לוק:
סריג ורוד בהיר
חצאית לבנה עם חגורה מנומרת
ז’קט מנומר
תיק מנומר
נעליים ורוד פסטל
טיפ: התאימי ז’קט, חגורה ותיק בטקסטורה זהה (מנומרת, פרחונית, ג’ינס, נקודות). עכשו תוכלי לשלב אתם כמעט כל חצאית וחולצה אקראיות.
.
חמש דקות אחרי שאני פותחת את החנות הטלפון שלי מצלצל. רק נטרלתי את האזעקה והדלקתי תאורה, ואפילו עוד לא הדלקתי מוזיקה ומזגן. אבל אני ממהרת אליו, במחשבה שזו לאה. אמנם בדרך כלל היא מתקשרת למספר של החנות, אבל עם בוסיות לעולם אין לדעת.
“בוקר טוב. ג… ג’וג’ו?”
“גוגו,” אני מתקנת. דעתי מוסחת. נציגת מכירות או סקר או שקר כלשהו. לאה לא תאהב את זה שעניתי לטלפון, ושחם, ולקוחות עשויות להיכנס כל רגע. היא עשויה להתעצבן על זה בקול יום אחד, והיום הזה יהיה רחוק מהסיטואציה מכדי שאני אזכור למה עניתי, ושאזכיר לה שהיא עצמה מתקשרת אלי לטלפון על הבוקר. אני מנסה להחזיק הכל יחד: הקשבה באוזן אחת, הטלפון ביד, ניסיון לחלץ את השלט מהתושבת ביד השניה, ועין פקוחה על הטלפון בחנות אם הוא עומד לצלצל ולאה עצבנית על הקו, כי מה שהיא רואה במצלמות האבטחה לא מוצא חן בעיניה.
זה לא עובד. השלט נתקע על התושבת. ואני לא מצליחה לחלץ אותו ביד אחת.
“רגע,” אני אומרת, מניחה את הטלפון על הסטנד שלידי. הוא לא מצליח להתייצב, אני עושה שני צעדי ריצה לדלפק, מניחה אותו שם, חוזרת לתושבת, מחלצת את השלט הסורר, מדליקה את המזגנים כולם.
אוקיי, יש.
“כן,” אני חוזרת מתנשפת לטלפון “מה?”
“בוקר טוב גוגו,” אומרת הפקידה מעבר לקו ברעננות של מישהי שכבר שתתה את הקפה של הבוקר, רעננה את המייל פעמיים, ועוד לא צריכה את הקפה של עשר. “זו הדס ממעוף. קיבלנו את הפניה שלך על קורס עושות עסק. איזה יופי, אני מבינה שאת בדרך להקים עסק משלך, נכון?”
“אממ, כן,” אני אומרת. התקשרו מהר אלה, לא נתנו לי יום יומיים של נימוס לעכל שהשארתי פרטים.
“אז קודם כל מזל טוב, ושאפו על האומץ,” אומרת הדס. “ברשותך אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות, רק כדי לוודא התאמה…”
גם אני רוצה לשאול כמה שאלות, רק כדי לוודא התאמה.
אבל הדס ממעוף אסרטיבית יותר ממני, יש לה תסריט שיחה מוכן מראש, היא עשתה את השיחה הזו זיליון פעם כנראה, היא טובה בלעשות את השיחה הזו גם לפני כוס קפה אפילו, והיא לא צריכה לתמרן את השיחה בניסיון להדליק את המוזיקה ברקע. אני תמיד מסתבכת עם הטאבלט.
“יופי,” אומרת לי הדס ממעוף אחרי שהיא מסיימת למלא את כל הרובריקות שיש לה בטופס הממוחשב. היא כבר יודעת את מספר הזהות שלי, שזה הפרט הפחות מעניין, אבל גם שאני גרושה, שיש לי בת אחת, שאני גרה לבד, ומה הכתובת המדויקת שלי למשלוח חומר שיווקי, חומר נפץ או כל חומר אחר.
היא גם יודעת באיזה תחום העסק שאני רוצה להקים, ושלא היה לי שום עסק אף פעם ושלא למדתי שום קורס על הקמת עסק. אבל אני בכל זאת רוצה להקים עסק.
בררר… אממ… אומ. אולי אני לא ממש רוצה להקים עסק. אבל אני ממש רוצה לעשות מה שאני אוהבת. ושאני טובה בו.
“אז בגדול, גוגו, את ממש מתאימה לנו לפרופיל של האנשים שאנחנו כאן כדי לעזור להם. מעוף היא בעצם זרוע של הרשות לעסקים בינוניים וקטנים במשרד הכלכלה. יש לנו כמה צורות לעזור לעסקים. ייעוץ עסקי, פתרונות מימון וכמובן גם קורסים והכשרות. ההכשרה שאת נרשמת אליה היא באמת הקורס הכי נפוץ שלנו, של יזמים קטנים כמובן, שרוצים להקים את העסק שלהם. והיא הכשרה מאד מקיפה וכוללת את כל האלמנטים של הקמת עסק, החל מכספים, דו”חות, תכנון אסטרטגי, שיווק, פרסום ועוד…”
היא משתדלת לשמור על ההתלהבות, אבל מרגישים שהיא מדלקמת. אגב, זה כבר לא דקלום מדף, זה דקלום בעל פה.
