כומתה שחורה – פרק י”א

הסתיימה סאגת המלחמה עם איראן והמערכת מתחילה לחזור לשגרה. יש לי בערך שבוע עד שאני יוצא לקורס. אני מגיע ביום ראשון לבסיס, שאליו אחזור אחרי הקורס.

במוצאי שבת החייל המזרוחניק אצלי בצוות שולח לי כתבה של דביר עמר בעיתון שביעי. הוא מונה שם את מספר הישיבות החדשות שנפתחות בשנה הקרובה בעולם הישיבות הדתי־לאומי. רבנים שפותחים מקומות חדשים, וישיבות קיימות שפותחות סניפים נוספים. בהמשך הכתבה עולה צד פחות מרנין. מספר ישיבות מכובדות ממש שלא הצליחו למלא רישום של שיעור א’. חלקן לא פתחו בכלל, וחלקן התחילו עם מספר חד־ספרתי של בחורים.

החבר מסביר לי, שהרבה מאד צעירים דת”לים הולכים ישר מהתיכון לצבא, ואין באמת מספיק בחורים לעודף ההיצע של מוסדות וישיבות. ברור שיש מלא ישיבות מכובדות שעמוסות ומבוקשות אבל יש גם שלא. הוא רצה להבין ממני אם גם אצלנו יש אינפלציה של ישיבות. לשמחתי, המצב אצלנו הרבה יותר מרנין. כל העשיריה הראשונה של הישיבות – מפוצצת. חברון, וולפסון, פוניבז’ ותפרח עולות על גדותיהן. מספר הבחורים בש”א צומח מדי שנה לכמויות אסטרונומיות. נכון, יש קצת בשוליים וגם הרבה בעולם של הישיבות קיבוץ שנלחמות על מאגר קטן של בחורים, אבל עדיין לא שמעתי על ישיבה מוכרת (גם אם לא כל כך נחשבת) שלא פתחה שיעור א’. “אנחנו מנצחים אותכם בבית קברות,” הוא הוסיף לחלל האוויר בסוף הדיון. לא כדי לקנטר. זה נותן לדיון הזה פרספקטיבה אחרת.

החבר מסביר לי, שהרבה מאד צעירים דת”לים הולכים ישר מהתיכון לצבא, ואין באמת מספיק בחורים לעודף ההיצע של מוסדות וישיבות. ברור שיש מלא ישיבות מכובדות שעמוסות ומבוקשות אבל יש גם שלא. הוא רצה להבין ממני אם גם אצלנו יש אינפלציה של ישיבות.

בפרק הקודם כתבתי מה אני חושב על עבודות רס”ר. קיבלתי המון תגובות ביקורתיות על כך. חלקן ראו בדברי זלזול והתנשאות.

עבודות רס”ר הן לא רק שטיפת כלים. הן בדרך כלל גם פינוי זבל, לסחוב דברים, להעביר דברים, למיין, לתקן, להדביק ועוד מלא מלא מלא פעולות שלאו דוקא מקוטלגות אצלנו כעבודתן של האמהות והאחיות בבית. אף אשה או אחות לא אמורה למלא את התפקידים האלה בבית מעבר לבעל או לאחים. אני אישית, וכמוני הרבה בחורים, מנקה, שוטף, מבשל, מתקן, מוריד זבל, משפץ, בונה ועושה מלא מלא פעולות בבית. לעניות דעתי, יש הבדל בין הבית לעולם החיצון. בבית אתה נמדד אך ורק מצד עצם היותך, אתה קיים, אתה חלק מהמשפחה, אז תעזור ותיקח חלק בדיוק כמו כל מי שחי בבית. אדרבה, פה באמת יש פן חינוכי. ולכן גם אדם אמיד מאד אמור לחנך את ילדיו לבצע חלק ממשימות הבית בעצמם.

אבל בחוץ, אתה לא נמדד מעצם היותך אתה. זה לא מעניין אף אחד. בחוץ זה אך ורק מה אתה יכול להציע וכמה אתה שווה. ולכן לדעתי החינוך צריך להיות לשאוף כמה שיותר גבוה. כמה שיותר חשוב. כמו שבישיבה מחנכים כי צעיר המקדיש את כל יומו ללימוד תורה הוא היצור הנעלה ביותר על פני האדמה. ומעבר לשאיפה שיוכל להתמקד כל היום בלימוד התורה ולא יצטרך להטריד את עצמו גם בפעולות אחרות, יש גם הסתכלות כי לא נאה כלל לאדם נעלה להתעסק בחלק מזמנו בעבודות פשוטות.

אז נכון, כל עבודה מכבדת את בעליה, אבל עדיין, יש נחשבים יותר. ולפום דעתי, כדאי מאד שגם צה”ל יראה את חייליו באור זה. זכות להיות חייל. זכות ללבוש את המדים. כל המשרת את עמו ומקדיש שנים חשובות מחייו עבור ארצו, עושה מעשה עילאי. וגם פה, מעבר לרצון שחייל לא יצטרך לבזבז את זמנו על דברים פשוטים, פשוט ‘ספאסטנישט’ שחייל ישטוף כלים, יזרוק זבל, יסחוב ארגזים או כל פעולה אחרת. גם עבודות ‘גבריות’ וגם ‘נשיות’. זה פשוט לא מכובד. חייל צריך להתמקד כל היום רק בדבר אחד: במשימתו הצבאית. לא בשום דבר אחר. גם חיילים וגם חיילות, זה לא משנה.

