שני
“מה שגאוני ביכולת שלך,” אליסה עם הפנים הכהות בחנה אותי בעניין כשהתמקדתי בעט. “הוא שהמוח שלך מצליח להשיג שליטה מוחלטת על ניואנסים דקים כאלה. זה פשוט לא ייאמן. רובנו לא מצליחות לפקוד על חפצים קטנים מתפוח.”
הרמתי את מבטי מהעט והוא מרח במרדנות קו ארוך על השורה האחרונה.
“למה היא כל כך גאונית?” רציתי לדעת. לא בשביל לסחוט מחמאות, באמת כדי להבין.
“זה כמו…” שירה שצפתה בי חיפשה דוגמא. “כמו שיותר קל לצבוע עם מכחול בובה בגודל חצי מטר מאשר חמש סנטימטר. המוח שלך צריך להיות שקוע כולו בחפץ כדי לתת לו הוראות, וככל שהוא יותר קטן, המאמץ הרבה יותר גדול.”
גם בעבודה היתה לי יכולת להיתפס לפרטים קטנים, לזהות טעויות שאחרות פספסו ולהתרכז במשך זמן ארוך בדו”חות רצופי מספרים. אולי השתמשתי בה בלי להתכוון גם עם חפצים.
גם בעבודה היתה לי יכולת להיתפס לפרטים קטנים, לזהות טעויות שאחרות פספסו ולהתרכז במשך זמן ארוך בדו”חות רצופי מספרים. אולי השתמשתי בה בלי להתכוון גם עם חפצים.
כולן התגודדו סביבי כשהצעדתי גרגרי שומשום במעגל וגרמתי להם לעקוב אחרי הגרגר הראשון שהוביל אותם בסיבובים.
לא התייחסתי אליהם כגרגרים זעירים וחסרי משמעת; הרחבתי אותם בתוך הראש שלי, הגדלתי כל גרגר בנפרד והצלחתי לדמיין אותו כשומשום מוגדל וחי. כשראיתי אותו ככה, כאילו הוא ישות בפני עצמה, היה קל יותר לכפות עליו לעשות מה שאני רוצה.
“מדהים!” התפעמה מישהי. “את פשוט הזויה!”
“הריכוז שלך יוצא דופן!”
“שמתן לב שהיא שולטת בו זמנית על כל הגרגרים יחד? היא לא פספסה אפילו אחד במעגל!”
“ותסתכלו על הפרצוף שלה! כשאני מתרכזת כל כך הרבה זמן, אני אדומה כמו עגבניה, והיא בקושי ממצמצת!”
“שני, תעשי שהשומשום הבהיר ההוא יקפוץ! יו, ראיתן? היא כמעט לא הסתכלה עליו! את אגדית!”
הן עטפו אותי במחמאות נלהבות, העריצו ופרגנו בלי לסנן. “התנועתיות שלך יוצאת דופן!” “שמתן לב שהמרחקים בין המיזזים שווים?” “המוסת הראשון ממש מוביל את כל המונעים האחרים!” “היא משיגה שליטה נדירה בכיול ובאיזון של המיזז הרביעי!”
שבחים לא היו זרים לי. הייתי תלמידה מוכשרת, עובדת מעולה, והתרגלתי לקבל פידבקים חיוביים.
אבל התרגלתי להיות… חכמה, אחראית, אמינה, ריאלית, עמוקה, מעניינת… אף אחד מהאנשים סביבי מעולם לא התבטא במילים יפות כאלה על הכוח שלי. אף אחד לא גילה לי שהוא ייחודי אפילו בתוך כוחות שדומים לו.
מאיר פרגן לי המון. הוא אהב את התובנות שלי, את החשיבה השכלתנית ואת היכולת להפריד בין שכל לרגש כשאני מקבלת החלטות. הוא נהנה להקשיב לחוויות שלי מהעבודה, וטען שיש לי יכולת לשים לב לפרטים קטנים ומעניינים באנשים.
