כמוני מסכה

הבית השקט לא מצליח להרגיע אותי.

בדרך כלל אני אוהבת את השקט הזה. מדליקה לי שירים קצביים בנגן ומתחילה באיפוס בסיסי של המטבח והסלון.

אחר כך עוברת לכביסה ולכלים, או פשוט צונחת לישון. תלוי כמה הילדים שיגעו אותי באותו היום.

עכשו השקט הזה מעיק.

טריקת הדלת הנרגזת של יונתן כמו לקחה איתה את האוויר.

אגרופי נקפצים בכעס.

אחר צהריים קשוח עבר עלי עם הילדים. הסתכלתי על מחוגי השעון וספרתי את הדקות. רק חיכיתי שתגיע כבר השעה שבע וחמישה ויונתן יפתח את הדלת. אני אברח לשתות קפה, והוא ידלג אל חדר הילדים לספר סיפור, לדגדג ולגרום לארבעת הקפיצים המקולחים לישון, כמו שהוא עושה בכל ערב.

אחר צהריים קשוח עבר עלי עם הילדים. הסתכלתי על מחוגי השעון וספרתי את הדקות. רק חיכיתי שתגיע כבר השעה שבע וחמישה ויונתן יפתח את הדלת. אני אברח לשתות קפה, והוא ידלג אל חדר הילדים לספר סיפור, לדגדג ולגרום לארבעת הקפיצים המקולחים לישון, כמו שהוא עושה בכל ערב.

אבל כשהדלת נפתחה, עוד לפני שאמר שלום, שאל, “נו, ענו?”

הלב שלי נפל.

לא. לא ענו. כי לא שלחתי.

נראה שהוא הבין מההבעה שלי. “לא שלחת?!”

הנדתי ראש.

פיו נפער בהלם. “למה – “

“אבא!” הרביעיה ראתה שהוא לא מגיע אז הסתערה עליו בסלון. הוא הלך איתם לחדר, מפזר קרח באוויר.

צנחתי על הספה. חמש עשרה משפחות שלא יקבלו דמי פורים רקדו על מצפוני.

ערב פורים הוא תקופה עמוסה בקופת השכונה הקטנה, שבה יונתן רכז אזורי. הוא לא חזר להפסקת צהריים היום אפילו, היה במשרדים של הקופה. ברבע לארבע אסף את הקטן, נפגשנו בבית והוא יצא למרפסת לשיחת טלפון נוספת. מתנות לאביונים בו ביום. עניי שכונתך קודמים. אני מיהרתי להחליף לבגדי בית. כשחזרתי לסלון ראיתי אותו יושב מול המחשב.

“בטח אין בעיה, אני שולח לך קובץ עם כל מספרי הזהות והשמות. מה, עכשו – איך אני אספיק? יש לי פגישה עם חיימסון עוד דקה!”

“טוב טוב, אני – ” הוא שפשף את מצחו. “שניה חוזר אליך.”

“מה קרה?” שאלתי.

“יש תרומה נחמדה, מאה שקל למשפחות רווחה עם בקבוק יין. דמי פורים. יפה מצדו, נכון? אבל התורם רוצה את הרשימות עד השעה שש. ייקח לי שעה רק להקליד.”

“יש לי בהורדות רשימה של משפחות הרווחה אם אני לא טועה,” אמרתי. “שלחנו בחנוכה למישהו. אני אשלח שוב.”

“כן? יופי מעולה! אלופה!” הוא שמח. קם ולבש את החליפה שלו. “תוכלי לשלוח את זה לפרץ? הוא יעביר לנדיב. תודה, אין עליך. אבל תזכרי, כן? לא לשכוח. תודה!”

הנהנתי בחיוך. הוא הלך.

פתחתי את המייל.

ואז השניה שפכה כוס מים על השלישית, והרביעי בדיוק עמד שם ודרכו לו על הרגל. ושלושתם צרחו ביחד.

בריחוף של רגע המייל נשכח.

אני נשכתי את שפתי. הילדים נרדמו, יונתן יצא מהחדר.

ואז הכל התפוצץ, ויכוח לא נעים שרף את הבית. האשמות נורו משני הצדדים. כעסים עלו מהאוב.

לא הצלחתי להסביר, לא הצלחתי לשמוע.

וזהו. עכשו הוא בערבית ואני עם השקט.

על השולחן יש ערמה של יצירות לכבוד פורים. מסכות לבנות, דפי גירוד ורעשנים. אני רק רוצה לברוח למיטה, לגמור את היום המעצבן הזה. אבל אם אשאיר הכל על השולחן תחכה לי בבוקר עבודה כפולה.

לוקחת מסכה. רגע לפני שאני תוחבת אותה לשקית עולה במוחי רעיון מטורף למדי.

מסתכלת על השעון. יש לי שתי דקות.

