לוק:
חולצת צווארון סגולה
חצאית לבנה עם חגורה צהובה
שרשרת חרוזי עץ גדולים, צבועים בלבן וצהוב
עגילי פרח צהוב
נעליים לבנות
טיפ: הצעד הראשון לשדרוג ההופעה הוא לצאת מאזור הנוחות. יש פריט שאת נוטה תמיד להשתמש בו בשמרנות? צבע מסוים? סוג ספציפי של נעליים? נסי לוותר עליו, לפחות מפעם לפעם.
.
ממשמרת יום שישי יש לי תקוה כזו, שיהיה שקט, שנשים לא תגענה, שיתנו לי לנוח קצת. בסך הכל זה בוקר, ועוד של שישי. חצי זמן ממשמרת רגילה. ובכלל, מי פנוי בשישי בבוקר? ומי נזכר בשישי שהוא צריך בגד לשבת?
תכבדו, אנשים, ותנו לי לנוח על הכסא. יש לי עוד לארגן את הבית לשבת, לארגן את שירה, ללכת לאבא ואמא לסעודות. זה לא שייך עם רגליים כואבות ממאמץ.
אבל הם לא מכבדים, האנשים האלה. לא יודעת למה אני מקווה כל שישי מחדש.
כל עובדות ההייטק והמשרדים חופשות בשישי, ויש להן הפריווילגיה לשוטט בחנויות כמה שהן רוצות. להקים אותי מהכסא ולהריץ אותי לחפש להן מידות, ולרוקן שוב ושוב את תא ההלבשה לקולבים מסודרים.
אשה גבוהה בפאה בלונדינית מודדת שמלה שבתית תכולה עם נקודות. השמלה יפה עליה, ומזעזעת עם נעלי הספורט שלה. כן. אני יודעת שהיא לא תלך בנעלי ספורט בשבת, ועדיין קשה לי לראות את זה.
קשה־לא־קשה, אני בתפקיד המוכרת עכשו. אני מתקרבת אליה, מציצה במראה.
“זו שלך,” אני מודיעה לה חגיגית. “את תמדדי חצי חנות ולא תמצאי עוד אחת שיושבת עלייך ככה.”
“כן? את חושבת שהיא יושבת טוב?” היא לא מסתובבת אלי, הגברת. ממשיכה להסתכל במראה, מסתובבת חצי סיבוב ובודקת מהצד. יש לה קצת בטן אמהית, אות מופת על כמה לידות.
“היא מחמיאה לך, ממש. ומטשטשת במקומות הנכונים,” אני נותנת את המילה שלי.
אוף, את הסוף של המשפט לא הייתי צריכה להגיד. אני רואה לפי המבט שלה שמתכווץ’. אבל מה, באמת, הרי הבטן שלך היא הנושא פה, אז בואי נטפל בבעיה באופן ישיר, נמצא לה גזרות מתאימות, ונבדוק איך מתמודדים אתה. הרי אם נלך סחור סחור היא לא תיפתר.
אוף, את הסוף של המשפט לא הייתי צריכה להגיד. אני רואה לפי המבט שלה שמתכווץ’. אבל מה, באמת, הרי הבטן שלך היא הנושא פה, אז בואי נטפל בבעיה באופן ישיר, נמצא לה גזרות מתאימות, ונבדוק איך מתמודדים אתה. הרי אם נלך סחור סחור היא לא תיפתר.
ייאמר לזכות הלשון המתגלגלת שלי, שלפחות את זה אני לא אומרת לה.
“סליחה, מי מוכרת פה?” שואלת מישהי מהקצה של החנות.
“אני כאן,” אני מודיעה, וחומקת מהזירה המביכה בחסות הקריאה לעזרה.
הא, אומ. זאת למדה אתי במחזור. לא אוהבת לפגוש בחנות אנשים מוכרים.
“שלום,” היא מודדת אותי.
“מה את עושה כאן? אני דוקא זוכרת אותך בחורה מוכשרת,” היא לא אומרת.
“איפה יש חולצות בסיס?” זה מה שהיא כןשואלת.
אני מבררת צבע (לבן) מידה (3) ושרוול (שלושת רבעי) והולכת לארון האחורי להביא.
אני מתנגדת עקרונית לחולצות בסיס, אתם יכולים לבדוק את הלוקים שלי בזה אחר זה ולא תמצאו כאלה. נגמלתי מזה לפני כמה שנים. וכמו כל תהליך גמילה זה לא היה קל. אבל זה היה משתלם. העולם יפה יותר ככה. עם חולצות מלאות, צבעוניות, עם גזרה ובלי חולצת בסיס (לבנה…) ועליונית מסכנה מעל.