אבל עכשו רציתי שלארסנל המחמאות שלו יתווספו עוד כמה. שנשב ערב אחד במטבח, ואני אגרום למקלף לעשות את העבודה במקומי, והוא יעריץ את הקליפות המסולסלות שינשרו הישר לפח האשפה. “לא ייאמן!” הוא ישתפך. “את פשוט מדהימה!”
בלעתי את רוקי בחופזה. אני מוכרחה לשכוח מזה. מכל הפנטזיות המטופשות האלה. מהתקוה הנואלת שהוא יכול לדעת ולהעריך במקביל. שלסוד שלי יש מקום בחיים המשותפים שלנו.
נגיד שאספר לו… לא עלי. על חברה. נשב בפארק על ספסל אחר מזה שדניאלה גילתה אותי עליו. ואני אשתף אותו שיש לי חברה שמסוגלת להקפיץ אבני חצץ. “גם אני יכול,” יגחך מאיר. “או שהיא יכולה להקפיץ אותן ממש גבוה?”
“היא יכולה להקפיץ אותן בלי לגעת בהן,” אני אגיד בטון שליו ככל האפשר.
נגיד שאספר לו… לא עלי. על חברה. נשב בפארק על ספסל אחר מזה שדניאלה גילתה אותי עליו. ואני אשתף אותו שיש לי חברה שמסוגלת להקפיץ אבני חצץ. “גם אני יכול,” יגחך מאיר. “או שהיא יכולה להקפיץ אותן ממש גבוה?”
“היא יכולה להקפיץ אותן בלי לגעת בהן,” אני אגיד בטון שליו ככל האפשר.
“מצחיק,” יגיב בעלי הריאלי. “אז איך? עם הלשון?”
“עם המחשבה. היא יכולה נגיד… לדמיין שהן קופצות ואז הן יעשו את זה.”
“תגידי לה שתצא מהדמיונות האלה, אין כזה דבר,” יודיע לי מאיר בנחרצות.
ואז אני… מה אם אני… אקפיץ אבן רחוקה אחת כדי להוכיח לו?
טלטלתי את הראש. לא יכולה לדמיין את ההמשך. את ההבעה האטומה ואז המבוהלת. את המאמץ שבו יחזיק את עצמו להישאר. עד שלא יצליח יותר. את ה…
אם אני רוצה שמאיר ימשיך לומר לי מילים יפות אחרות, אסור לי בשום אופן לחלום אשליות כאלה.
“מה שעשית קודם עם העט…” דניאלה הרחיקה את הדף מפניה ובחנה את העבודה שלי. “בעצם אילצת אותו לכתוב מילים ממש?”
“אילצתי זה קצת קשוח מדי,” חייכתי. “את חושבת שלעט משנה אם אני מחזיקה אותו או פוקדת עליו עם המוח?”
“כנראה שלא,” לדניאלה לא היתה סבלנות להתפלסף. “את יכולה לדעתך לשכנע אותו גם לצייר או להעתיק משהו?”
“אני גרועה בציור,” הודיתי. “אבל להעתיק זה אחרת. בהעתקה אני לא רעה, רק שאין לי שליטה מוחלטת כשאני מחזיקה עט, תמיד היד רועדת קצת, את יודעת. אולי בלי לגעת זה יהיה קל יותר?”
דניאלה הניחה מולי דף. היו בו כמה חתימות מסולסלות שנראו לוקות בשיגעון גדלות.
אולי זה היה כמו לשיר לחן קשה. בראש זה נשמע מצוין, אבל מיתרי הקול פשוט מסרבים לעשות את העבודה כמו שצריך.
בראש שלי, הצלחתי לדמיין את הקווים שנדרשו בשביל החתימה הזו, את הלחץ שהכותב הפעיל על העט. אם התאמצתי, יכולתי לראות שבסלסול האחרון הייתה חריטה ובהתחלה הקו היסס יותר.
