זה מתיש.
אני הולכת לעבוד בעבודה מתישה ממש. כלומר, אם אצליח לעבוד במה שאני רוצה.
והסשן הזה הוא עוד בחן, בחסד ברחמים ובחמלה.
אין לנו כאן הארון של נעמה בבית, אנחנו לא בוחנות את המלאי הקיים שלה, מזהות אילו פריטים בסיסיים חסרים, ומחלקות את מה שיש לפריטים הטובים, שיושבים מדויק ומתאימים לשימוש ביומיום, לפריטים שצריכים תיקון או התאמה, מכפלת, הצרה, החלפת כפתורים, ולפריטים מעכבים, פריטים במידה שכבר לעולם לא תתאים, שקצת בלויים, שכבר מאד לא אופנתיים, שנקנו אבל הם לא באמת תואמים, שאין באמת הזדמנות ביום־יום להשתמש בהם.
אנחנו גם לא רצות מחנות לחנות, לבדוק אופציות ולמדוד. אנחנו מתרכזות רק במלאי שבסניפי איקאה של נואה עם א’. הוא מצומצם אבל לא דל, יש לציין. אין לי מושג מאיזה מחסן יד שניה סחבה נואה את כל הכבודה.
אם היה כאן הארון של נעמה היינו יוצרות לה התאמות ושילובים מפתיעים של חדש וישן, מצלמות את הלוקים, עושות לה בוק לשליפה מהירה של התאמות לסטיילינג יומיומי. כרגע אנחנו מסתפקות באלתורים. בשליפת חתולים לא שחורים מהשק, ובמיומנות.
ואני מאד רוצה להצליח. שהלקוחה שלי תצא מרוצה.
הלקוחה שלי מאתגרת.
“צאי מאזור הנוחות שלך.” נואה עם א’ ניגשת אלינו מתישהו, כשנראה לה שמשהו בזיווג שלנו קצת עולה על שרטון. “זוכרת, נעמה? זו הזדמנות בשבילך.”
שתינו אומרות לה תודה.
במהלך הסשן נעמה זוכה בשתי חולצות חדשות (סוג של, כלומר, חדשות בשבילה). אחת לבנה עם רקמה עדינה של פרחים, ואחת בז’ מבד קרפ. יש לה גם ז’קט חדש מבד כותנה בצבע ירוק בהיר. היא הלכה לשירותים ולבשה אותו, והסתובבה בו שם בין התאים. ויצאה החוצה למסדרון. והלכה לכיתה מהר ונעמדה מול המראה, הראש באלכסון. אני מזהה את התנוחה הזו. זה אומר שהיא מתחילה להתבשל עם זה, למרות שזה קצת שונה ממה שהיא לובשת בדרך כלל.
“הוא לא רע,” היא אומרת. “אולי לא לפגישות רציניות, אבל כן לסתם ימים של עבודה. אני צריכה להתרגל.”
“תלבשי אותו עם שחור־לבן בהתחלה,” אני ממליצה. “יהיה לך יותר קל. אחר כך אפשר לשלב עם בהיר־בהיר. גם בחלק העליון וגם החלק התחתון. לבן וקרם נניח.”
“אני לא לובשת מכנסיים בהירים. אמרתי את זה במפגש הראשון.”
אני לא מדברת אתה על מכנסיים. בטח לא ממליצה ולא משכנעת.
היא מתחדשת גם בחגורת עור סגולה.
“זה ייתן לך צבע כשאת מתעקשת ללבוש בגדים בלי צבע,” אני אומרת. “וזה בקטנה, לא נועז מדי.”
נעמה מודדת. אני רואה את הכתף שקצת מזדקפת, ויודעת שהיא אוהבת. מדהים איך כולן מגיבות אותו דבר לבגדים יפים. גם הבנות עם הכתפיים הסופר־זקופות.
נעמה מודדת. אני רואה את הכתף שקצת מזדקפת, ויודעת שהיא אוהבת. מדהים איך כולן מגיבות אותו דבר לבגדים יפים. גם הבנות עם הכתפיים הסופר־זקופות.
“תקני גם עגילים עם אבנים סגולות, וזה יהיה מושלם,” אני ממליצה.
אני משדכת לה עוד כמה סטים של אקססוריז משלימים. חגורה בורדו ושרשרת עם חרוזי בורדו. חגורה חומה סרוגה ותיק סרוג תואם.
ורק בסוף אני מעזה.
“אבל נעמה, אולי כן תנסי ללבוש חולצה אחת בלי ז’קט? יש כאן דברים ממש יפים.”
“לא,” היא אומרת לי בחדות, מרוכזת בעצמה שבמראה. “לא.”
“טוב,” אני אומרת לה בעצבנות, ושוב קצת נובחת. “מה הסיפור שלך?”
“אין סיפור.” היא מרימה ראש ומתעצבנת בחזרה.
“כן, גברת חליפה. אז על מי את עושה פוזה? ממי את מתחבאת שם מאחורי כל הלוק הרשמי הזה?”
היא פותחת את הפה, וסוגרת אותו בהחלטה.
ומפשילה את השרוול.
