שני
“שני מותק, את יכולה להביא לי את הדוחות הכספיים של 2022, אלה של ארתור ושות’?”
רות, הבוסית שלי לא אהבה לקום מהמקום. גם אני לא אהבתי במיוחד, אבל לא הייתי בוסית.
קרעתי במאמץ את מבטי מהמסך והנחתי לעיניי לחפש רגע את הדוחות שהדפסתי הבוקר. הם היו על שולחן המסמכים קרוב אלי. יכולתי לקום להביא לה אותם, אבל לא התחשק לי לאבד את הריכוז עכשיו.
רות הייתה שקועה במסמך שסימנה עליו איקסים זורחים, ויעל אכלה ליד השולחן שלה והתבוננה בטלפון. צמצמתי את מבטי, התרכזתי בדוחות, והדפים חצו את החדר והתייצבו לידה בתמימות
“הם ממש לידך,” אמרתי בקול, ורות הרימה את מבטה בתודה, הושיטה את ידה וקירבה אותם אליה.
זהו. קלי קלות.
הטלפון שלי צלצל. השתקתי אותו מיד, כי ידעתי כמה רות לא סובלת טלפונים באמצע העבודה. בדרך כלל הוא היה על שקט, אבל אמא התקשרה היום פעמיים ולא שמעתי, וכשחזרתי אליה, היא לא ענתה. הייתי חייבת לענות מיד אם תתקשר פעם שלישית.
“את צריכה לשמור על מקום העבודה שלך,” הדגישה לי תמיד, “אבל לא יקרה להם כלום אם תפסיקי כמה דקות בשביל לענות לאמא שלך.”
להם גם לא יקרה כלום אם אפסיד את מקום העבודה שלי.
הייתי עובדת טובה, אבל לא יוצאת מן הכלל.
הטלפון צלצל שוב, והפעם רכנתי כדי לבחון את השם על הצג. שרי ליכט, בת דודה שלי, אחת מבנות הדודות היחידות שאיתן אני באמת בקשר. רבע שעה אחר כך, כששרי התקשרה שוב, החלטתי שמיציתי את מכסת השעות הנוספות שלי להיום. השעה הייתה שש, ובלאו הכי יכולתי לצאת כבר לפני חצי שעה.
“ממש מצטערת!” קידמה אותי שרי כשחזרתי אליה. “רק עכשיו אני קולטת שבטח היית בעבודה. אני תמיד בשלוש כבר בבית, אז איכשהו שש בערב נשמע לי כמו היום הבא.”
“ממש מצטערת!” קידמה אותי שרי כשחזרתי אליה. “רק עכשיו אני קולטת שבטח היית בעבודה. אני תמיד בשלוש כבר בבית, אז איכשהו שש בערב נשמע לי כמו היום הבא.”
“זה באמת היום הבא,” הגבתי בעליצות ועקפתי את המעלית כדי לרדת במדרגות. “אבל רווקות עובדות יומיים רצוף, ככה זה.”
“חס וחלילה,” הגיבה שרי אוטומטית.
“אז מה נשמע?” יכולתי לשאול פשוט: ‘מה רצית להציע לי?’ אבל חששתי שאגרום לה לפלוט שוב ‘חס וחלילה’ ולנסות למצוא נושאי שיחה חלופיים עד סוף השיחה.
“ברוך השם, נהדר. רציתי להציע לך משהו, התקשרתי קודם לאמא שלך אבל היא ביקשה שאני אדבר איתך בעצמי.”
“אה, מעולה, אני שומעת.” אז זה מה שאמא רצתה. אבל גם לא היה לה מה לשמוע ממני לפני השיחה עם שרי.
“זהו, מדובר בבן דוד שלי, מהצד של בעלי. בחור מקסים ממש, חכם, צדיק, כל המעלות. שלחתי לך כבר בצהריים את הרזומה שלו למייל, אבל בטח אין לך גישה מהמשרד.”
“נכון, אבל אבדוק מיד כשאגיע הביתה. אתם מכירים אותו באופן אישי?”
“בעלי מכיר אותו, אבל לא יותר מדי. מפגשים באירועים, את יודעת.” ידעתי, ככה גם הכרתי את שרי, ובכל זאת יכולתי לומר עליה כמה משפטים ברצף.
“אה, והוא עזב שידוך לפני כמה שנים, מקווה שזה לא מפריע לך. הבנתי שזה היה ממש על רקע חוסר התאמה, ואין שום קפידה מצד הבחורה.”
“זה בסדר,” מיהרתי להרגיע, “זה באמת לא מפריע לי.”
“את מקסימה, את יודעת?” השתפכה פתאום שרי. צחקקתי במבוכה וחציתי את הכביש כמעט שנייה לפני שהרמזור התחלף שוב לאדום.
