אהובי
“גוט שאבעס!”
מצמצתי מעל המגזין שהרדים אותי וחייכתי אל בעלי ואל בני.
“אני גווע,” הודיע רובי. “הריח של הדגים מעולה!”
“זה אבא,” עדכנתי אותו והצטרפתי לקידוש. “המוקפצים זה אני.”
“אתם די חריגים בזה, לא?” בירר בני אחרי שנטלנו ידיים, וטבל חלה ברוטב האדמדם.
“חריגים במה?” התעניינתי. “דוב, הדג יצא פצצה!”
“שאבא גם מבשל. אצל כל המשפחות שאני מכיר רק האמא מכינה את האוכל.”
“בעולם שף נחשב לתפקיד גברי,” ציין דוב. “ואני לא רואה סיבה לחלוקה הזו. אם בן אדם יודע לעשות משהו בבית, למה שהוא לא יעשה אותו?”
“כי בדרך כלל לא יוצא לו להתנסות בכלום,” הרהרתי בקול ולקחתי נתח נוסף מהמגש. “אם מלכתחילה ברור לו שהאשה עושה הכל, אז בגיל חמישים הוא משער שהוא גרוע בספונג’ה, בבישול ובכביסות.”
“בגיל חמישים אנשים כבר בקושי משתנים,” אישר דוב. “ממשיכים את ההרגלים מכל השנים הקודמות.”
“אפרופו חמישים,” הודיע רובי בפה מלא, “ההורים של חבר שלי בערך גיל הזה, התגרשו השבוע.”
“אויש!” פלטתי. זאת היתה תגובה אוטומטית, כי לא באמת הספקתי להרגיש רחמים או כל רגש אחר כלפי אנשים שלא הכרתי. “אתה יודע למה?”
“מה פירוש ‘למה’?” התקומם רובי. הוא הרחיק את הצלחת ולקח נשימה עמוקה כמו לפני אחד הנאומים שלו. “השאלה היא למה זה לא קרה עד עכשו.”
“למה?” התעניינתי. “הם סבלו כל השנים?”
“הם חיו, כמו כולם. בטח בקושי הכירו קודם, נפגשו איזה שלוש ארבע פגישות והשדכן לחץ לסגור אז הם התארסו. ואז התחתנו, נולדו להם ילדים והם שרדו איכשהו. זהו, ועכשו הילדים גדלו, ונמאס להם.”
“הם חיו, כמו כולם. בטח בקושי הכירו קודם, נפגשו איזה שלוש ארבע פגישות והשדכן לחץ לסגור אז הם התארסו. ואז התחתנו, נולדו להם ילדים והם שרדו איכשהו. זהו, ועכשו הילדים גדלו, ונמאס להם.”
“וזה…” שאל דוב באטיות, “השערה או ידיעה?”
“זה החיים,” פרש בני היחיד את ידיו בדרמטיות. “גברים לא באמת מתאימים לנשים בדרך כלל, זה ברור, לא? לא יודע איך הגברים שורדים כל החיים עם החפירות והבכיות של הנשים שלהן. בנות כל הזמן מדברות שיחות נפש, לא? והן עוד מצפות שגם הבעלים שלהן יזרמו עם זה.”
הראש שלי התמלא בצבע ארגמן חריף.
נכשלתי. נכשלנו.
במשך שנים אני גאה בתקשורת המתונה של דוב ושלי, בכך שאנחנו לא מרימים כמעט את הקול, שהוויכוחים שלנו מאופקים ובוגרים, ושרובי מעולם לא היה נוכח באף מריבה.
בטוחה כל כך שהמודל הזוגי שהענקנו לו יציב ומרגיע.
אבל אם הבן שלי רואה כך את חיי הנישואין סביבו, והחיים של הוריו הפרטיים לא גרמו לו לחשוב אחרת… אז מה הטעם בכלל?
אם אני עוד אשה חפרנית ובוכייה ודוב גבר מסכן ושורד, אם התדר שהוא קיבל שונה בתכלית, למה שירצה להתחתן אי פעם? איך בדיוק הוא אמור לראות אחרת את הבחורות שיפגוש? איזה סיכוי יש לחיי הנישואין שלו, אם הוא מתייחס אליהם בזלזול ובחוסר עניין כזה?
ומה למען השם אני אמורה להגיד עכשו?
השתוקקתי להתפרץ ולנזוף בו. ‘אתה סתם מריר וחסר היגיון!’ רציתי לצעוק עליו. ‘כל גבר צריך גם רגש בחיים שלו, וגברים מחפשים נשים נשיות לא סתם כדי לסבול. אתה פשוט ילד קטן ואין לך מושג…’
בלמתי את עצמי ברגע האחרון. אם אגבב מילים רגשיות עכשו רק אאשר את מה שהוא חושב עלי. רק אציב אותו בצד הגברי והשכלתן שמביט בשעשוע מרוחק בנשים ההיסטריות.
איך הוא יצא ככה? מה לא עשיתי נכון? ואיך אנחנו אמורים להתנהג מעכשו?
“שטויות במיץ,” אמר מישהו אחר בשולחן, מישהו עם קול צרוד, החלטי וגברי שלא היה אני. הנשימה שלי נפלטה בהקלה.
רובי נראה פגוע. “זה לא שטויות…” הוא התחיל, אבל דוב קטע אותו.
“לא כל הנשים בכייניות, נו באמת. אמא שלך למשל כמעט אף פעם לא בוכה.”
זה היה נכון, למרבה הפלא. לא משנה כמה רגשיות התגובות שלי, לעתים רחוקות אני מגיעה לדמעות. אבל דוב מעולם לא אמר את זה. לא חשבתי שהוא שם לב.