צלקת עמוקה וישנה חוצה את פרק היד שלה.
“זהו,” היא אומרת. ומורידה את השרוול חזרה.
“טוב,” אני מקרקרת. תופעת לוואי גרונית כשנביחה עוזבת אותך להתמודד לבד בשטח.
“אז אפשר לעבור אלייך?” היא שואלת בחוסר סבלנות הנעמתי שלה, כאילו לא היה דבר, כאילו היא לא היתה לרגע לא נעמה הרגילה.
אני מרגישה שוב בעיר התחתית של שבת.
אני שונאת את החוסר אונים הזה.
אבל מה אני יכולה לעשות?
לעשות.
“אז אפשר לעבור אלייך?”
“אממ… לא. חכי רגע.”
היא מרימה גבה אבל מחכה, עומדת ומדפדפת בטלפון שלה. עונה בתקתוק אצבעות נוקשה ומהיר להודעות נכנסות.
אני יודעת מה אני מחפשת. ראיתי אותה מקודם.
“הנה!”
אני שולפת מהסניף הנכון של איקאה חולצת סטן בוורוד בהיר בהיר, עם שורה של כפתורים קטנים בחפת השרוול וצווארון סיני עם קשירה. “לכי תמדדי.”
היא מודדת אותי.
“לזה את לא תצטרכי ז’קט.” אני מרימה את השרוול, מראה לה את הכפתורים, מתהדקים היטב על היד.
הזיק שלה בעיניים מתחלף במהירות. תוהה. מסופק. מהרהר. וניצת.
“לכי תמדדי,” אני משגרת אותה. “צאי מאזור הנוחות שלך, קדימה. בזמן הזה אני מחפשת לך כאן עוד משהו בסגנון.”
ואני מוצאת לה עוד חולצה אחת. וגם צמיד מתכת רחב מאד, משובץ באבנים גדולות, שמתלבש על פרק היד שלה באופן מושלם.
יכול להיות שמשהו בהיר יותר בצבע של העיניים שלה.
אבל אולי סתם דמיינתי.
ואז תורי. עם כל הפרוטוקול. שאלות. מדידות. התאמת צבעים.
“בואי ננסה למקד את האתגר,” אומרת לי נעמה.
“לטשטש את הירכיים?” אני מציעה.
“לא. האתגר שבגללו נואה רצתה שאני אעשה לך את הסטיילינג. אותי היא שלחה אלייך כי היא רצתה שתדחפי לי קצת צבע לחיים, ולהוציא אותי מאזור הנוחות. אני חושבת שדי הצלחת עלי. וסחטיין. מה האתגר שלך שאני אמורה לאתגר? מה הכלל שנואה דוחפת לך הכי הרבה כאן בקורס?”
“לא. האתגר שבגללו נואה רצתה שאני אעשה לך את הסטיילינג. אותי היא שלחה אלייך כי היא רצתה שתדחפי לי קצת צבע לחיים, ולהוציא אותי מאזור הנוחות. אני חושבת שדי הצלחת עלי. וסחטיין. מה האתגר שלך שאני אמורה לאתגר? מה הכלל שנואה דוחפת לך הכי הרבה כאן בקורס?”
היא חדה. אני לא הייתי חושבת על זה.
“אל תנסי לרצות אחרים.”
“אז בעצם נואה רוצה שלא תסכימי למה שאציע?”
אני אוהבת את הטריוויה הזו, אבל לא נראה לי שהתשובה של נעמה היא הנכונה.
“אולי את אמורה לעזור לי לא להסכים עם העולם?”
“נראה לך? כל הקטע שאת תעשי את זה, לא?”
נכון.
“אם אני הרשמית וחסרת המעוף, שאין לה שום דבר שחורג מהסטנדרט, אז את בלגן חסר גבולות.” היא מודדת אותי, הפעם בלי סרט מידה. “אם היית שואלת אותי, אני דוקא כן הייתי חושבת להכניס אותך קצת לתלם. נו, בקטע של סטיילינג! ואל תסתכלי עלי ככה.”
“מה זה אומר?”
“שלא תגיעי כל פעם לבושה בסגנון אחר. כאילו גוגו של שבוע שעבר היא בעצם מישהי אחרת. כאילו את רוצה שלא יידעו עלייך כלום, או כאילו סתם כל בגד שאי פעם מצא חן בעינייך את חייבת להמשיך להשתמש בו. שאלת אותי למה אני מתחבאת מאחורי חליפות, אז את בעצם מסתתרת מאחורי כל הצבעוני הזה. אלה צבעי הסוואה. והם מתחלפים כל הזמן. זה נראה שבכוונה אין משהו ספציפי שאת רוצה שיחשבו עלייך, אולי לכן נואה אומרת שתפסיקי לרצות.”
*
לגן של שירה אני מגיעה ישר מהאוטובוס. עייפה עייפה. בתוך שקית ניילון שקופה מקופלים לי יפה ווסט מחויט בחום בהיר, צווארון נשלף להוסיף מתחת לחולצות כותנה חלקות, שלושה סטים של כריות כתפיים תרומת איברים מכמה בגדים אומללים מסניפי איקאה של נואה עם א’, אני הולכת להוסיף אותם לשמלות שיש לי כבר בארון, וגם תיק קשיח ושחור, עם ניטים בפינות.
