שני
לגמתי מהמים. שימי שקל בידו את הכוס הריקה.
בדיוק סיימתי לספר לו על הריאיון הראשון שלי, והעיניים המכווצות שלו נראו כאילו הוא מנסה להיזכר בפרטים של סיפור דומה.
חיכיתי בשתיקה שהוא יישלף.
זאת היתה מסוג השתיקות שקיבלתי בברכה. הרגע סיימנו נושא מעניין, והנושא הבא היה במרחק כמה תאי מוח סוררים.
לזוג באלכסון מאתנו לעומת זאת לא היה מזל כזה.
עקבתי אחריהם מדי פעם בחצי השעה האחרונה. הוא בעיקר שתה, הבקבוק הלך והתרוקן. אבל זה לא עצר אותו. היא שאלה שאלה בכל פעם שהוא הניח את הכוס, והוא הלך והחוויר כאילו היא בוחנת אותו בלטינית.
עקבתי אחריהם מדי פעם בחצי השעה האחרונה. הוא בעיקר שתה, הבקבוק הלך והתרוקן. אבל זה לא עצר אותו. היא שאלה שאלה בכל פעם שהוא הניח את הכוס, והוא הלך והחוויר כאילו היא בוחנת אותו בלטינית.
הם היו צעירים מאתנו בכמה שנים, לדעתי. יתכן מאד שזאת היתה הפעם הראשונה של שניהם. הייתי נותנת הרבה כדי לדעת אם השאלות שלה היו באמת כל כך קשות, או שהסודה עלתה לו לראש.
עכשו הוא שאל משהו, והיא נראתה מבוהלת.
היא ענתה במילה אחת, והוא בלע את רוקו.
הוא לחש משהו והיא התנשפה.
“זה שהוא התוודה על הרצח הראשון שלו, זה ברור. אבל מה היא עשתה?”
קפצתי, והסתובבתי אל שימי. הוא צפה בהם לצדי במצח קמוט.
“הם לא יוכלו להמשיך ככה עוד הרבה זמן,” הוא נאנח. “זה הולך ומסלים. מישהו יצטרך להציל אותם.”
“אולי הם יעברו לדבר עוד מעט על המחותנים,” הצעתי בספקנות. “זה יקליל את האווירה.”
“הם חייבים עזרה חיצונית,” התנגד שימי.
למשל, אם בקבוק הסודה ירחף באוויר מעל ראשם? אם רגלי העכביש של השולחן יכרעו תחתיו? אם אצליח לגרום לתיק שלה לעשות סיבוב ראווה קטן?
“… המלווה ההיא היתה יכולה לעזור להם.”
מצמצתי, מתנערת מהחיזיון האחרון. “מי?”
“סתם זה…” הוא חייך באשמה. “לא יודע למה נזכרתי בזה, סיפור מוזר שהיה לי פעם באיזו פגישה.”
“אני רוצה לשמוע!” הגבתי בלהיטות. לעתים נדירות בחורים מזכירים פגישות עם אחרות, וזה תמיד מעניין ומלמד אותי המון עליהם.
“טוב, זה היה לפני שנתיים בערך, קבעו לי פגישה עם מישהי, ובערך שלוש שעות לפני הפגישה, קפצתי הביתה כדי לגהץ לי חולצה, ואז השדכנית מתקשרת ומבקשת מאמא שלי שאסכים שמישהי תגיע לפגישה.”
“זה לא כל הרעיון בפגישה?” תהיתי.
שימי צחק. “לא, היא התכוונה לעוד מישהי. איזושהי מלוות פגישות. זה היה ממש חשוב לבחורה ההיא, לא יודע למה.”
“מלווה לפגישות? זה אמיתי?”
“היא כמו יועצת זוגית כזו, אבל רק אחרי הפגישה. גם אני שמעתי על זה בפעם הראשונה אז. בכל אופן, הפעילו עלי ממש לחץ מוסווה. מה אני אמור לעשות דקה לפני הפגישה? להוריד כי אני מתבייש מאשה זרה? גם את הבחורה אני לא מכיר. אז הסכמתי, ואפילו שכנעתי את עצמי שיהיה לי סיפור מעניין אחר כך.”
“אני לא הייתי מסכימה,” אמרתי בוודאות. “זה מביך נוראות!”