“יוצא לי פה ושם להציע הצעות לאנשים, והמון פעמים אני מרגישה שאם ההצעה לא הכי חלקה שיש, אז הצד השני כזה עושה פרצופים, לא ממש מתחשק לו, ועושה לי טובה שלימה עד שמוכן בכלל להתחיל לברר. אבל איתך זה פשוט כיף, את זורמת, מוקירה טובה, עושה חשק להמשיך להציע.”
“תודה,” הגבתי בחמימות. “באמת כיף לשמוע, אבל האמת היא שההצעה הזו נכון לעכשיו, נראית לי ממש חלקה.”
אמא חיכתה לי ליד החלון כשנכנסתי לבניין.
“שרי השיגה אותך?” היא נופפה לי מלמעלה.
הנהנתי. “כבר עולה,” קראתי לעברה.
אנשים טובים ממני היו גם מרחיבים עבור השכנים מה רצתה שרי, אבל אף פעם אי אפשר לספק את כולם.
הדלקתי את המחשב ונכנסתי למייל שלי. אמא נעמדה מאחוריי.
“היא שלחה לי את הרזומה שלו במייל,” הבהרתי לה והרגשתי את הנשימות שלה על עורפי.
“אני יודעת, אני רוצה לראות,” הסכימה אמא.
האצבעות שלי רפרפו על העכבר ואמא כחכחה בציפייה מעל כתפי.
“אמא… אולי אפשר שקודם אני…?”
“מה?” היא ביררה בקוצר רוח והדפה קלות את ידי האוחזת בעכבר כדי שאכנס כבר.
“כלום, לא משנה.”
הקלקתי על קובץ הוורד, והאישונים שלי התרחבו לרגע.
“וואו,” מלמלתי כשהעיניים שלי רפרפו על השורות הראשונות. ואז על הבאות.
“מה?” אמא רכנה קרוב יותר וקראה יחד איתי.
ובפעם השנייה בדקה האחרונה, ידעתי שהיא לא תבין.
*
אהובי
בתשע וחצי דוב עדיין לא חזר מהחנות.
לא דאגתי. דוב מסודר, איש אחראי. והוא תמיד מודיע כשהוא מאחר.
כל הסיבות הללו כן היו עילה לדאגה בעצם.
כבר התכוננתי ללכת הלוך ושוב מהחלון למטבח; אלו הצעדים הראשונים שאני עושה כשאני מודאגת, כשדוב התקשר.
“אתה מאחר?” התנשפתי.
“לא איחור רציני, רק לא רציתי שתדאגי,” הבהיר בעלי. “יש פה קצת בלגן היום אז אני פשוט…”
הוא לא התכוון לסיים את שלוש הנקודות שלו או להמיר אותן בהסבר, כך שהייתי חייבת לשאול.
“תודה שהתקשרת,” אימצתי את הטלפון אל אוזני. “בדיוק התלבטתי אם להתחיל לדאוג. אז מה קורה בחנות? מה הבלגן שם? משהו שאני יכולה לעזור?”
“לא משהו מדאיג, חוסך לך את ההתלבטות מראש. טוב, חייב לעבוד, אז להתראות.”
“תודה שהתקשרת,” אימצתי את הטלפון אל אוזני. “בדיוק התלבטתי אם להתחיל לדאוג. אז מה קורה בחנות? מה הבלגן שם? משהו שאני יכולה לעזור?”
“לא משהו מדאיג, חוסך לך את ההתלבטות מראש. טוב, חייב לעבוד, אז להתראות.”
בהיתי בטלפון שקודם היה מישהו בצד השני שלו, ועכשיו כבר לא.
הוא תמיד אומר ‘להתראות’ לפני שהוא מנתק, הבעל הנימוסי שלי.
אני בטוחה שיש בעלים שלא מבטיחים לנשים שלהם שיראו אותה בקרוב. בעלים שפשוט מנתקים בפרצוף, או לא עונים בכלל לשיחה.
כאלה שנותנים לה לדאוג ולא חוסכים לה את ההתלבטות מראש.
חשבתי על הבעלים האלה בזמן שבהיתי בטלפון השותק. לא רציתי שימשיך לשתוק. הייתי חייבת לדבר עם מישהו.
אחות הייתה בשבילי זוהר ורוד מנצנץ במעורפל.
אמא היתה מבוגרת כשילדה אותי, אחרי ארבעה אחים, ומהר מאד נפרדתי מהאשליה שעוד תהיה לי אחות משלי.
הרעיון לפטפט עם מישהי באותו בית על נושאים שעניינו אותי, נראה לי מגוחך לפעמים, עד כדי כך הוא היה רחוק ולא מושג.
