לא מזיז לי – פרק ל’

אהובי

זאת לא הפעם הראשונה שכלות או אמהות שלהן מעדכנות אותי שהשידוך נסגר. בדרך כלל האושר מתחרה בחוסר האמון, והצחקוקים וההתנשפויות עושים תחרות עם הגמגומים. אבל כולן שמחות.

שני לא.

הערב כבר כמעט ירד, והרוח השכיחה את החום הנוראי מהצהריים. בחנתי את ההשתקפות שלי במראת רכב חונה ותהיתי איפה טעיתי.

אני השתפכתי על מאיר באוזני שני, אמרתי לה שהיא לא תמצא אחד שיקשיב לה כמוהו. וגם אחרי שסיפרה לי את הסוד שלה לא השכנעתי שהיא לא מתאימה לו.

אבל אולי טעיתי, ככל הנראה טעיתי, כי שני נשמעה המומה ולא רגועה. כאילו מישהו דחף אותה לקצה, ועכשו היא מתחילה לעכל מה קרה לה.

אולי זה אופי, אולי עודף הריאליות של שני לא מניח לה לשמוח בשלמות בלי ספקות וחרטות. אולי צריך מתג כיבוי לחלק המעשי במוח, כדי להיות מאושרת ברגע הכי גדול בחייך.

נס שאצלי המתג הזה כבוי רוב הזמן.

אחרי הפגישה בטמבור, כשדוב סגר אתי על הספסל, רציתי לחבק נשים תמימות שעברו ברחוב רק כדי להרגיע את הטרלול הזורח שפעם בוורידי.

לא זוכרת שחשבתי משהו בכלל, בטח לא במשפטים שלמים עם סימני פיסוק. המוח שלי היה כולו סימני קריאה ואייקונים מרחפים על עננים. פשוט רציתי אותו, בלי להתעמק למה ואם זו ההחלטה הנכונה. לא חושבת שהיתה בינינו התאמה כמו שלדעתי יש בין שני למאיר, אבל זה לא העסיק אותי בכלל.

לא זוכרת שחשבתי משהו בכלל, בטח לא במשפטים שלמים עם סימני פיסוק. המוח שלי היה כולו סימני קריאה ואייקונים מרחפים על עננים. פשוט רציתי אותו, בלי להתעמק למה ואם זו ההחלטה הנכונה. לא חושבת שהיתה בינינו התאמה כמו שלדעתי יש בין שני למאיר, אבל זה לא העסיק אותי בכלל.

שבוע לאחר האירוסין נפגשנו לסגירת עניינים לקראת החתונה. שנינו היינו בוגרים ובשלים, והעדפנו לקבל החלטות בנוגע לאולם, לתזמורת ולצלם בכוחות עצמנו בלי שההורים יצטרכו לתווך ולבצע את השיחות למעננו.

דוב ישב ברצינות עם דף ועט ומילא נתונים בטבלה שנשאה את הקטגוריות: ספק, תאריך פנוי, מחיר, יתרונות, חסרונות ואישור סופי.

הייתי גאה בחתן המסודר שלי, שהפך כל החלטה שקיבלנו לשורה מסודרת בטבלה. אם הייתי צריכה לעשות זאת בעצמי, קרוב לוודאי שהייתי סוגרת עם צלם ומאפרת לשני תאריכים שונים.

אבל אחרי שעה של שיחות ענייניות עם בעלי עסק שונים ואיקסים נחרצים שדוב סימן בטבלה, התחלתי להרגיש אי נוחות קלה. זאת היתה הפגישה הרשמית הראשונה שלנו מאז שסגרנו, ולא היה בה שום דבר זוהר או קסום.

מובן שבעצם העובדה שדוב התכוון ברצינות להתחתן באותו אולם שלי היה המון קסם, אבל התקשיתי לחוש בו מול מצחו הקמוט בריכוז ועיניו שננעצו בי רק כדי לשמוע מה דעתי על הרכב כלי התזמורת.

כשהוא התמתח ופרש את רגליו הארוכות קדימה קיבלתי זאת כסימן לכך שגם לו נמאס קצת.

הייתי חייבת למצוא נושא שיזכיר לנו שאנחנו קודם כל זוג טרי ומאושר ולא סתם שני שותפים לחתונה.