“וממש עוד מעט נפתח קורס של עושות עסק במודיעין עילית. זה קורס בהפרדה, לנשים, וגם במקרה קרוב לך לבית, ככה שזה בול בשבילך. ונשארו לנו ממש מקומות אחרונים.”
לקוחה נכנסת לחנות. אני שוב מוסחת. הדס ממעוף נשארת אסרטיבית ממש. איזה יופי למעוף שיש להם עובדת כזו. אם להדס יש חוש לאופנה לאה תאהב אותה.
אני לא חושבת שלהדס יש חוש לאופנה.
אבל אין לשפוט, גם על נעמה מהקורס לא הייתי מנחשת שיש לה חוש לסטיילינג, והיא לא רעה בכלל.
“אז מה?” שואלת אותי הדס. “אז מה?”
אין לי מושג על מה היא שאלה אותי. אני מציצה על הלקוחה. היא פרח אל תיגע בי, מהאלה שאוהבות את החימום שלהן ארוך ואטי. אם אשאל אותה עכשו אם אפשר לעזור היא תגיד לא ותצא. אז אני בסדר. מקווה שגם לאה תאהב את זה במצלמה. ליתר ביטחון אני מורידה את הקול ומדשדשת לכיוון המחסן. לפחות איראה יעילה.
“גוגו, את אתי?”
עכשו כן, בערך.
“אז מה את אומרת?”
אני לא יודעת מה אני אומרת. אני כן יודעת שגם לי יש מה לשאול, ואם הדס האסרטיבית השתתקה אולי תורי?
“אני צריכה עוד פרטים…” אני קצת לוחשת.
“איזה פרטים, גוגו?”
היא עונה לי באותה התלהבות של קודם. היא לא תואמת את הדציבלים שלי.
“ימים, שעות, את יודעת ו… המחיר וזה.”
“כן, כמובן,” היא אומרת בנימה של הרמת גבות מופתעת.
איכס. אני אף פעם לא עונה רגשי ללקוחה שמעזה לשאול בחנות מחיר. אם כבר הלקוחות עושות לי. אני תמיד אומרת את המחיר קצת מהר מהדיבור הרגיל שלי, פוחדת לראות את האכזבה שלהן בעיניים אם הן לא יכולות לאפשר לעצמן שמלה שהן כבר מדדו ואהבו.
“הקורס הוא ארבעה עשר מפגשים בימי שני בבוקר עם מיטב המרצות, מעבר לזה תקבלנה גם ארבע פגישות ייעוץ אישיות, כל אחת בנפרד עם יועצת עסקית, וזה יתואם מול כל אחת מתי שמתאים לה מתוך סד זמנים קבוע. העלות מסובסדת ממש, כי אנחנו גוף ממשלתי, כמו שאמרתי. שבע מאות שלושים וארבעה שקלים בלבד.”
ההא.
לא מפתיע.
“סליחה, מי יכולה לעזור?”
זה מפתיע.
בדרך כלל הלקוחות שצריכות זמן לחימום עד שהן מתחברות לבגד לא שואלות ככה, לא כל כך מהר, ולא בכזה טון ובכאלה מילים. הן יותר עוברות לידך באקראי ואומרות, ‘אולי יש לך את זה בעוד מידה?’
כנראה הייתי באמת מוסחת אם טעיתי.
אני מפלסת דרך בין השקים שממלאים את רצפת המחסן. נתקעת בשק הקולבים. הוא משמיע רעש נורא ודוקר אותי במקומות מוזרים. אני נחלצת ממנו, תוך שאני שוב אומרת להדס האסרטיבית שאני כבר אתה, צועקת רגע ללקוחה, ויוצאת.
אבל לא טעיתי. זו לקוחה אחרת. הלקוחה שהיא פרח אל תיגע בי עוברת לאט וביסודיות על הסטנד של השמלות הארוכות.
“כן?” אני שואלת.
“חולצות בסיס מבד לא נמתח יש לכם?”
אין לנו. וזו יוצאת. אני חוזרת לעמדת פתח המחסן, הפעם לא נכנסת לתוכו.
“כן,” אני אומרת בקצרה להדס.
“אז מה את אומרת, גוגו?”
אני נושמת עמוק. פרח אל תיגע בי מתחילה לדפדף מהר את שלוש השמלות האחרונות בסטנד, מסתובבת ויוצאת. יכול להיות שהיא הרגישה.