“טוב, כנראה היה מביך יותר לסרב. בקיצור, אני מגיע, קולט את האשה יושבת בכורסה ליד, והראש שלי כבר מתחיל להריץ סרטים מה היא חושבת על איך שנכנסתי. אני אף פעם לא חושב על הצורה שאני נכנס, זה לא עובר לי בראש בכלל, אבל הפעם הייתי בטוח שהגב שלי היה כפוף ושהרגליים שלי נגררו בצורה מוזרה.”
צחקקתי כדי להראות שאני לא חושבת ככה, והוא חייך בתודה, לגם קצת והמשיך. “זהו, אז הבחורה התחילה לדבר, אני ניסיתי לענות, אבל העיניים שלי כל הזמן פזלו אל האשה שישבה שם. זה לא מתאים לי, את מבינה? אני אף פעם לא עסוק במה שחושבים עלי, אבל באותו רגע לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. היא שאלה משהו, ואני שאלתי את עצמי אם אני עונה מספיק מהר, והצצתי כדי לראות אם היא מחייכת כשהתבדחתי, וכששתיתי בדקתי אם היא חושבת שזה מוקדם מדי. הייתי הרוס. לא הצלחתי לתפקד בכלל. לפני כל משפט ניתחתי איך הוא נשמע למי שמולי, ואיך הוא ייראה לזאת שבצד. היה נורא.”
כל כך הזדהיתי אתו. היה לי ברור שגם אני הייתי מרגישה כך במקומו.
“בשלב מסוים, פתאום האשה ההיא קמה והתחילה לצעוד אלינו. הלב שלי דפק כמו משוגע, היה לי ברור שאם היא החליטה להתערב, אז עשיתי טעות פטאלית, או שהעלבתי אותה איכשהו.
היא עומדת לידנו, ואז היא אומרת: ‘אני ממש מצטערת, אבל אני חושבת שאלך עכשו. אני מרגישה שאני הורסת לכם את הפגישה.'”
היא עומדת לידנו, ואז היא אומרת: ‘אני ממש מצטערת, אבל אני חושבת שאלך עכשו. אני מרגישה שאני הורסת לכם את הפגישה.'”
“יפה מצדה!” התרשמתי.
“כן, זה בהחלט היה אמיץ. אני הנהנתי כמו מטומטם, אבל הבחורה אמרה משהו כמו: ‘אהובי, לא, לא נעים לי…’ אה, קראו לה אהובי עכשו נזכרתי. בכל אופן, היא התעקשה ללכת, וממש הערכתי את זה. אני חושב שמלוות פגישות הן לא בשבילי, אבל אם יש לה טקט והיא יודעת מתי ללכת, אולי זה לא רעיון כזה גרוע.”
“עדיין לא השתכנעתי,” חייכתי. “אבל זה סיפור טוב ללא ספק. לאן אתה…?”
כי שימי נעמד במפתיע ונראה כאילו הוא מתכוון ללכת.
“בואי נצא,” הוא לחש למרות שאהובי לא ישבה לידנו. “נלך ממש לאט ונחלוף על פני השולחן שלהם.”
“למה?” לחשתי גם ונעמדתי אוטומטית.
הוא החווה בסנטרו לעבר הזוג המבועת. “כי אף אחד במלון הזה לא זז, אז זה יהיה אנחנו. אם נצא החוצה, הרעיון יעלה בדעתם. וזו הדרך היחידה להציל אותם.”
“בפרט אם הוא רוצח,” הסכמתי והתחלתי ללכת לצדו.
ברגע שהגענו לשולחן שלהם, שימי האט באופן מופרז ונע רק כשהיה בטוח שהם מביטים בנו. ואז, בצעדי ברווז מגוחכים, פסענו אט אט לעבר הפתח.
“אנשים חושבים שאנחנו משוגעים,” התנשפתי כשכבר היינו בחוץ ומצאנו ספסל. “מקווה שאף אחד חוץ מהם לא הסתכל עלינו.”
שימי חייך בניצחון והחווה אל פתח המלון, שם נראו בני הזוג מחלצים את דרכם החוצה.
ואז הוא הסתובב אלי בהבעה רצינית. “חשבתי שאת כבר יודעת שלא ממש מזיז לי מה אנשים יחשבו.”
.
אהובי
“רק שתדעי,” אמר לי בני בהבעת סבל צרוף, “שהחברים שלי לא מפסיקים לזרוק בדיחות על המזוודה שקנית לי.”
“שיזרקו,” הגבתי בגבורה. “אני אותה לא זורקת. היא גברית להפליא!”
