טיפ: כשאת מתלבשת בבוקר, או לפני כל יציאה מהבית, קחי בחשבון את כל הסיטואציות שהיום הזה או היציאה הזו ידרשו ממך, והתלבשי בצורה שתהיה לך גם יפה וגם נוחה.
אם צריך, חצאית ארוכה או רחבה יותר לישיבה נוחה ברגליים מקופלות, נעליים שמתאימות להליכה ארוכה, או שכבות שאפשר להוריד (כמו ז’קט) כשהסיטואציה נעשית פחות אלגנטית או רשמית.
.
אחרי הסעודה האווירה נהיית קלילה יותר. פופקורן ופיצוחים ויין. אנחנו עוברות מהשולחן לספה, חולצות נעליים, מרימות רגליים, מתכרבלות בכרבוליות. אני עדיין מרגישה את המתח הזה באוויר, את הזרות הזו.
“בואו אמת וחובה,” מציעה דבי. “הראשונה שתבחר חובה תפנה את השולחן מהסעודה, אני כבר מודיעה.”
“או תחתוך פירות,” מוסיפה שולמית. “חן הביאה מלא פירות טעימים, רק צריך לארגן את זה.”
כולן זורמות. כמעט כולן מעדיפות לקחת סיכון של שאלה חופרת מלצאת מהכרבולית ולקום מהספה. יש מלא שאלות על פגישות, ועם מי נפגשת, ומתי בפעם האחרונה, ולמה הורדת, או מי בכלל הוריד. זה מצחיק.
כולן זורמות. כמעט כולן מעדיפות לקחת סיכון של שאלה חופרת מלצאת מהכרבולית ולקום מהספה. יש מלא שאלות על פגישות, ועם מי נפגשת, ומתי בפעם האחרונה, ולמה הורדת, או מי בכלל הוריד. זה מצחיק.
“אין לי כמעט הצעות,” שושי. “ארבעה ילדים, זה מורכב.”
“את לא תתחמקי!” אומרת דבי בחדוה. “שאלנו מתי נפגשת בפעם האחרו־נה. זה יכול להיות גם לפני שנה.”
“זה יכול להיות גם לפני שהתחתנת והתגרשת.” הודיה.
“לא, זה לא יכול להיות, כולנו ראינו אותה בספיד דייטינג, זה גם נחשב. בשביל זה יש ספיד דייטינג. בשביל להיפגש גם במצבנו. אחרת באמת אולי לא היו לנו פגישות.” שולמית.
חיה ממרפקת אותה בקטנה. אני רואה את זה. היא רואה שאני רואה. מעצבן לי. מעצבן לי! אבל אני לא מוכנה להשתרך יותר.
“זה הספיד דייטינג שהגרוש שלי היה?” אני שואלת.
“הא, היא יודעת?” שואלת שושי.
“אני יודעת. מי זו היא?” הלשון המהירה שלי עושה לי שרות מצוין לשם שינוי.
משהו באווירה נהיה מובך, ואז קליל. בבת אחת.
“הוא דוקא היה מהחמודים, שמחתי בשבילו שהוא התארס,” אומרת חיה.
“אני יודעת דברים אחרים,” אומרת שולמית. “לא משנה.”
“טוב, תור מי עכשו?”
“רגע, שושי לא ענתה!”
אחרי שני סבבים נמאס לנו מהמשחק. שולמית וחן שישנה אצלה כבר עוברות לפיג’מה. חיה אומרת שהיא עייפה מדי ופורשת הביתה. השיחה מתפרקת לשיחות קטנות. אנחנו עדיין במעגל רביצה באזור הספה. אני לא פעילה במיוחד בשום שיחה. אבל אחרי שהעניין ההוא דובר, אני כן מרגישה חלק, לא מודרת, וזה בסדר לי רק להקשיב.
“איזה כיף שאת כאן, איך זה קרה? תמיד השבתות שלך עם הילדים הפוכות, וזה לא מסתדר עם של כולנו.”