אחים שלי היו בסדר גמור, באמת, אבל הם היו בנים מדי, ואני הייתי בת חסרת תקנה.
ההתלהבות שלי התישה אותם, התיאורים שלי היו ארוכים וחפרניים, ומעולם לא התמודדתי כמו שצריך עם העוקצנות ששיגרו כלפי בידידותיות.
גם כשהם התחתנו וגררו אחריהם גיסות חדשות ונשיות, לא הצלחתי לראות בהן אחות או חברה. אולי המרחק הפיזי היה אשם, כי כל אחד מאיתנו התגורר בעיר אחרת, או שפשוט לא התאמצתי מספיק למצוא נושאים משותפים איתן.
ואולי החלום שלי על אחות שהיא חברה טובה היה בוער כל כך, עד שכל תחליף מתוך המשפחה לא סיפק אותי. רציתי נפש תאומה, והן לא היו כאלה.
היו לי חברות במהלך השנים, אף אחת מהן לא הייתה נפש קרובה, אבל היו כאלה ששמרתי איתן על קשר ועדיין הרגשתי בנוח להתקשר בלי סיבה מוצדקת.
שלומית, חברה ששרדה לי מהסמינר, הייתה אחת כזו.
“וואו, אהובי! מה נשמע? מה חדש?”
בחישוב מהיר, כמעט שנה לא דיברתי עם שלומית. יכולתי להבין למה היא הניחה שיש משהו חדש שהצדיק שיחה.
“לא משהו שאני יכולה לחשוב עליו,” הצטדקתי. “מה שלומך? איך הילדים?”
“הילדים…” היא היססה, שמעתי דלת נטרקת, ילד שאל משהו ובת נעורים נאמה ברקע בכעס.
“הילדים בסדר ברוך השם. מה… אני יכולה לעזור לך במשהו ספציפי?”
“ספציפי?” בלעתי את רוקי. “לא, פשוט רציתי לשאול מה נשמע, מזמן לא דיברנו…”
היו כל כך הרבה סיפורים משעשעים שיכולתי לספר לה. רק הפגישה האחרונה שנכחתי בה, היתה גורמת לה לפרוץ בצחוק ולשכוח מהרעש סביבה.
אבל אני לא יכולה לספר, כבר לא.
פעם הייתי מספרת. מתארת בפרוטרוט את הבחור שעישן רגע לפני שהבחורה הגיעה, ואת הבחורה שהתקשרה בהיסטריה לאבא שלה שבא מיד לקחת אותה הביתה.
בלי שמות, כן? וגם טשטשתי פרטים. למשל, אף אחד לא ידע שהסיגריה לא הייתה בכלל מרלברו לייט. גם אני לא. זה פשוט השם היחיד שאני מכירה.
אבל פעם אחת סיפרתי לשכנה בשם בדוי על בת להורים גרושים שנפגשה עם גרוש. את הגילאים לא טשטשתי, כי זה היה כל הפואנטה, ואני שונאת להרוס סיפורים טובים.
השכנה הקשיבה בריכוז ואז פלטה בשמחה: “מוריץ ושטאובר, נכון? נכון? זהו! ידעתי!”
עמדתי להכחיש, אבל לא הייתה שום דרך לתרץ את היד שלי שהתעופפה לפה בבהלה.
מאז אני שותקת.
לא חתמתי על הסכם סודיות במקצוע שלי, אבל אני הוגנת מספיק לדעת שהוא הכרחי.
רק לדוב אני יכולה לספר. הוא האיש הכי דיסקרטי בעולם, וגם אם יכיר מקרוב את הגיבורים בסיפור שלי, הוא לעולם לא ינחש שזה הם.
אבל עם שאר העולם אין לי זכות.
רק שלפעמים, כששיחה מתנדנדת בחוסר יציבות ומתקרבת בצורה מסוכנת לניתוק, אני משתוקקת לספר קוריוז אחד ודי, כזה שישאיר אותן אתי.
לפעמים, כשהראש שלי מלא רק בלקוחות, בגילויים עוצרי נשימה ובספקות מטריפים, אני לא מצליחה לדבר על שום דבר אחר.
אבל אסור לי, ואני מוכרחה לחפש נושאים חילופיים משעממים.
ולכן החברות שלי נאלצות בסופו של דבר לומר לי…
“אני ממש מתנצלת!” התנצלה שלומית. בת הנעורים הגבירה את קולה ושלומית השתיקה אותה. “אני ממש אוהבת לדבר איתך, אבל אין לי זמן כרגע להאריך כי כלתי עומדת להגיע.”
“אז נקצר,” הסכמתי בגבורה. “להתראות, שלומית, בשורות טובות.”
.