המזוודה החדשה של רובי היתה כחולה, ואף אחד לא יכול להתווכח עם המגדר של הצבע הזה. חוץ מזה, היו קבועות עליה שתי עיניים צהובות של מלך החיות. שהוא זכר, כזכור.
אני התאהבתי בה מיד, והייתי קונה אותה לעצמי, אם לא שכבר הייתה לי מזוודה ורודה משלי.
“העיקר, הבאת כביסה?”
“הבאתי.”
פרקנו יחד חולצות וגרביים ואני זמזמתי שיר חסידי עליז. כשרובי בבית העצמות שלי אומרות שירה ואני מצטרפת אליהן.
כשהפעלתי את המכונה, רובי גלגל את המזוודה אל החדר שלו. צפיתי רגע בעיניים הזורחות של ראש האריה ונקיפה קלה של מצפון הריצה אותי לחדר.
“תגיד, רובי…”
בני השעין ברך אחת על כיסוי המיטה הסתור ועיניו היו נעוצות בספר שהוריד מהמדף. “מממ?”
“פוגע בך שהם יורדים עליך בגלל המזוודה? זה הורס לך את המעמד החברתי?”
בני השעין ברך אחת על כיסוי המיטה הסתור ועיניו היו נעוצות בספר שהוריד מהמדף. “מממ?”
“פוגע בך שהם יורדים עליך בגלל המזוודה? זה הורס לך את המעמד החברתי?”
“מממ?”
“אתה נפגע מההערות שלהם על המזוודה שקניתי לך?” חזרתי בסבלנות. מניסיון עתיר שנים עם המהומים, גיליתי שאם את מגוונת את הנוסח, יש סיכוי גבוה יותר שמשמעות השאלה שלך תיקלט. חזרתיות לרוב חומקת אצלם למגרה במוח תחת הכותרת ‘חוזר על עצמו. לא מעניין’.
“מה?” גיוון רובי והעביר עמוד בספר. מסתבר שגם הוא למד את הכלל שלי.
“אני שואלת אם… טוב, לא משנה.”
“אה.” והוא היטיב את הכרית ונשען עליה, שקוע לגמרי בספר שלו.
“הו, רובי פה.” דוב הניח את השקיות וטפח על שכמו של הנער.
הלכתי למטבח להביא להם קוגל והשארתי אותם לבד בסלון.
כשחזרתי, דוב נשען על השולחן ורובי נשא אליו מבט מהספה.
“יש לך צירים?” בירר בעלי.
“יהיו לי.” הניח בני.
“בגפילטע פיש יש ציר,” הזכרתי להם אבל שניהם הצטמררו מהזיכרון.
בשלב מסוים, מאוחר מדי למען האמת, קלטתי שאוכל שלא אוהבים את הצבע שלו, את הגזר הטבוע בו ואת הרוטב שאופף אותו, רצוי לא להכין אותו בכלל.
“על מה אתם מדברים?” התיישבתי ליד רובי. שמחתי שרוב האוכל מוכן.
“מה שחשבתי בינתיים,” דוב נשען על מסעד הכיסא ואני הרמתי את פני בציפיה. “הוא שאתה יכול להתקין מסילה על הדופן הפנימית של הארון לאורך כל הגובה, ואז לחתוך דופן של עץ בגודל…”
“אין סיכוי,” חרץ רובי. “מסילות גדולות עלי. אני צריך משהו נגיש.”
“אבא יכול לעזור לך עם המסילות,” הצעתי בהיסוס. בשביל זה יש לו הורים, לא? אני מכינה דגים, הוא מתקין מסילות ישרים.
“אז עזוב מסילה,” התלהט דוב. צפיתי בו בהשתאות, בנקודות הסומק החדשות על לחייו, שהתלבטו איך למצוא את מקומן מעל הזקן הצמוד.
“אתה יכול לעשות מסגרת עץ קטנה בסוף התא על כל הדפנות…” הוא עזב את הצלחת ורץ אל ארון הספרים שלנו, מסמן בתנועות רחבות על אחד המדפים הפנימיים. “נגיד לנסר חתיכת עץ בצבע… איזה צבע הארון שלך בחדר?”
“הארון שלו בחדר?” קימטתי את מצחי. “הוא היה לבן בחמש השנים האחרונות.”
“חום בהיר,” רובי הצטרף אליו ליד הארון. “הוא מתכוון לארון בחדר בישיבה, אמא.”