“תגיד, באיזה שלב החלטת לסגור אתי?” הסתובבתי אליו בחיוך, מסלסלת את קצוות השיער הבהירים סביב אצבעי. “כשהיינו בטמבור לא היה נראה שאתה בכיוון.”

“הייתי מאד בכיוון,” הגיב דוב להפתעתי. “הייתי בכיוון הרבה קודם.”
“מתי?” התפרצתי בלהיטות.

הוא חייך קצת ושילב בנינוחות רגל אחת מעל האחרת. את הטבלה הוא זנח לשמחתי בצד.

“אני חושב שזה היה בפגישה הרביעית, ביום השרבי ההוא, כשיצאנו לטייל בשמש.”

הלב שלי הלם בכוח. בפגישה הרביעית כבר הייתי משוכנעת שלעולם לא ארצה אף אחד יותר מדוב. אבל זו היתה פגישה סתמית למדי, בעיקר אני דיברתי, ולא הצלחתי להצחיק אותו במיוחד. במהלך הפגישה הזו הייתי די משוכנעת שהוא יוריד.

הפגישה התחילה בצהריים, ואחרי שעה משמימה במלון הצעתי בעדינות לצאת החוצה. דוב נראה מבוהל – אז עוד לא ידעתי על מערכת היחסים שלו עם השמש – אבל הסכים בלית ברירה, אולי כי לא היו לו רעיונות אחרים איך לבדר אותי.

היה חםםם. אם היה אפשר להשתמש חופשי במושג ‘רוח קדים’, זאת כנראה היתה הזדמנות טובה. הרוח היתה מהממת ביובש המגעיל וחסר המצפון שלה, והשמש לחצה בכוח על הראש, על העפעפיים ועל כל פיסת עור פנויה.

פערתי את הפה כדי לנשום, ואז סגרתי אותו כדי להבריח את היובש מהחיך ומהלשון.

העפתי מבט שמאלה. דוב התנשף בכבדות, ונראה כאילו הוא מתלבט בין לסיים את הפגישה כאן ועכשו לבין להתחנן לחזור למלון.

הרחוב לא היה ריק. סביבנו הלכו עוד אנשים שנאלצו לעזוב קורת גג ומיזוג; עובדי המלון, שליחים, אנשים שסיימו ארוחת צהריים וחזרו למשרד, וכמה זקנים שתעו החוצה ולא זכרו את הדרך חזרה.

וכולם נראו כמו דוב: פה פעור בנשימה כבדה, עיניים מכווצות בסבל וכף יד שמגוננת על המצח הלח.

“זה מצחיק,” שיתפתי את הפגוש שלי, ודוב הסתובב אלי בחוסר אמון בולט, כאילו לא הצליח להעלות בדעתו מה יכול להיות מצחיק בשרב המחריד הזה.

“אני אוהבת מזגי אוויר חריגים,” הסברתי לו. “בעיקר חורפיים, כשיורד גשם סוער והרוח מתפרעת וכל האנשים נאבקים במטריות ויש להם הבעה קבועה כזו של לחץ וחוסר אונים עם פה פעור למחצה…” הדגמתי את ההבעה ודוב צחקק בתדהמה. “שרב פחות מעניין,” הודיתי, “אבל עדיין כשכל האנשים ברחוב חולקים אותה הרגשה זה יוצר תחושת שותפות כזו, למרות שלעולם לא ניפגש שוב. אני אוהבת את זה.”

“אני חושב שאז החלטתי,” הודה הארוס שלי עכשו. “חשבתי לעצמי שבחיים לא אמצא מישהי שמצליחה למצוא משהו מעניין להגיד אפילו על מזג האוויר.”
“וואו…” זה ריגש אותי. שמצאתי חן בעיניו בזכות המחשבה שחלקתי אתו, מצאתי חן כל כך עד שהוא השווה ביני לבין כל בחורה אפשרית שהוא עשוי לפגוש בעתיד.

“טוב, עכשו אני מתאפקת לא לשאול איך הרגשת אחרי שהסכמתי לסגור אתך.”
“תודה.” הגיב דוב.

“שהסכמתי?”

“לא, תודה שאת מתאפקת לא לשאול, כי אני גרוע בלדבר על רגשות, את בטח יודעת את זה. גם אם אני עושה את זה בסוף, זה מאמץ גדול בשבילי.”