מישהו צחק בקול מהרחוב. צליל הצחוק הזה כיווץ את בטני מסיבה שלא מיד הבנתי.
הרגליים שלי הוליכו אותי לחלון, המצח שלי נצמד לסורגים הצוננים, והעפעפיים שלי הצטמצמו בניסיון להתאים בין הצליל לאיש.
האיש שלי.
הכרתי את צליל הצחוק הזה, מהיר ומתגלגל וחסר דאגה.
פעם הייתי כמעט היחידה שהצליחה להצחיק ככה את דוב, צחוק שקשה לבלום, משוחרר ומדלג על גבולות.
אני עדיין מצחיקה אותו לפעמים, עדיין שמורה לי הזכות. אבל רק עכשיו קלטתי שלצחוק של דוב בשנים האחרונות, יש תמיד אבל בסופו. כאילו משהו בו עוצר אותו לפני שיאבד שליטה. כאילו הוא חושב שלצחוק כזה חייבת להיות תמורה.
צפיתי בו, כתפיו רועדות, ראשו נזרק אחורה, חולק את הצחוק הישן עם מישהו שלא זיהיתי בחושך.
עכשיו הוא תיאר משהו, ידיו מתנועעות כדי לפשט את ההסבר.
יכולתי לרדת למטה. פשוט להיעמד בטבעיות לידם, וללקט את המילים שלו. לשמור אותן בקופסה בלי פתחי אוורור.
לדעת מה הצחיק אותו. מי. איך.
מצחיק מאד.
עזבתי את החלון. אני עוד עלולה לעשות את זה אם לא אזהר, אי אפשר לסמוך עלי.
כמה דקות אחר כך נפתחה הדלת.
“ערב טוב.”
לא ראיתי רמז של קמטי צחוק. אילולא הייתי רואה בעצמי, לא הייתי מנחשת שהם הופיעו קודם.
הובלתי אותו למטבח וניפצתי ביצים לצלחת. דוב הוציא מהמקרר עגבניות ופלפלים ולקח סכין.
אז שקשוקה.
“מי זה היה?”
“מי?” תהה דוב. “אה. ראית מהחלון. סתם, חבר שפגשתי.”
טוב, את זה כבר ידעתי.
“על מה דיברתם? היה מפגש מעניין?”
“מעניין?” דוב קימט את מצחו וסגר את המקרר. “לא במיוחד. דיברנו על קבלנים.”
קבלנים. קבלנים גרמו לו לצחוק ככה, כאילו אין מחר?
אולי אני מכירה בדיחה טובה על קבלנים, חייבת להיות אחת.
“וחוץ מזה איך היה היום?” שאלות פתוחות יכולות לעודד תשובות פתוחות. למדתי את השיעור הזה עם השנים.
אילו הייתי שואלת: ‘וחוץ מזה היה יום רגיל?’ בעלי היה מגיב פשוט: ‘כן’.
“יום רגיל,” ענה בעלי תשובה פתוחה ומפורטת.
בזקתי אבקת שום ופפריקה לביצים, דוב הכין רוטב עגבניות.
“טוב, אז תשמע מה היה לי היום.”
בעלי המהם בהסכמה.
“התקשרתי לחברה מהסמינר. זוכר אותה? שלומית זלצמן. היא למדה הוראה ואמא שלה שהייתה מנהלת, זוכר אותה? אמא שלך הכירה אותה אני חושבת. בכל אופן, אמא שלה נתנה לי שעות קבועות ותקופה עבדנו יחד. היום היא יועצת או משהו, נראה לי שכולן בסוף נהיות יועצות או משהו, לא?”
הבזקתי לעברו מבט, אבל אם דוב חשב שההערה האחרונה שלי הצדיקה חיוך, הוא הצליח נהדר להסתיר את זה.
“בקיצור, אחת לתקופה אני מדברת איתה, אז גם היום התקשרתי והיא הייתה נשמעת עסוקה פחד. נורא מביך לדבר עם אנשים ופתאום לקלוט שיש להם חיים עמוסים והם עסוקים, נכון? כמו…” אימצתי את הראש למצוא דוגמה שתתפוס אותו. “כמו נגיד להתקשר לשיפוצניק שיבוא להדביק לך פאנלים, ולגלות בשיחה שהוא כבר מנהל עבודה שמתעסק עם פרויקטים גדולים.”
דוב מצמץ.
“אתה מקשיב?” שאלתי בשקט.
“בטח. אז אה… בעלה מנהל עבודה?” דוב הגיח מתוך הנאום שלי, תופס בניצחון בשתי המילים שהצליח לחלץ.
“לא,” הגבתי בעייפות. “זה היה רק דימוי.”
“דימוי טוב,” אישר בעלי בעידוד.
