעלה ביותר. אפילו התורה אומרת “וחי בהם”. לא למות בגלל התורה. בלי חיים אין אפשרות לממש את המטרה. מצד שני מקובלנו מהחזו”א שעולם התורה דוחה פיקוח נפש. באמת קצת קשה. המ”מ אמר שכל הוראה של המפקד מבצעים בלי לשאול שאלות. אומר לקפוץ מהגג קופצים. שאלתי אותו ועוד כמה מהמפקדים, מה באמת עושים בכהאי גוונא. מה צה”ל מצפה ממך לעשות בהוראה של מפקד המסכנת חיים. הם לא ידעו לענות. ‘זה לא יקרה,’ הם כולם אמרו. הם לא היו מסוגלים לומר שיש היתר לסרב פקודה. פקודה היא פקודה. ערך צבאי. אולי זה גם התשובה לקושי בדברי החזו”א. אין תשובה, אבל עולם התורה הוא עולם התורה.

בהמשך ראיתי בחדשות שר’ משה הלל יוצא לארה”ב לאסוף שוב לקרן עולם התורה שהתרוקנה. שמחתי מאד. צריך באמת לחזק את עולם הישיבות. כמה מהחיילים שלהם עזבו, והם צריכים למלא את השורות. צריך גם להוסיף עוד לומדי תורה, יש עוד חיילים שצריך לשמור עליהם. ‘תורה מגנא ומצלא’, זה לא סתם סיסמא, למי שבאמת בקיא. פירש”י, מגנא מיסורים, ומצלא את היצר מן העברה. לפי המהרש”א, מגנא רק מיסורים דוקא ולא ממיתה. אני צריך שיגנו עלי גם מייסורי הנפש וגם מיצר הרע. ככל שמתגייסים חיילים חרדים, חייבים להוסיף לומדי תורה. לא להפך.

למחרת התחלנו אימוני נשק. יש משהו מעניין בנשק. כדי לכוון צריך לסגור עין אחת. רק ככה אפשר לצלוף במטרה. יש בזה משהו מעניין על החיים. כדי להתקדם, להשיג את המטרה, לכבוש את היעד, צריך להצטמצם. ‘ראית מרובה, לא תפסת.’ אפשר לקחת את זה להרבה מקומות. משאיר זאת לכם. כל אחד לחייו הוא. בהמשך תרגלנו שלושה מצבי ירי. עמידה, כריעה ושכיבה. אנחנו עומדים בקו יורים, המפקד צועק את אחד המצבים ואנחנו נכנסים לאותו מצב. בראשון ובשלישי הלך חלק. אבל תמיד כשהוא צעק ‘מצב כריעה’, תמיד התבלבלנו. במקום לכרוע נשכבנו. ולא הבנתי למה. עד שקלטתי. וְהַכּהֲנִים וְהָעָם הָעומְדִים בָּעֲזָרָה כְּשֶׁהָיוּ שׁומְעִים אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּורָא מְפרָשׁ יוצֵא מִפִּי כהֵן גָּדול בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה הָיוּ כּורְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנופְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאומְרִים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו לְעולָם וָעֶד. אצלנו בראש, כריעה היא השתחוויה. נכון, ‘כורעים’ הוא בעצם השלב שלפני. אבל עדיין, זה באינסטינקט שלנו שנופלים עד הסוף.

לפני כל אימון המפקד מקריא את כללי הבטיחות. בסוף כל הצוות צועק. זכרו, זכרו זכרו, הוראות אלו נכתבו בדם. בקול רם. בגרון ניחר. זה גרם לי לחשוב. בצה”ל יש אלפי נהלים. כל ארוע מייצר עוד נהלים.

לפני כל אימון המפקד מקריא את כללי הבטיחות. בסוף כל הצוות צועק. זכרו, זכרו זכרו, הוראות אלו נכתבו בדם. בקול רם. בגרון ניחר. זה גרם לי לחשוב. בצה”ל יש אלפי נהלים. כל ארוע מייצר עוד נהלים.

אצלנו זה הפוך. מסורת היא מסורת. גם אם השתנו הדורות. מה שהיה לפני מאה שנה נשאר. גם אם הטעם בדבר כבר לא קיים. לא משנה. האימונים עצמם מתישים. לא שאני מתלונן, אני יודע שלוחמים עובדים הרבה יותר קשה. אבל עדיין. אני בחור ישיבה אשכנזי צפלון, בלי גרם שריר. יש בחור בצוות, הוציא פטור עמידה ממושכת. כואבות לו הרגליים. הוא יכול לשבת אם צריך. תעשיית ה’פטורים’ בצה”ל מזכירה לי תעשיה די דומה. על כל דבר יש פטור. פטור שמש, פטור מגפיים, אפילו פטור יקיצה טבעית יש. הרבה מחפשים על מה להוציא פטורים. אני לא רציתי. חוץ מפטור מדים, אבל זה לא נחשב, זה מחוץ לבסיס. בתוך הבסיס רציתי להיות רגיל. הספיק לי פטור כבר שבע שנים. לא רוצה עוד. רוצה להיות חייב. אמנם אין אדם משים עצמו חייב, אבל שוויה עליה חתיכה דאיסורא. או הו, ועוד איזה איסורא. אמרתי לעצמי, עד שאני לא מתעלף, אני לא מוותר. לחטופים אין פטורים, אז גם לי לא.

למחרת בבוקר היתה מריבה בתפילה בין שתי המחלקות. המפקד אחרי זה צעק. נתן לנו שמועס. דיבר על כבוד התפילה ועל אהבת חינם בספירת העומר. היה נחמד לקבל קצת ‘מוסער’ מהמ”ק. הוא לא היה דתי. דיבר בשם ערכים שלכאורה הוא לא אוחז מהם. קצת דומה למק”ק בישיבה. מעניין מה זה הק’ הנוספת. אני לא התרגשתי. אנחנו חרדים, אמרתי לאחד שלידי. שיגיד תודה שלא היו סטנדרים.

לקראת היציאה היה מסדר יציאה. אני שטפתי את הכיתה החלקתית. בלי קשר השם הזה מפריע לי. כל צה”ל ראשי תיבות חוץ מזה. מה עם חדר”ש? הצעתי למפקד. אנסה לייבא משהו משלנו. כולם צריכים להיות מדוגמים במסדר. עם גלחץ במגפיים. אני בגלל הפטור הייתי עם הבגדים הרגילים. שחור לבן ונעלי מוקסין. אני מסתכל והן מלוכלכות. לשים גלחץ? אני מתחיל להסתפק. האם דין דיגום חל רק על מדים?

בדרך חזור אני לוקח רכבת. יושב עם כמה מהצוות ברביעיה. אשה דתית מסתובבת עם שקית מטבעות וקופה ונותנת לכל החיילים כמה שקלים שיניחו בקופה. “להרבות לכם זכויות,” היא אומרת. אני יושב אתם יחד ומדברים. היא מסתכלת עלי, רואה שחור לבן ומזוודה ועוברת הלאה. אני כנראה לא צריך זכויות. רק חובות. מצד אחד שמחתי. אני נשאר אני. מצד שני התאכזבתי. רציתי להוציא את הדיסקית, להראות לה, ‘הנה אני גם.’ החלטתי שלא. אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. הוא בוודאי רואה. זה מספיק לי. ומה הוא רואה? בחור ישיבה עם מזוודה.