“היתה לו שמחה במשפחה, אז החלפנו, כי הוא רצה שהילדים יהיו בשבת שבע ברכות, והסכמתי כי רציתי בשבילם שלא יפסידו.”
“אז זה השבת חד־פעמי?”
“לא, זה היה לפני כמה שבועות, בעיקרון זה היה אמור לחזור לסדר המקורי, אבל אז הוא נזכר באיזו שבת אחרי החגים שהם היו אצלי.”
“חגים לא נחשבים למניין. הם לא אמורים לשנות את הסדר.”
“כן, נו, העדפתי לא לריב על זה. גם ככה כל חג הוא מאבק, כל חג בקשות לבית הדין, זה לא נגמר.”
“אז למה אין לכם הסכם על החגים?”
“כי ככה, לא הצלחנו. היינו בגישור הורי וזה התפוצץ. עזבי, לא בא לי לדבר על זה, זה סתם מפעיל אותי. אני כל פעם כעסים ולחצים וזה. זה קשה.”
“זה קטע, אצלי זה בדיוק ההפך. בתחילה הוא רצה משמורת משותפת, ואז הוא ראה שהוא לא מסתדר, אז שינינו את ההסכם. אבל חופשות וחגים לא שינינו, אבל הוא כמעט לא לוקח, ולמי יש כח להילחם על זה, אולי ביום שאתאושש קצת.”
כבד לי. אני קמה לקחת כוס מים המטבח, חוזרת ומתיישבת במקום הפנוי בספה. מצטרפת לשיחה שמימיני.
“בתחילה השופט קבע שהבן יהיה אתו והבנות אתי. החלטה הזויה. מי מפריד ילדים?”
זה אישי מדי. אני מסתובבת קצת, בעדינות, מקשיבה לשיחה משמאל.
“אז מה עם הדירה?”
“קשה. הוא לא מוכן להתפנות ממנה. בעיקרון אני רוצה למכור אותה, אבל הוא לא מוכן, והמשכנתה דופקת ואין עדיין החלטה.”
“וואו, זה מרגיז.”
“מרגיז זה לא מילה. הוא היה רגיל שאני עושה לו הכל. משלמת, מטפלת בילדים. עכשו הוא עדיין רוצה הכל, ושאני אשלם הכל. הוא לא מבין שזה השתנה.”
אני קמה לזרוק את הכוס לפח.
המטבח ריק. אני מחפשת בו משהו. מוציאה כוס חד־פעמית נוספת. ממלאת אותה מים. מסתכלת עליה. לא בא לי לשתות. בסלון ממשיכה המולת הדיבורים. שברי שיחות מגיעים עד למטבח.
המטבח ריק. אני מחפשת בו משהו. מוציאה כוס חד־פעמית נוספת. ממלאת אותה מים. מסתכלת עליה. לא בא לי לשתות. בסלון ממשיכה המולת הדיבורים. שברי שיחות מגיעים עד למטבח.
“המשפחה שלי בהתחלה חשבה שגם ה…”
“הוא תמיד היה אומר לי דברים כאלה. זו ההלכה. צריך ככה ואת צריכה לעשות ככה. הוא היה…”
“אני לא רוצה לדבר עליו, זה היה מאד לא פשוט.”
“הבת שלי החליטה שהיא עוברת אליו ולא מוכנה ל…”
“הלכנו לרב. והוא אמר לי…”
“בגלל ההתמכרות שלו…”
“אבל עצמו הוא לא.”
“ההתפרצויות שלו. אז הלכנו …”
“השופטת דחתה את הבקשה.”
“אני חושבת שהרב לא קלט מה המצב באמת. כי אני כמעט לא דיברתי והוא מאד משכנע.”
“ואני רואה איך הילדים מגיבים…”
“שכן של ההורים שלו החליט להתערב, ולעשות שלום בית. הוא לא ידע כלום. כן? רק מה שההורים שלו סיפרו. ומה הם ידעו ומה הם רצו לדעת… אז…”
“לא הבנת, את סובלת. הוא הבעיה.”