לוקחת צבע שחור ומציירת זקן מאולתר, וכיפה. מוסיפה משקפיים עגולים באפור וקושרת את המסכה לפני.

אני מתיישבת על יד השולחן ומשלבת ידיים ורגליים.

כמה דקות לאחר מכן הדלת נפתחת.
“כל הזמן את שוכחת,” אני אומרת מתחת למסכה, מעבה את קולי.

יונתן קופא עם רגל באוויר כשהוא רואה אותי.

“אפילו לא ביקשתי!” אני אומרת, משלבת את ידי כאילו בכעס. “מה כל כך קשה לזכור לשלוח את המייל לעמותה? מה?!”

חיוך עולה על פניו. “מה זה?” שואל. נעמד ליד השולחן.

אני מנופפת בידי, “זה היה לוקח לך בדיוק שתי דקות. גם ככה את כל היום על המחשב. ועוד הזכרתי לפני שיצאתי!”

הוא מרים גבה, כמו מקבל את ההזמנה לאתגר המוזר שהגשתי לו.

שולף מסכה לבנה מהשקית. מורח צבע אדום על השפתיים, מצייר ריסים.

“מה זה?” אני שואלת בקולי רגיל, מצביעה על פס תכלת שהוא משרבט בקו המצח.

“המטפחת!”

אני צוחקת.

יונתן מושך את החוט וחובש על פניו את המסכה. מניח ידיים על המותניים בצורה שגורמת לי לגחך.

“הילדים שיגעו אותי היום!” הוא אומר בקול צפצפני. “שיגעו! אתה הולך לך לכולל אחרי שנת צהריים. ואני איתם אחרי שעבדתי שמונה שעות.”

“הילדים שיגעו אותי היום!” הוא אומר בקול צפצפני. “שיגעו! אתה הולך לך לכולל אחרי שנת צהריים. ואני איתם אחרי שעבדתי שמונה שעות.”

“תמיד יש לך תירוצים,” אני נעמדת.

“נכון, אני אף פעם לא מוכנה לקבל ביקורת,” הוא מהנהן.

אני חובטת קלות בכתפו. הוא צוחק.

“אם היה חשוב לך היית זוכרת!” אני מטיחה.

“אממ… לפעמים מרוב עומס שוכחים גם דברים חשובים.”

תשובה יפה. לא חשבתי שהוא מבין את זה כשהוא שקוע בעסקיו. שותקת רגע.

“את הצעת שתעשי את זה!” אני ממשיכה. “אמרתי לך שאני לא אספיק ואת התנדבת. למה הצעת אם לא חשבת שבאמת תוכלי לעשות את זה?”

“אני…” הוא חושב רגע. “לא ידעתי שלא אוכל לעשות את זה. הייתי בטוחה שאספיק.”

“אבל זה לא פעם ראשונה,” אני טוענת. מרגישה שקולי מתחיל לרעוד. מכחכחת בגרוני. “קורה לך הרבה פעמים שאת מבטיחה משהו ושוכחת. את רחפנית!”

“נכון, אני רחפנית על חלל,” הוא מהנהן. ואז צוחק.

“אז למה את מציעה?” אני שואלת בשקט.

הוא אומר, “כי אני רוצה להקל עליך. אני רואה שאתה עובד קשה ועמוס ורוצה להוריד ממך את העומס.”

אני מהנהנת. “אז אולי לא מגיע לך שאני אכעס עליך כשאת מפשלת. למרות שזה קורה לא מעט.”

שתיקה עוברת בינינו.

“רגע,” הוא אומר שוב בקול הצפצפני. “אבל אם אתה יודע שכשאני עייפה אני שוכחת, ולרוב אני עייפה. למה אתה עדיין נותן לי לעשות את זה? למה אתה לא מסרב להצעה שלי לעזור אם אני עלולה לשכוח?”

“רגע,” הוא אומר שוב בקול הצפצפני. “אבל אם אתה יודע שכשאני עייפה אני שוכחת, ולרוב אני עייפה. למה אתה עדיין נותן לי לעשות את זה? למה אתה לא מסרב להצעה שלי לעזור אם אני עלולה לשכוח?”

אני שותקת. למה באמת?

“כי אני סומך עליך…?” אני ספק אומרת ספק שואלת.

“ואתה רוצה אותי שותפה וחלק ממה שאתה עושה.” הוא אומר. “ואתה גם צריך את ההערכה שלי למה שאתה עושה, כדי שתוכל להשלים עם המצפון שאני עובדת כל כך קשה ואתה לא תמיד פה לעזור.”

דמעות חונקות את גרוני.

אף פעם לא חשבתי על זה ככה.

העיניים החומות שלו ננעצות בחומות שלי מבין החורים של המסכה הלבנה.

“ועכשו תביא את המפתח של האוטו, אני צריכה עוד שמלה בשבע מאות שקל.” הוא אומר.

אנחנו פורצים בצחוק.

להדפסה