בדרך כלל שירה שמחה שאני מגיעה לקחת אותה מוקדם מהרגיל. אבל הפעם, כשאני אוספת אותה לתוך הזרועות שלי, אני מרגישה שהיא קצת מסויגת. אני מכירה את המגע שלה, אני רגילה שהיא נמסה ונשפכת לתוכי. עכשו אני מרגישה את הנוקשות בגב הקטן שלה. היא לא מתמסרת.
בדרך כלל שירה שמחה שאני מגיעה לקחת אותה מוקדם מהרגיל. אבל הפעם, כשאני אוספת אותה לתוך הזרועות שלי, אני מרגישה שהיא קצת מסויגת. אני מכירה את המגע שלה, אני רגילה שהיא נמסה ונשפכת לתוכי. עכשו אני מרגישה את הנוקשות בגב הקטן שלה. היא לא מתמסרת.
אני מדגדגת אותה קצת בצוואר. היא צוחקת, אבל הצחוק שלה עצבני. אולי לא ישנה טוב בלילה? אני לא יכולה לדעת. קשה שהיא בלעדי. אני שואלת אם עשו היום ציור בגן, אם היא שיחקה בחצר, ועם מי. אני שואלת מה היה לה בלחם, למרות שאני משתדלת לא לשאול אותה שום שאלה שיכולה להיות קשורה ליוסי. בסוף אני מתייאשת משיחה ושותקת. שירה מבריחה יונים מהמדרכה. אחר כך אנחנו עוצרות להתבונן בקן נמלים. והכל בסדר.
כשאנחנו נכנסות הביתה שירה בודקת את הסביבה, רצה למיטה שלה וחוזרת לסלון.
“לאן את תלכי?” היא שואלת אותי.
“לאן? לעבודה,” אני אומרת לה בפיזור הדעת. “אבל לא היום. עכשו אני לא הולכת. עכשו שירה ואמא בבית.”
“לאן את תלכייייי,” היא מתעקשת. “לילדה חדשה?”
“ילדה חדשה?” אני לא מבינה. “אני לא צריכה ילדה חדשה. את הילדה שלי.”
“אז לאן את תלכי כשתהיה לי אמא חדשה?”
“מה? אמא חדשה? למה נראה לך דבר כזה?”
היא בודקת אותי.
“שירה, אני תמיד אמא של שירה. ואת תמיד הילדה של אמא. אני לא הולכת. אמא תמיד אתך.”
“אז למה אבא אמר?”
“מה אבא אמר?”
“אבא אמר שתהיה לי אמא חדשה.”
אוי. לא.
“לא. אין אמא חדשה. אין דבר כזה. אני תמיד תמיד אמא שלך.”
“כן נכון,” היא מתעקשת, נשכבת על הרצפה ומתחילה לבכות. “אפילו אבא אמר, בשבת.”
אני מתיישבת על הרצפה, לידה. ומושיטה ידיים, לחבק אותה. את הילדה שלי.
“מה אבא אמר?”
“אבא אמר שתהיה לי אמא חדשה, הוא ייקח אותי מהגן ביום שלישי ונלך לאמא חדשה.”
5 תגובות
לא יכולה על טיפשות של אנשים. האמת, נראה לי יותר אנוכיות ורשעות מאשר טיפשות.
לספר לפעוטה בלי שום ייעוץ והכנה! פוצע לפחות כמו פגיעה גופנית. כמה ”תובנות” מעוותות שמבוגרים לא טרחו לתווך, מסייטות את הילדים שלנו, ואותנו כמבוגרים? כמה עינויים יש בספקולציות, בשמועות, בשברי מציאות מטושטשים שהאחראיים נמנעים מלתווך כי, נו, לא נעים לדבר על זה…
ככל שהעובדות מביכות יותר וקשה יותר להתעמת איתן, כך אנשים יותר מתחמקים מלעסוק בהן. מתעלמים, או בשעת האפס מטיחים אותן בצורה בוטה ואגואיסטית ופוגעים בנפש באכזריות.
שלא תטעו. אין בתמונה שום תום לב. זו רשעות.
אנשים, קחו אחריות על הסביבה שלכם!
אוי גוגו את כזאת חמודה
כבר נבהלתי שאין פרק השבוע:)
היה שווה לחכות!!
חשבתי ששירה בת שנה וחצי
אחרי שהתלוננו רבות על כך שהפרקים קצרים מדי, ברצוני להודות על השינוי בפרק זה. אמנם לא השוויתי את כמות המילים לפרקים האחרים, אך בהחלט הפרק חלש על פני כמה תחומים: העיסוק הטכני בסטיילינג של החברה, הגילוי המפתיע של סודה, האמירה הנוקבת שהחברה החזירה לה, והדרמה בסוף עם שירה. מעט המכיל את המרובה! הלוואי וימשיך כך! ועדיין נשאר טעם של עוד…