“רואים שלא היית נשוי לי אף פעם,” שלחתי אליו חיוך רחב, ודוב חייך חזרה, מבולבל מעט. “כל מי שנמצא לידי לומד לפטפט על הרגשות שלו. אל תדאג, זה יקרה גם לך.”

“זה איום?” תהה דוב בחיוך עקום.

“לא,” הנדתי בראשי לשלילה. “זאת הבטחה.”

.

שני

מרחתי שכבה של רוטב סילאן וסויה ופתיתי פטריות על נתחי חזה העוף שאמא פרסה.

“זה יספיק,” אמא ספרה את הנתחים בתבנית. “זהו, תכניסי לתנור.”

“את בטוחה שלא כדאי שנזמין עוד מישהו?” ניסיתי לנצל את הרגע לפני ששארית החזה תיכנס לפריזר ולא תהיה לי הזדמנות נוספת. “הוא עלול להרגיש לא נעים רק עם שתינו.”

“שטויות,” התווכחה אמא, עקפה אותי והכניסה את התבנית בעצמה. “החתן שלך מרגיש אתך בנוח, ואתי הוא ילמד להרגיש בנוח, אני לא אשה מפחידה. את חושבת שיהיה לו יותר טוב אם נביא את אחותי או איזה בן דוד שהוא לא מכיר? את יודעת כמה שבת ראשונה מלחיצה גם ככה? מה חסר לו על הראש עוד קרובי משפחה רחוקים להתייחס אליהם? כשהוא יהיה ותיק פה בעזרת השם אחרי שתתחתנו, נביא עוד אורחים לשבתות.”

“אבל…” ניסיתי.

אמא הנידה בראשה לשלילה. “חשבתי שאת מכירה אותו,” היא בחנה אותי באכזבה. “זו לא את שאמרת שהוא טיפוס שאוהב לעשות הכל לפי הכללים? איזו צורה יש לזה שעל השבת הראשונה נביא לפה אורחים מהמשפחה המורחבת? מילא אם אלו גיסים או אחים שאין לך, אבל מה הקשר סתם דודים רחוקים? לא, לא לא, הוא לא יאהב את זה בכלל, כל העיניים שיהיו עליו בסעודות, ובסוף כולנו נרגיש גרוע. תאמיני לי, אני הייתי כלה צעירה ולא הייתי צריכה אף אחד נוסף.”

אף אחד נוסף חוץ מאבא שלי, עד שהיא לא היתה צריכה אפילו אותו.

חצי שעה לפני שבת מאיר דפק בדלת. “השארתי את התיק כבר בדירה של חבר שלי,” הוא מיהר להתנצל כשפתחתי את הדלת, כאילו אני עלולה לנסות להשיג לו פיג’מה.

אבל הוא לא הגיע בידיים ריקות.

הכנסתי אותו למטבח, והלב שלי התפתל מהמוזרות של הסצנה הזו. אירחנו מעט מאד, ומעולם לא היו אצלנו בחורים צעירים עם ניחוח קל של בושם גברי. אף אחד מהאורחים לא התיישב בחיוך נינוח ליד השולחן, והצהיר שעוגת הדבש של אמא טעימה נוראות.

לאף אחד מהם אמא לא חייכה בתמהיל של גאווה וחוסר אמון, קשרה שוב ושוב את הזנבות השחורים וחתכה עוד ועוד פרוסות, על אף הקיצוב שדרש האופי שלה בכל מה שקשור לאוכל.

ואף אחד מהם לא שלח אלי חיוך חפוז ופרטי ושאל בנימה מלאת משמעות מה שלומי.

אמא לא פספסה את החיוך הזה. היא השאירה אותנו לבד בקריצה מלאת משמעות, והצביעה בסנטרה על השקית שהחזיק מאיר.

כשהיא יצאה בצעדים קולניים שיבטיחו שהיא מתרחקת מטווח שמיעה, מאיר הצניח את השקית על השולחן ובלע את רוקו.

“מקווה שתאהבי את זה…”

הוא הוציא בזהירות נייר עטיפה כסוף שחיבק דבר מה קשיח ומרובע.