“קחי,” אני כמעט זורקת את המוקצה לכיוונה. היא רוצה חשבון.
“זו אחותך שהתארסה עם פוזנר, נכון?” היא שואלת אותי.
“כן…” אני מופתעת.
“מזל טוב! הוא בחור מדהים! כמה רדפו אחריו…” היא מבזיקה אלי חיוך.
עכשו כבר אין לי מושג מה היא חושבת. ‘קטע שהן אחיות’ או ‘לפחות אחותה’ או ‘מסכנה’ או משהו אחר.
“איך את משלמת?” אני שואלת.
היא שולפת כרטיס אשראי.
כמה משעמם למכור חולצת בסיס לבנה, לקחת אשראי ולבקש מהלקוחה להקליד קוד סודי, אחרי קורס סטיילינג עם לידיה הכפריה ובטי הצבעונית מדי וקרן המנוקבת בעגילים ונעמה המעונבת, שזה לא ייאמן.
בכלל, מסתבר שזיהיתי נכון את הקול של נואה. יש לה תואר שני בטיפול באמנות, והיא מומחית לתרפיה בסטיילינג (יש דבר כזה? השם! עולם מוזר להפליא בראת), והיא מאמינה שהדרך למראה המושלם עובר בתהליך שהוא חיבור למהות שלנו. אנחנו נתלבש כמו שאנחנו אוהבים ונאהב את איך שאנחנו מתלבשים רק כשתהיה הרמוניה בין איך שאנחנו מרגישים למה שאנחנו מבטאים בקול.
בואו, נשמע קלישאתי, אבל כשזה בקול של נואה זה נשמע טוב.
אני לא אכחיש, היה שלב כזה במפגש שנבהלתי פתאום שכל העניין של הסטיילינג היה בעצם פייק ותרמית של אלה עוס להביא אותי לאיזה מפגש קבוצתי טיפולי, וכבר דמיינתי את הטלפון הקריר שאני ארים אליה להודיע לה שאני לא מגיעה יותר, ושתטפל בכל ענייני המלגה כהבנתה. אבל אחר כך התברר לי שהבנות האחרות לא קיבלו מלגה לקורס (ואל תשאלו איך זה התברר לי, פשוט שאלתי כי זה סיקרן אותי נורא. ניסיתי לעשות את התשאול בצורה מתוחכמת, אבל לא בטוח שהצלחתי) חוץ מקרן, שקיבלה את המלגה בגלל סיבות אחרות משלי. (סוג של תהליך גמילה שהיא עוברת, לא ממש התחשק לי להיכנס לפרטים, משהו בה קצת מרתיע אותי, ככה שממילא קשה לי לדבר אתה בגובה העיניים.)
“זה נראה לך יעמוד טוב עם חולצת בסיס?” שואלת הפאה הבלונדינית מעם המראה.
חולצת בסיס לשמלה! אני מגלגלת עיניים ונזעקת לעזור.
מסתבר שבינתיים היא מדדה עוד שתי שמלות אחרות וזרקה אותן על הכורסא הקטנה שליד המראה, מצטוותות בהנאה לערמה קטנה שכבר מחכה שם. תהיה לי תעסוקה, ברוכשם. אחר כך אני מתפלאת למה בבית שלי אין לי כח בחיים לקפל כביסה.
מסתבר שבינתיים היא מדדה עוד שתי שמלות אחרות וזרקה אותן על הכורסא הקטנה שליד המראה, מצטוותות בהנאה לערמה קטנה שכבר מחכה שם. תהיה לי תעסוקה, ברוכשם. אחר כך אני מתפלאת למה בבית שלי אין לי כח בחיים לקפל כביסה.
“זה לא לגמרי סגור בצוואר,” היא אומרת לי. “לא רגוע לי עם זה. נראה לך זה יהיה טוב עם חולצת בסיס?”
“אפשר להכניס קצת בכתף, זה לא יפגע בגזרה,” אני ממליצה.
“תופרת תיקח לי על זה איזה שלושים שקל,” היא מחשבנת ומחליקה קפל בלתי נראה בשרוול השמלה שהיא מודדת, 780 ש”ח מחירה, מחיר שאני לא מפרגנת לעצמי לקנות בו בגד, בטח לא עם משמרת אחת פחות בשבוע. שוב לא דיברתי עם לאה! מה יהיה אתי! המשמרת של יום ראשוןןןןן!
“נראה לי אני אלבש את זה עם חולצת בסיס.”
פתאום ממש בא לי להתפטר.
אבל ממש.