אילו הייתי נאלצת להעביר את החתימה מהתאוריה למעשה, האצבעות שלי היו גמלוניות וחסרות ניסיון מכדי להיענות לי.
אבל נניח שאשתלט על חוד העט, שאדמיין אותו גדול כמו טוש עבה, אולי אצליח לכפות עליו ללכת במסלול של החותמת הזו. להסס ולהאיץ במקומות הנכונים.
דניאלה קטעה את הריכוז ואת היד שלי שנעה באיטיות על החתימה.
“קדימה, נראה לך שתוכלי להעתיק אותן?”
.
אהובי
מעניין אם רוב הרופאים ששולחים את הפציינט עם אבחנה, מרשם והמלצות, היו רוצים להתעדכן חודש אחר כך מה מצבו. אני מהמרת שלא, אלא אם כן התסמינים שלו היו חריגים וההחלמה היא חלק מהמחקר הפרטי של הרופא.
אני מניחה שאותי היה מעניין לשמוע את סוף הסיפור של כל אחד מהזוגות שליוויתי בפגישה או יעצתי לפניה, אבל על רובם אני לא חושבת יותר מדי אחר כך.
שני היתה חריגה.
אולי זה האופי שלה, קרוב לוודאי שהעובדה שהתעקשתי שמאיר מתאים לה למרות שהסתייגה, והכי מסתבר – הסוד הקסום שצפנה, שסירב לעזוב את הראש שלי.
לכן, כשהיא התקשרה ושאלה אם אפשר לדבר, הלב שלי קיפץ כאילו חזרה אלי אישיות מפורסמת.
“בואי ניפגש,” הצעתי כמו ילדה נלהבת. “רוצה לבוא אלי?”
כמה מביך להודות שרציתי לראות כמה טריקים? תמיד אהבתי קסמים, והשילוב בין שני השפויה והריאלית לביצועים שלה היה מהנה כמו לשמוע בדיחות מנשיא רציני במיוחד.
אילו יכולתי, הייתי מתקשרת אליה כבר מזמן. השתוקקתי לדעת מה איתם, איך הסוד שלה מתערבב בחיים שלהם, איך היא איתו ועם מאיר. אבל זה העניין במקצוע שלי; אני לא יכולה להתערב אם לא מבקשים ממני. הלוואי שהייתי ממציאה כללים נוקשים פחות.
“את מייעצת גם אחרי החתונה?” ביררה שני.
אוך.
“האמת שלא,” עניתי בעדינות. “אבל אשמח לפטפט איתך סתם ככה, ואם ייפלטו לי עצות על הדרך, תחליטי אם להשתמש בהן.”
*
“את נראית מקסים!” חיבקתי את כתפיה והרחקתי אותה כדי לבחון את הפאה החלקה ואת הפנים שתחתיה. בלי הפוני והצמה, היא נראתה בוגרת בהרבה, והבגד שלה…
“את מאוכזבת מהשמלה שלי?” חייכה שני.
“מה? לא! מה פתאום! היא ממש יפה! למה שאני…”
“היא קלאסית,” האשה הצעירה החליקה על השמלה הבהירה עם הדפס העלים. “לא מה שאני לובשת בדרך כלל.”
כמי שארון הבגדים שלה אכלס בגדים שרוב הנשים לא היו לובשות בדרך כלל, הלב שלי התכווץ בשבילה.
“בעלך מעדיף את הסגנון הזה?” שאלתי בשקט.
“קרוב לוודאי,” משכה שני בכתפה. “אבל הוא לא יגיד את זה בחיים, לא אחרי השבע ברכות…”
“מה קרה בשבע ברכות?”
“סתם, קניתי שמלה מהממת בחנות וינטג’. הוא לא אהב אותה אבל לא אמר לי כלום. כשהגענו לשבע ברכות של איזו משפחה כבודה, המארחת שם פחות או יותר אילצה אותי להחליף אותה בשמלה שתביך אותי פחות.”
