כתם של שוקולד
התחתנו ביום רביעי, חתונה שמחה. מרוממת. אני ומשה, זוג מושלם. כאלה חמודים, כך אמרו כל האורחים. הרבה אורחים, חברות, חברים, משפחה, כולם מפרגנים. זיהו נכון, זוג מושלם. ימי השבע ברכות היו ימים מאושרים. ההיכרות שלי עם משה עלתה דרגה, היה לנו כיף ביחד.
לקראת שבת ה”שבע ברכות” התרגשתי ממש. אני עומדת להדליק נרות לראשונה בחיי. אמא של משה קנתה לי פמוטות יפהפיים. כבר בבוקר של יום שישי הכנתי את הנרות, מילאתי בשמן והיטבתי את הפתילות. חיכיתי לרגע שאדליק בהם בפעם הראשונה. רציתי להדליק אותם ברוגע, בכוונה, להאיר בהם את השבת המרוממת הזו, את השבתות הבאות ואת כל חיינו. חצי שעה לפני כניסת השבת כבר הייתי מוכנה לרגע הגדול, לבושה במחלצותי, מאופרת וחגיגית. התיישבתי לקרוא תהלים, לקבל בתחושה מרוממת את השבת ולהקדים אותה בתוספת נאה. משה שמח אתי לקראת הרגע.
אבל אז, בדיוק אז, כמה דקות לפני זמן הדלקת נרות, העניבה שלו, החדשה, התלכלכה מעוגת השוקולד. מיהרנו יחד לנקות אותה, אבל הכתם היה עקשן. הוא לא ירד בקלות. משה אמר שזה כבוד שבת. לא שייך לקחת עניבה אחרת. עשר דקות תמימות עמלתי להוריד אותו, עד שנראה שיכולתי לו. הדלקת הנרות הראשונה שלי היתה אחרי הצפירה. אחזתי בגפרור בידיים משופשפות מקרצוף.
אבל אז, בדיוק אז, כמה דקות לפני זמן הדלקת נרות, העניבה שלו, החדשה, התלכלכה מעוגת השוקולד. מיהרנו יחד לנקות אותה, אבל הכתם היה עקשן.
אבל לא נורא, בשבת שאחריה ניסיתי לתקן לעצמי את הדלקת הנרות של השבת ההיא. הדלקתי נרות מוקדם יותר, תוספת שבת מרשימה. והיתה לי הרגשה מרוממת. רגע לפני שיצאנו יחד לבית הכנסת לתפילת ליל שבת, שמתי לב שעל העניבה של משה נשאר כתם קטן, מהשוקולד של השבת שעברה.
שנה עברה מהחתונה. וכבר ערב פסח… איך עבר הזמן. פעם ראשונה שאני מכינה בית לפסח. בשנה שעברה הבית עוד היה חדש ונקי, לא הצטרכנו לנקות אותו. התחלתי לנקות ברגשה. כל יום קצת. שבוע לפני פסח נשאר לי רק המטבח. אז כמו אמא שלי הכשרתי את השיש. חמש שעות עמלתי על כך. הייתי מרוצה מההספק שלי. כבר מחר, תכננתי, אתחיל בבישולים לחג.
אבל כשמשה חזר מכולל בין הזמנים הוא אמר שזה לא מספיק. השיש הזה, אי אפשר להכשיר אותו. הוא למד, הוא יודע, השיש הזה בולע את החמץ. ומה שניקיתי לא מספיק. הוא גם רוצה להחמיר, אומר שזו זכות גדולה. לא נורא, אנחנו נקנה משטח פלסטיק לשיש. ככה החברים שלו בישיבה גם עושים. הכי כשר והכי טוב.
ואני אשת חיל, אשה כשרה, הרוצה לקיים את המצוות בהידור. אז אם אפשר להדר יותר, למה לא?
בליל הסדר, כשיצאנו מהבית הנקי והמצוחצח לבושים בחגיגיות, שמתי לב, לרגע קטנטן, לכתם השוקולד ההוא. על העניבה. מהשבע ברכות. חשבתי גם על השוקולד עם קרם האגוזים, הכשר לפסח, שכל שנה אני מתפנקת לי בו בפסח. אבל השנה לא, הכשרות שלו לא מתאימה לנו. אז לא, אני מוותרת.
הלידה היתה ארוכה ממש. משה בא אתי. רציתי שיבוא. אבל הוא לא יכול היה להכנס אתי לחדר לידה. אמר לי שאסור לו. הכאב בלבל אותי ולא הייתי בטוחה, אבל זכרתי שהמדריכה אמרה אחרת. אבל בטח אני עייפה ולא זוכרת נכון. ובכלל, אני מטושטשת. וגם משה, הוא יודע. הוא לומד. והייתי כל כך לבד.