“בסדר, אז חתיכת עץ בצבע דומה, אני יכול לעזור לך להשיג. ננסר אותה בגודל של התא ונדחוף אותה פנימה, ככה שהיא תיעצר על ידי המסגרת… אתה עוקב?”
“ואיך אני אפתח אותה?” רובי לעס את לשונו בריכוז ושניהם דחפו את ראשם פנימה, תרים אחר משהו שלא היה לי מושג מה הוא.
“באיזה סכין או… לא יודע, אולי אולר? יש לי אולר בארגז כלים, אז אתה נועץ אותו והוא נכנס מאחורי המדף ושולף אותו…”
“אולר?” הזדעקתי. “תגידו, מה קורה לכם? דוב, אתה מסית אותו להגניב כלי נשק לישיבה???”
“אני יכול להחביא אותו,” חיוך זעיר, דומה כל כך לדוב, הניע את שפתיו של בני.
“להח…” הנחתי את ידי על לבי. “מה להחביא? איך תחביא אולר ולמה אתה צריך אחד כזה? נגמרו כבר הסכינים במטבח?”
“הוא צריך תא סודי,” הבהיר בעלי בפשטות, כאילו בכך הצדיק את קיום האולרים כולם.
“תא סודי?” התנשמתי. “למה למען השם הוא צריך תא סודי בישיבה? מה אתה רוצה להחביא שם, רובי?”
“עוד לא יודע,” משך בני בכתפו. “קודם כל שיהיה לי, אם אני רוצה שה’מקק’ לא ימצא אצלי דברים. אז אתה תוכל לעזור לי עם המסגרת, אבא?”
“עוד לא יודע,” משך בני בכתפו. “קודם כל שיהיה לי, אם אני רוצה שה’מקק’ לא ימצא אצלי דברים. אז אתה תוכל לעזור לי עם המסגרת, אבא?”
“אתה יכול פשוט לרסס k300 במדף,” הצעתי בחיוך.
חיכיתי רגע. “בשביל המקק,” הוספתי כדי לנער אותם.
הם שלחו אלי חיוך מהיר לאות ששמעו אותי. טוב, כנראה שקשה למצוא בדיחת מקקים שלא מוצתה מזמן.
“אני חושב על משהו יותר טוב…” עיניו החומות של בעלי נצצו. “אולי תתקין בחלק הפנימי של המדף ציר עם ברגים כמו שהצעתי לך מלכתחילה, אבל עכשו עלה בדעתי שאתה יכול לחבר אליו את הדיקט, ואז בחלק החיצוני של תקרת המדף, תתקין איזה וו תלייה… צריך להיות אחד כזה בבית, וכשתסובב את הוו…”
“זה יפיל את המדף!” רובי בהה נפעם במדף הרגיל לחלוטין בארון הספרים הישן שלנו, והחליק בידו בכמיהה על המדף הגלוי לעין.
רציתי לומר משהו, דבר מה חכם ויצירתי או סמכותי ובוגר.
“תאכלו, זה מתקרר,” ביקשתי.
הם מיהרו להשפיל מבט לצלחות שבידיהם ולעסו בצייתנות.
העפתי מבטים בשניהם. הם אכלו בדממה. רציתי להפסיק אותה.
“אז איך היה השבוע בישיבה, רובי?”
“השבוע?” הוא נעץ מבט מהורהר בארון. “היה בסדר. אבא, נראה לי הרעיון עם הצירים הכי טוב, נדבר על זה במוצ”ש. עכשו אני הולך לישון לשעה, אני גמור, עשיתי משמר בליל שישי.”
דוב אסף את הצלחות ופיהק.
התיישבתי על הספה וחיכיתי שיצטרף אלי.
“נחמד לשמוע אתכם מתרגשים ככה,” חייכתי לדוב. “אני צריכה שתלמד אותי טיפים איך מעוררים אותו לתקשר בכזו התלהבות, גם אתה הרגשת שהוא היה פתאום הרבה יותר נלהב ומשתף? איך אתה עושה את זה? כשהוא מדבר אתי, הוא לא ככה, נכון? מה אתה חושב?”
“אני גמור,” התנצל בעלי ופיהק שוב. “נראה לי שגם אני הולך לנוח אם את לא צריכה את העזרה שלי עד שבת.”
לא הייתי צריכה.
.
תגובה אחת
אהובי לא מבינה ענין, היא פשוט בן אדם משעמם שמנסה להדחף לכל שיחה
כמה חבל שהיא לא מודעת לעצמה