“היא נורמלית?” זעמתי. “מי מתערב לכלות בבגדים שלהן? גם אם היית מגיעה עם פיג’מה זה לא היה קשור אליה!”
“היא כנראה ריחמה על החתן שלי,” גיחכה שני. “חנוט בעניבה כחולה ולידו גדילים ירוקים לא מזוהים. בטח חשבה שהיא עושה לו טובה. אבל הוא כל כך נלחץ מכך שגם היא חושבת שזו שמלה הזויה, שהוא תמך ברעיון שאחליף אותה.”
התאפקתי לא לנענע בראשי בתסכול. לא חשבתי שהוא יכול ליפול ככה!
“הוא היה לחוץ,” יצאה אשתו להגנתו. “השתוקק לעשות עליהם רושם טוב, והוא לא הכריח אותי כמובן, אבל החלטתי לא לעשות עסק והחלפתי לשמלה מהוגנת שהיתה להם בארון. אבל אחר כך כשחזרנו הייתי מצוברחת קצת, והוא התנצל מאד והבטיח שלא יביע דעה על הבגדים שלי מכאן ולהבא. ביקשתי שכן יביע, כי אין לי עניין ללבוש בגדים בשביל עצמי, אבל הוא היה כל כך מיוסר, שלא השתכנע.”
“אז עכשו את מחפשת בגדים שהוא יאהב?” שיערתי.
“לא…” היא לקחה נשימה עמוקה. “בכלל לא קניתי בגדים חדשים בחודשים האחרונים. אין לי ראש לזה. זאת סתם שמלה שהיתה לי בארון, אמא שלי קנתה אותה מתישהו במבצע. אני פשוט… לא יודעת, לא מרגישה צורך להפציץ כבר.”
לא מרגישה צורך להפציץ את מאיר? את העולם? זה טוב או רע?
“זה כזה מוזר…” היא שיחקה בקצוות הפאה שלה, ופתאום התגעגעתי לצמה הצרפתית. “פתאום יש המון נשים שיודעות עלי, אני כבר לא סוד. ומצד שני… אין להן מושג מה זה לשמור סוד.”
“יודעות עלייך?” שלא ברצוני הרגשתי נבגדת. “מי יודע? מה הן יודעות?”
“זה כזה מוזר…” היא שיחקה בקצוות הפאה שלה, ופתאום התגעגעתי לצמה הצרפתית. “פתאום יש המון נשים שיודעות עלי, אני כבר לא סוד. ומצד שני… אין להן מושג מה זה לשמור סוד.”
“יודעות עלייך?” שלא ברצוני הרגשתי נבגדת. “מי יודע? מה הן יודעות?”
חיוך האיר בפתאומיות את פניה. “אני בקבוצת תמיכה של טלקינזיסטיות, היית מאמינה?”
“יש עוד נשים כמוך?” נעמדתי מעוצמת ההלם. “את רצינית? יש עוד נשים כאלה שמסתובבות בעולם???”
“כן, יש איזה סטודיו שאנחנו נפגשות שם, מתאמנות יחד, מלמדות אחת את השניה. זה הזוי בדיוק כמו שזה נשמע.”
“אבל איך אתן… איך גילית… מה הן… מה זה אומר…” לא ידעתי מה להתחיל לשאול קודם.
“העניין הוא ש… שבמקום שזה יהיה סתם כישרון שיש לי, הוא הפך להיות מרכז היקום שלי. אני לא יכולה לשכוח לרגע ממה שאני מסוגלת לעשות. זה בעבודה, ברחוב, בעיקר בבית. בכל מקום הראש שלי מעקצץ מתשוקה לגרום לדברים לקרות. הוא פשוט השתלט עלי כל כך שאני לא חושבת על שום דבר אחר.”
הופס. “ומאיר…” שאלתי בקול נמוך. “איך הוא מגיב לזה?”
ריסיה הכהים הושפלו, אבל הספקתי לראות את הכאב שהבזיק באישוניה. “לא סיפרתי לו.”