אני מגיע לבסיס. אני פוגש חבר מפעם. מהשכונה. לא דיברתי אתו שנים. אני רואה שהוא בלי כיפה. אבל גם הוא עובר דרך המסלול החרדי. “אני שם כיפה כדי שלא יעיפו אותי מהמסלול,” הוא אומר.

אני מגיע לבסיס. אני פוגש חבר מפעם. מהשכונה. לא דיברתי אתו שנים. אני רואה שהוא בלי כיפה. אבל גם הוא עובר דרך המסלול החרדי. “אני שם כיפה כדי שלא יעיפו אותי מהמסלול,” הוא אומר.

בהמשך היום יצאנו לסיגריה. תמיד מעניין אותי לדבר עם מי שעזבו. כאילו להבין, ‘מה, אתה כבר לא מפחד?’ ‘אין לך מצפון?’ ‘אתה כאילו חושב שהכל שקר?’ ‘אתה לא מאמין? או שפשוט לא מעניין אותך ואתה לתאבון’… הוא לא כזה היה בקטע. סיפר לי שלא היו לו חיים קלים. אני קצת מרפה. “אז כאילו היה לך ‘תאקל’ עם אלוקים?” הוא עונה בקצרה שכן. ואני מבין. אני פשוט מבין. אני לא מוסיף מילה.

אני הולך משם לארוחת צהריים. “אין חמגשיות,” אומרים לי. “לך לאחד מהמטבח עם צלחת, והוא יוציא לך מנה מהדרין.” מנת המהדרין נראית קצת יותר מגרה מהאוכל בבר. אני ועוד כמה חרדים עומדים שם, מחכים שההוא מהמטבח יחזור. פתאום איזה דתי לאומי מגיע, ומבקש ממנו גם. העובד מטבח מסתכל עליו וסוקר את הראשים של כולנו. “כשיהיה לך כמוהם על הראש נדבר. עד אז תאכל כמו כולם.” זה כיף. חוויה קצת מתקנת להרבה ארוחות צהריים עד כה.

באותו ערב אני נוסע לחתונה של חבר. פוגש לראשונה את החברים מהישיבה מאז הגיוס. בדרך אני קורא בחדשות על התכנית החדשה של צה”ל. שלחו חמישים וארבעה אלף צווים. איך הם מתכננים לאכוף אותם? לא יודע אם ימשכו חברה ישר מהישיבות, אבל טבעת האש מתהדקת. בדיוק כמו שאיראן עושה לנו שני עשורים. בונים פרוקסיז שיתישו אותנו כל הדרך למלחמה הסופית. סנקציה פה, סנקציה שם, עד המאסר המיוחל. אני שומע שבאחת הוועדות דנו על בניית מתקני כליאה. אין מספיק לכולם. העיקר את העזתים משחררים מחוסר מקום.

היה לי כיף בחתונה. נהניתי לפגוש את הצ’יבר. היה נייעס טוב. על חלקם ראיתי את הדאגה בעיניים, רווקים ונשואים כאחד. מה יהיה. חלקם מבררים על תהליכי פטור, אחרים מעכלים שהם הולכים להקריב הרבה בשביל התיירה, ומיעוטם מבררים אצלי על מסלולי גיוס שונים. יש לחץ בעיניים, אבל לא תחושה של תבוסה. אדרבה, כולם מלאי להט. איך אני משכנע פסיכיאטר, וכמה התיירה תהיה באיכות מדין היזהרו בבני עניים וכו’. וגם מי ששוקלים להתגייס יודעים שהם יוצאים לקרב חייהם. כולם מתכוננים. מי לשלום ומי למלחמה.

היה לי כיף בחתונה. נהניתי לפגוש את הצ’יבר. היה נייעס טוב. על חלקם ראיתי את הדאגה בעיניים, רווקים ונשואים כאחד. מה יהיה.

אני חוזר הביתה מאוחר. מתקשה להירדם. מה יהיה, טאטע, מה יהיה. לפחות אני עוזר למלא את המכסות, ניחמתי את עצמי. אולי נביא קצת מספרים שירגיעו את המערכת. אשכרה אני נשאר ער כל הלילה. מריץ בראש תרחישי אימים. האם עלי לערוק מצה”ל במקרה שאכן עוצרים מתוך הישיבה? האם אני יכול להיות שייך לגוף שאוסר את בחורי ישראל בעוון לימוד תורה כאחרון הקוזקים? איך? איך אני יכול? מצד שני, מה זה יעזור, אני סתם אסתבך ואחלוק איתם מיטה באותו תא בכלא הצבאי. אז מה הרווחנו. לא יודע מה לעשות. עוד לא בשלה אצלי ההחלטה.

להדפסה