גברת פאה־בלונדית־שמלה־יקרה־חולצת־בסיס־קמצנית יוצאת מהחנות, ואז אני מרימה טלפון, בתזמון הכי גרוע. בלי תכנונים, בלי שיר המעלות, בזמן שלאה רוצה אותי בפוקוס מלא על הלקוחות, וברגעים שאין לה איך לפתור את הבעיה שאני יוצרת לה כבר ליום ראשון הקרוב. גרוע. אני יודעת. לא זקוקה לנזיפות. אני נזופה די והותר מעצמי.
“כן גוגו,” עונה לי לאה. “סיימת לפרוק את השמלות מהמחסן? הן לסטנד של הניו קולקשן.”
“לא,” אני אומרת לה, “היה עמוס הבוקר.”
“יופי. אנחנו מתקרבות ליעד היומי?”
“אממ… היו כמה שהתלבטו. אולי יחזרו.”
“אוקיי,” היא עונה, והקול שלה קריר באיזה תשע וחצי מעלות. אני מודדת את הטמפרטורה לפי קצב הדיבור והטמפרמנט.
“רציתי להגיד על המשמרת של יום ראשון,” אני אומרת לה.
“כן?”
“כאילו לשאול, אני לא יכולה, יש לי משהו ביום ראשון.”
“למה עכשו, גוגו,” היא נאנחת. “תנסי להחליף משמרת עם הודיה.”
“טוב,” אני עונה לה. “אני אדבר עם הודיה.”
“יופי,” היא אומרת. “ובפעם הבאה להודיע על שינויים קודם.”
“כן… אמ, טוב,” אני אומרת. “אני באמת אומרת, יש לי משהו בימי ראשון.”
“בימי ראשון?” עכשו הקול שלה מתחמם בשלוש עשרה מעלות בערך, אני יודעת את זה בגלל שהיא עולה אוקטבה וחצי, אבל זה לא חימום מהסוג הטוב.
“כן, התחלתי איזה קורס, אני לא יודעת עדיין אם אני…” (לאאא! גוגו! פליטות הפה שלך! מה את עושה! אם תגידי לה שאת לא סגורה על הקורס הזה אין לך סיכוי.) אני מתקנת מהר, “אני פשוט נרשמתי אליו כבר מזמן.” (אויששש. עכשו היא תכעס שסגרת בלי שעדכנת קודם!) “אני פשוט לא אצליח להגיע למשמרת ולחזור ולהספיק,” אני מסיימת בהתנשפות ופשוט משתתקת. מה שאני אגיד לא טוב.
“גוגו, זה לא אפשרי,” אומרת לאה. “ואת יודעת שימי ראשון הם חלק מהסכם העבודה בינינו. ואני סומכת עלייך. אי אפשר להשאיר את החנות לבד, ואין לי מוכרת אחרת ליום הזה. ואני לא מוכנה להשאיר כאן בחורה בבקרים באופן קבוע, חוץ מזה שהן לומדות ולא יכולות להגיע בעצמן.”
“גוגו, זה לא אפשרי,” אומרת לאה. “ואת יודעת שימי ראשון הם חלק מהסכם העבודה בינינו. ואני סומכת עלייך. אי אפשר להשאיר את החנות לבד, ואין לי מוכרת אחרת ליום הזה. ואני לא מוכנה להשאיר כאן בחורה בבקרים באופן קבוע, חוץ מזה שהן לומדות ולא יכולות להגיע בעצמן.”
היא קלטה את הספק שלי. אין לי סיכוי. היא לא תאשר לי. היא אף פעם לא מאשרת דברים. בטח בטח לא משמרת שלמה באופן קבוע.
איפה אמא שלי שהיתה פותרת את הבעיה הזו! או רחליייי! או מישהו!
אני חושבת על השיחה שאני אצטרך לעשות עם אלה עוס, להסביר שאני לא ממשיכה בקורס. שמישהו יתווך ביניהן, אין לי כח.
ביי לנואה עם א’ ולכל השאר, לבניין הלבן הגדול והזר (זה דוקא הקלה) ולטעם החדש שטעמתי, ולחלום (זה עצוב).
3 תגובות
פרק יפה!
ותודה, על הדרך, על העלאת המודעות למוכרות היקרות שלא אמורות לעבוד כל כך קשה ולסדר ערימות של בגדים שמדדנו. אני תמיד משתדלת לסדר אחרי אבל תמיד טוב להזכר ולהתחזק שוב.
אני כל שבוע מתמוגגת יותר ויותר
תודה ששוב לא אכזבת:)
איזה מותק של סיפור