“את…” פתחתי את פי כדי לצעוק עליה. שהיא לא נורמלית. שזה לא יתכן. שאי אפשר להסתיר ממנו ככה, שלא בונים בית בצורה כזו. אבל היא ידעה את כל זה. הייתי בטוחה שהיא יודעת.
“אנחנו כאילו… שני קווים מקבילים. אני מתאמצת, באמת שכן. מנסה להיות אשה נחמדה ולהקשיב לו, להחמיא, לשתף. אבל רוב הזמן אני מרגישה כאילו אני בתוך מים, וכל שאר הנושאים מבעבעים מסביב ולא חודרים לאוזניים הסתומות שלי. אבל הוא… הוא מרגיש שאני מסתירה משהו, קולט שאני לא מתעניינת.”
לחצתי את ידה והיא משכה אותה במבוכה.
“אני רוצה לשתף אותו…” הודתה שני בקול נמוך. “אני אוהבת לספר לו על החיים שלי, אבל נכון לעכשו, אין לי כמעט חיים חוץ מהסטודיו. אני עובדת על אוטומט ולא שמה לב לשום דבר שקורה במשרד. ודוקא בנושא שממלא את הראש שלי אני מוכרחה להשאיר אותו בחוץ.”
כבר טעיתי פעם אחת כשהנחתי שהוא יקבל אותה בפשטות, כמו שהיא. שחשבתי שהסוד הזה יהיה זמני בחיים שלהם. איך יכולתי לשדל אותה לגלות לו?
“אז תספרי לי,” הצעתי. “אני מתה מסקרנות לשמוע מה הולך שם!”
שני חייכה כאילו חיכתה רק לזה. “בגדול, יש שם נשים עם יכולות כמוני, רק שאני טובה יותר בפרטים קטנים, אז אני מנסה ללמד אותן איך עושים את זה, למרות שתאמיני לי, אין לי באמת טיפים. יש כאלה שעושות פעלולים משוגעים וכל מיני. אבל את יודעת מה גיליתי השבוע?”
“נו!!”
“יש שם שתי נשים עם יכולות פשוט הזויות. הן מסוגלות לתמרן בני אדם!”
“כמו חפצים?” פערתי את פי. זה נשמע מטריד.
“כן, בדיוק. אבל את צריכה להתייחס לרצונות של הבן אדם כמו לחפץ. זה כמובן קל יותר עם אנשים קהי רגשות, כמו זקנים או חולים, או מישהו שעבר איזו טראומה והרצונות שלו לא בשליטתו.”
“גם את יכולה לעשות דבר כזה?” בלי לחשוב, הרחקתי את עצמי ממנה.
“לא!” מחתה שני בעלבון. “וגם לא הייתי מנסה. סתם הדהים אותי שזה בכלל אפשרי. אני בטוחה שזה לא חוקי, והן לא מדברות על זה בגלוי, אבל הצלחתי לשמוע משהו.”
לרגע זעיר אחד, יכולתי לדמיין את עצמי נושאת את הכוח הזה. מסוגלת לקבל החלטות בשביל מישהו אחר. בחירות שמוצאות חן בעיני. תגובות שהייתי מנסחת בעצמי.
היינו יושבים על החול, צופים בגלים המחוללים קרוב לחוף, ופתאום דוב היה מדבר.
במשך כמה דקות הוא היה נושא נאום שהיה מעלה דמעות בעיני, משתמש במילים שמעולם לא שמעתי ממנו. חושף את כל מה שהוא חושב עלי. שאני אחת ויחידה, הכי מעניינת, הכי מתאימה לו, הכי מצחיקה, הכי שווה, הכי מושלמת. הכי גורמת לו להיות מאושר. שבזכותי החיים שלו הם התגשמות חלומות.
ואחרי הרגע הזה…
לא הייתי צריכה יותר כלום.
תגובה אחת
משהו שם במועדון לא נשמע טוב,
הקטע עם החתימות בסוף…