“אני לא באמת מכיר את הסגנון שלך, אבל קלטתי כבר שהוא לא ממש קלאסי, אז חיפשתי משהו בסגנון קצת אחר…”

לסידור היתה כריכת עור בגון לבן שבור, אבל בצד, ליד חריטת השם שלי, הסתלסל שושן כתום אפרסק. לא הייתי בוחרת אותו, אבל גם מאיר לא, ובכל זאת  הוא קנה אותו למעני.

“זה יפהפה, תודה!” אמרתי בפשטות, וקיוויתי שהמבט שלי יבהיר לו כמה מצאה חן בעיני המחווה הזו למעני.

עכשו הגיע תורי. התלבטתי בלי סוף לגבי המתנה שקניתי לו. ההיגיון אמר לבחור שעון יד חתני וקלאסי, שמאיר יענוד בקלות ובלי תסבוכים.

היו המוני שעונים כאלה בכל החנויות ששוטטתי בהן, וכל אחד מהם הזכיר לי את מאיר.

כל אחד מהם הזכיר לי את הסיבות שהוא לא התאים לי; הוא קלאסי, חובב שגרה, מעדיף נתיבים מוכרים ויציבים.

ואם אני רוצה שילמד להסתגל אלי, שנצליח לגשר על הפער הזה בינינו שבטח יצוץ בכל מפנה בחיים, אני צריכה להתחיל לתת לו להתנסות במשהו חדש. להעז להיות קצת אחר, ולגלות שזה לא גרוע כמו שנראה לו.

ואם אני רוצה שילמד להסתגל אלי, שנצליח לגשר על הפער הזה בינינו שבטח יצוץ בכל מפנה בחיים, אני צריכה להתחיל לתת לו להתנסות במשהו חדש. להעז להיות קצת אחר, ולגלות שזה לא גרוע כמו שנראה לו.

הוא כבר התקבל לחיידר קהילתי טוב ולישיבה מצוינת, ומצא שידוך לא רע בכלל. לא יקרה לו כלום אם יהיה לו שעון שאין לאף אחד מהחברים שלו.

והשעון שראיתי בחנות קטנה וסמטאית היה נראה לי מתאים בול למטרה.

עכשו הוא שלף אותו בסקרנות מהקופסה המוארכת, ובחן בפנים אטומות את הרצועה העשויה חוליות של גזע עץ אקליפטוס מנומר בגוונים שונים של חום.

“וואו,” הוא אמר בחיוך המום. “זה באמת… אף פעם לא ראיתי משהו כזה… זה מאד אה… מיוחד…”

זו היתה טעות. עוד אחת מהטעויות שעשיתי, אבל טעות שבהחלט יכולתי לוותר עליה. החתן המנומס שלי היה נראה מוטרד ונבוך מהחוליות המתנדנדות בכף ידו. הוא לא יכול להשאיר אותו בקופסא, אבל גם לענוד אותו היה רעיון גרוע.

למה לא יכולתי להתאפק עד אחרי החתונה עם הנסיונות שלי?

הצעדים של אמא דשדשו למטבח. היא בחנה בפה קפוץ את השעון ואז טלטלה את ראשה.

“את הבת שלי עשית בשכל שלא הורדת,” אמרה לו בתקיפות, ומאיר פתח את פיו כדי למחות על עצם הרעיון. “אבל את השעון אתה יכול בקלות להוריד. אי אפשר להחליף אותו, שני?”
“אפשר,” עניתי לאט. זה היה רעיון טוב בעצם, יכולתי לחשוב על כך בעצמי, למרות שבחנות ההיא לא היה מבחר גדול בסגנון של מאיר. “אתן לך את הכתובת שתוכל ללכת להחליף.”

“מה פתאום!” התנגד מאיר מיד. “אני אוהב אותו, ברור שאשאיר אותו אצלי.”

הוא הוציא בביישנות משקית הסידור שלושה דפים מהודקים שלא ראיתי. “וזה בשבילך, את לא צריכה לקרוא מיד כמובן.”

הלב שלי הכפיל מהירות בתגובה. רציתי לקרוא את המכתב שלו, הייתי בטוחה שהוא יודע לכתוב כמו שצריך.

“באמת שני…” סיננה אמא באוזני כשחלפה על פני בדרך להדליק נרות. “עד שקיבלת בחור נורמלי, היית חייבת להכניס אותו לשגעון האופנה שלך?”

להדפסה