אני מקווה שלא הפסדתי ללאה עסקה. הלוואי שהיא תחזור אם היא באמת באה לקנות ולא סתם להתלבט, כמו שפרחים עושים מפעם לפעם.
“אני אגיד לך…” אני אומרת לה, ואז מתחרטת, למה אני צריכה להגיד לה? “לא.”
“לא?” הדס האסרטיבית מופתעת. כמו שכתוב לה בתסריט השיחה. “למה לא, גוגו?”
“זה לא מסתדר לי,” אני אומרת. עדיין תקועה בכניסה למחסן. רגל פה רגל שם.
“מה לא מסתדר?” שואלת הדס האסרטיבית ב, ובכן, אסרטיביות.
“היום, השעות…” אני אומרת, “ו.. המחיר.”
“תראי…” עכשו קצב הדיבור של הדס נהיה אטי. “אני מבינה אותך. אני מבינה שבוקר זה קשה, למרות שיש לנו הרבה שמעדיפות בוקר, ולכן למעשה פתחנו קורס בוקר, אבל באמת בוקר יכול להיות יותר מאתגר.” והיא שוב חוזרת לקצב. “אבל בסך הכל זה לא בוקר שלם, זה כמה שעות, וקרוב לבית. אפשר לעבוד אחר כך או לפני זה. בדרך כלל אם זה באמת חשוב, ואמרת שחשוב לך להקים עסק, אז בוקר אחד בשבוע אפשר איכשהו לארגן.”
“כן, אבל – ” אני מנסה לענות בשם הדחף להצטדק.
“את רוצה להקים עסק, נכון? אני לא יודעת איך אפשר להקים עסק בלי לדעת איך עושים שיחת מכירה. למשל, תתקשר אלייך לקוחה, אם לא תדעי לסגור אתה עסקה זה לא יקרה. או, מאיפה שהיא תתקשר בכלל? איך מתחילים לשווק את העסק? זה גם משהו שאת צריכה לדעת. או איך לתמחר את השירותים שלך, איך תדעי כמה לתמחר ושיהיה לך משתלם?”
היא צודקת, הדס האסרטיבית. היא צודקת.
“אבל…”
“והמחיר, גוגו? באמת. את יודעת כמה עולה קורס כזה בחוץ? לפחות כמה אלפים. תחשבי על זה שאת מקימה עסק שיכניס לך אחר כך כסף להרבה מאד שנים. כמה זה שווה? על לימודי מקצוע אנשים משקיעים הון, נכון? זה באמת הכי קצת והכי מסובסד שיש. אני לא מכירה מישהו שלא יכול לשלם שבע מאות שלושים וארבעה שקלים.”
“אז עכשו את מכירה,” אני אומרת לה, והלשון הזריזה שלי ממשיכה את זה יותר מהר ממני. “ולא תוכלי להגיד למישהי הבאה ברשימה, שאת לא מכירה מישהו שלא יכול לשלם.”
היא משתתקת רגע. לזה אין לה תשובה בתסריט השיחה.
“גוגו,” היא אומרת את השם שלי ליתר ביטחון, כנראה בינתיים מחפשת בדף איך ממשיכים מכאן, “זה חשוב לך החלום להקים עסק?”
“מאד,” אני עונה לה.
“ואת מבינה שבשביל להקים עסק צריך ל – “
ואז הטלפון של החנות מצלצל. אני מהמרת על שבע מאות שלושים וארבעה שקלים שזו לאה, שכועסת על שיחות טלפון ארוכות במשמרת. היא צודקת. גם הדס האסרטיבית צודקת. כולם צודקים.
והחומה הזו של הזמן, והחיים והכסף. זה או לעזוב הכל או שאין מוצא?
.
בשתים עשרה, כשהחנות ריקה ואני סיימתי את הסנדוויץ’, אני נכנסת לשיחות אחרונות ושומרת את השיחה מתשע וחצי באנשי קשר. חסר לי לענות לה שוב כשאני מתחילה משמרת.
הדס.
האסרטיבית.
מתלבטת אם להוסיף גם “מעוף” כדי שזה יהיה ברור.
בסוף מוסיפה “שכירה במעוף”.
6 תגובות
גאוני!!
חד ברמות
לא נראה לי שהם משווקים את הקורסים שלהם ככה אגרסיבי
אף אחד לא עושה להם טובה שבאים אליהם
אם ישש לנציגות אחוזים מהשיווק- אז כן.
שכירה במעוף.
גוגו גאון
פאנץ’ נהדר בסוף!!
כל כך יפה. מניחה שהרבה נשים יכולות להזדהות עם המסלול שלה, גם אם הן לא חד הוריות ולא עברו אותם דברים. הזמנים האלו שבהם ‘מתעוררים’ ורוצים לעשות משהו בחיים. ליצור שינוי, להתקדם, ונתקלים בכל כך הרבה מחסומים ודרישות. אולי לסיפור תהיה בשורה…