בחודשים שאחרי הלידה הייתי חלשה, היה לי קשה להניק. משה עמד על כך שאניק באופן מלא. ככה הילד יהיה צדיק, הוא אמר. ואני באמת התאמצתי. הנקתי במשך שעות. הוא לא הרשה לי לקרוא סתם ספרים כשאני מיניקה, כי הנשמה של הילד סופגת הכל. רק תהלים. וספרי מוסר. גמרתי ספר תהלים מדי יום. הוא גם לא הרשה לי לקרוא סתם בין ההנקות. כי גם זה משפיע על הילד. בכל מקרה לא היה לי זמן לקרוא. כשהילד סוף סוף נרדם הייתי מנקה ומסדרת. וכמובן מקפידה על הכנת ארוחות מלאות. משה היה כועס אם האוכל לא היה מוכן בזמן. זה היה גורם לו ללמוד פחות טוב. והתורה מעל לכל.
אני מאוד אוהבת להתפלל, דוקא שמונה עשרה. מרגישה שזה מחבר אותי לקב”ה, יותר מתהלים. אבל משה אומר לי שלא. אני לא צריכה. התפילה שלי לא שווה, הקב”ה לא רוצה אותה. הבית הכי חשוב. אז הפסקתי להתפלל.
עד הלידה הייתי מתפללת שלוש תפילות ביום. זה חיבר אותי לאלוקים. עכשו, משה אומר, מספיק התהלים. את לא צריכה להתפלל. למדתי שאני מחויבת בתפילה, ואני מאוד אוהבת להתפלל, דוקא שמונה עשרה. מרגישה שזה מחבר אותי לקב”ה, יותר מתהלים. אבל משה אומר לי שלא. אני לא צריכה. התפילה שלי לא שווה, הקב”ה לא רוצה אותה. הבית הכי חשוב. אז הפסקתי להתפלל.
ערב אחד, כשהתינוק סוף סוף נרדם, נפניתי לעשות קצת סדר בארונות. בקצה העין ראיתי אותו, את כתם השוקולד ההוא מהשבע ברכות. לא, החולצות צריכות להיות בקדמת המדף. הנחתי ערמת חולצות לבנות ומגוהצות בחזית הארון. העניבה נותרה מאחור.
בגיל 27 יש לי כבר ארבעה ילדים. ברוך השם שזכיתי. אני גם עובדת בשלושת רבעי משרה. מאוד נהנית בעבודה, אבל האמת, אני מרגישה קצת עייפה. חשבתי שאני צריכה הפסקה. דיברתי עם יועצת הלכה, והיא המליצה לי על כדורים שאפשר לקחת לתקופה של חודשים אחדים, והם כנראה לא יגרמו לי לתופעות לוואי. הם גם מותרים הלכתית, לכל הדעות והשיטות. אבל משה לא הסכים. הוא אמר לי שממש אסור. הוא מחויב. ובעצם, מצות “פרו ורבו” נאמרה בלשון רבים. גם האשה מחויבת בה. משה יודע תורה, הוא לומד. הוא אמר שיש עוד מצוה, “לערב אל תנח ידך”, והוא רוצה לקיים אותה בהידור.
בגיל 27 יש לי כבר ארבעה ילדים. ברוך השם שזכיתי. אני גם עובדת בשלושת רבעי משרה. מאוד נהנית בעבודה, אבל האמת, אני מרגישה קצת עייפה. חשבתי שאני צריכה הפסקה.
אני מתאמצת לקיים את המצוות בשלמותן. גם כשקשה לי. טוב, אני צריכה להתחזק. אני אקבל את רצון השם. אני אתמסר לגידול ילדים כמו שהשם רוצה ממני. הרעיונות האלה הם של נשים שפחות חזקות ממני באמונה. נשים חלשות. כך אמר לי משה. אמר, והיה נדמה לי שהוא לובש את העניבה ההיא, עם השוקולד, מהשבע ברכות. הכתם היה בולט מתמיד.
אנחנו בבית הדין. כבר שנה וחצי של דיונים, אחרי כל מיני הצעות ונסיונות לשלום בית או גישור. אבל זה לא עבד. ניסיתי. לא הצלחתי. אין שלום בית. לא יהיה. אבל משה לא מוכן. אומר שהגט יהיה פסול אם הוא עדיין רוצה שלום בית. זה אסור. לא יהיה גט מעושה. הגט צריך להיות כשר. למהדרין. אז אין גט. משה הוא איש תורה. הוא לא יעבור על ההלכה.
עשר שנות נישואין באו לקצן. רציתי לשמור את הנישואין. התאמצתי. מעל לכוחותי. אבל זה לא הצליח. משה אמר שאם הייתי צדיקה יותר, זה היה עובד. אם הייתי יותר צנועה, השם היה אוהב אותי. אם הייתי מקפידה יותר לקיים את “אשה כשרה עושה רצון בעלה”, השם היה נותן לי חיים טובים. אבל משום מה, כשאני נזכרת בתורת אמי, אני זוכרת אותה אחרת. שמחה, נינוחה. לא נוקשה, לא מאיימת.
היום אני אורזת. עם גט או בלי, אני עוברת עם הילדים לדירה אחרת. מכניסה לארגזים את המשחקים, את הספרים, את הבגדים. בארון מאחורה, מאחורי ערמת החולצות הלבנות, אני רואה אותה, את העניבה מהשבע ברכות. הוא עדיין נמצא עליה, כתם השוקולד. עם השנים הוא נראה גדול יותר. מכוער יותר. אלים.