“הרב הוא שאמר לי שזה לא הולך להשתנות.”
אני פותחת שוב את הברז. זרם מים. אני יכולה ללכת הביתה. אבל יש עוד כמעט יום שלם, הרבה מדי שעות להיות לבד עד ההבדלה. אוי לא, הבדלה. לא חשבתי על זה, מי יעשה לי הבדלה?
אני שוטפת ידיים, בלי סיבה.
“גוגו?” מישהי נוגעת לי בכתף.
אני סוגרת את הברז ומסתובבת במהירות. חן.
“מה קרה? למה את במטבח?”
“אממ… חשבתי קצת לסדר כאן.”
“כבד לך.” היא מסתכלת לסלון ואז שוב עלי. “את פחות בקטע של הדיבורים.”
“מה,” אני מכחישה בלי להכחיש באמת.
“גם חיה ככה, לכן היא הלכה. היא יודעת שזה תמיד ככה אחרי הסעודה והיא לא סובלת את זה. אבל אני חושבת שצריך מקום אחד שאפשר לפרוק בו בלי פילטרים. בשבתות אחרות שהיית בנות פחות שיתפו?”
“לא. לא… לא הייתי בשבתות.”
“הא.” היא מוציאה חצי אבטיח מהמקרר וחותכת אותו לשניים ועושה ממנו פרוסות. “אז זה משנה לאיזה שבתות את הולכת. יש שבתות שמחליטים שלא מדברים על הגרושים. יש לי אחות שהתגרשה, הרבה שנים לפני. היום היא כבר נשואה, אבל כשהתגרשתי היא אמרה לי, ‘קחי את הזמן לבחור לאיזה מעגל תמיכה את נכנסת, כי בסוף מי שתתחברי אליה תכיר לך את החברות שלה והן את שלהן, וזה מעגל התמיכה שיהיה לך.’ היא צדקה. זה היה ממש חשוב לבחור מעגל שמתאים. את מבינה?” היא מגישה לי פרוסה אחת של אבטיח.
“אף פעם לא שמעתי ככה… כל כך הרבה סיפורים בבת אחת,” אני אומרת לה מהר. “וזה… כבד.”
“אף פעם לא שמעתי ככה… כל כך הרבה סיפורים בבת אחת,” אני אומרת לה מהר. “וזה… כבד.”
“אני לא יודעת מה הסיפור שלך,” אומרת לי חן, “אבל גם את לא התגרשת סתם.”
אני שותקת.
“אני לא שואלת,” היא אומרת ומסדרת את הפרוסות על המגש. אני מתלבטת אם היא באמת לא שואלת, אבל מחליטה שגם אם היא בעצם כן שואלת, רק באלגנטיות, אני מתעלמת מהשאלה באותה אלגנטיות. “כשאני, כשעברתי מה שעברתי, הרגשתי שכולם חיים חיים נורמליים ורק אני לא. כשמדברים זה מרגיש אחרת. שבסך הכל גם החיים האלה הם סוג של נורמליים.”
“זה לא מרגיש נורמלי,” אני אומרת לה. “אם יש רק הסיפור שלי, אז יש חיים נורמליים רגילים, ויש סיפור אחד שלא. לא אכפת לי להיות הלא נורמלית היחידה אם יש נורמליות איפשהו. אבל עכשו זה כאילו שיש חיים רגילים ויש עיר תחתית שגם בה קורים חיים אמיתיים, אבל מתחת לפני השטח, ולא מדברים על זה. וכולם עושים פרצוף כאילו אין עיר כזו, כאילו הכל בסדר. ואם יש שם כל כך הרבה אנשים, אז כל מה שאמרו לי או כל מה שהבנתי על החיים עד היום הוא שקר. אין שום דבר נורמלי.”
5 תגובות
איזה תהליך התבגרות עצוב:(
אמאלה, איזה נוגע ללב!!
גוגו את וואו
מה באמת סיפור הגירושין של גוגו?
הופיע באחד הפרקים הקודמים?
עדיין לא…