“בסדר…” ביטל בני, “לא התכוונתי שאמא…”
“וגבר אמיתי,” עצר אותו שוב אבא שלו, “אמור לדעת להסתדר גם אם היא כן בוכה. לא חכמה לברוח ולהרגיש גבר. תאמין לי, הבעלים שאני פגשתי בחיים… היה יותר הגיוני שהאשה שלהם תברח מהם.”
“אז מישהו צריך לברוח,” הגיב רובי בתסכול.
“לא,” אמר דוב ברצינות והסתכל רק על בנו. “אם הוא קיבל את האשה הנכונה, הוא צריך לעשות מה שהוא יכול כדי ששניהם ירצו להישאר.”
.
שני
“הכל בסדר?” ביררה רות לבסוף, כשבפעם השלישית היא פנתה אלי ולא שמעתי.
“מצטערת.” הראש כאב, הדופק שלי איבד קצב מהבוקר. “אני קצת לא מאופסת היום.”
מאיר יצא לכולל בברכת יום טוב קצרה ועניינית. אני איחרתי לעבודה. לאורך כל הדרך שאלתי את עצמי מה אם זו הפעם האחרונה.
מה אם אחרי שאספר לו… באמת אספר לו? כל החיים שלי יתהפכו על פיהם.
“תצאי מוקדם,” הציעה רות לבסוף. “את מרחפת כל הזמן, חבל שתעשי טעויות. נו, תצאי, תצאי, תשלימי את השעות ביום אחר.”
לא חיכיתי שתציע פעמיים.
עם מי יכולתי להתייעץ? אמא שלי… היה מגוחך רק לחשוב עליה. פשוט תתגברי על זה! היא תגיד בתוקף. תהיי נחמדה והכל יסתדר. כל השטויות האלה שאסור סודות בזוגיות… קשקוש ממש. שום דבר לא קורה מכמה הסתרות בריאות. תאמיני לי שבעלך יהיה יותר מאושר בלי לדעת על הטירוף הזה.
והעניין הוא שהאמנתי לה.
רכשתי כמה מכרות ב־muvenet , אבל אף אחת מהן לא תבין. הן לא יבינו איך הסתרתי עד עכשו. איזו מין זוגיות יש לנו, אם חלק משמעותי כל כך בי הרחקתי מבעלי.
והעניין הוא שהן צדקו.
“שני!!!”
הקול של אהובי תמיד היה נלהב כשהתקשרתי אליה. כאילו ישבה ליד הטלפון וחיכתה רק לי. אולי לכולם היא עונה ככה, אבל היתה לי תחושה שלא.
“מה נשמע? מה חדש בסטודיו? את לא מבינה כמה אני חושבת עלייך!”
חייכתי. היה לה קול עם חמימות שהשפיעה גם עלי. לרגע שקלתי לספר לה על הצוואות, השוטר והלוקר, אבל ידעתי שאהובי תתרגש כל כך מההרפתקאות שעברתי, שזה יסיח את דעתה מהשאלה שלי. הייתי זקוקה לכל טיפת ריכוז שלה.
חייכתי. היה לה קול עם חמימות שהשפיעה גם עלי. לרגע שקלתי לספר לה על הצוואות, השוטר והלוקר, אבל ידעתי שאהובי תתרגש כל כך מההרפתקאות שעברתי, שזה יסיח את דעתה מהשאלה שלי. הייתי זקוקה לכל טיפת ריכוז שלה.
“התקשרתי אלייך כי… אני צריכה ייעוץ, בואי נקרא לזה ככה. בקשר ל… כוח שלי. את יודעת שעוד לא סיפרתי למאיר, נכון?”
“זה מה שהבנתי,” היא נשמעה מסויגת, וניחשתי שהיא מתאפקת לא לומר לי משהו.
“כן, עדיין לא. האמת שבתחילה חשבתי שזה אף פעם לא יקרה, אבל פתאום אני… לא יודעת. חושבת שאולי הגיע הזמן.”
“למה?” היא לא נשמעה שופטת, בעיקר מתעניינת.
“כי הוא יודע שאני מסתירה משהו, וזה מעצבן ומרחיק אותו, ואני חוששת שזה רק ייעשה גרוע יותר.”
“הוא מן הסתם פגוע,” הסכימה אהובי בזהירות. “הוא טיפוס כל כך משתף ופתוח, בטח קשה לו שאת לא כזו.”
“הוא כבר לא כזה משתף,” פלטתי במרירות. “אבל טוב, זו אשמתי, וזה בעצם מה שגרם לי לחשוב שאולי אני טועה. העניין הוא ש… מה אם אני צודקת?”
“צודקת שמה?”
“צודקת שהוא ייקח את זה קשה, שהוא בן אדם נורמלי ושגרתי ולא יבין מאיפה זה נפל עליו. הוא כל כך נעול על מוסכמות, אי אפשר לשכנע אותו לעשות דברים לא מקובלים. את קיבלת את זה בכיף, כי את טיפוס כזה… עם ראש פתוח. אבל הוא עלול להיבהל נורא, ואני לא יודעת מה לעשות אם הוא יגיב ככה. כבר לא תהיה דרך חזרה, את מבינה?”
“ברור שתהיה דרך חזרה! אכפת לו ממך, שני, עוד לא הבנת את זה?” היא כמעט התחננה, ואני הצטערתי שלא יכולתי לראות את פניה. “תגידי לו…” שמעתי את הנשימות שלה, ואז את קולה, כאילו רגע ההפוגה הצית בו אש. “את תגידי לו את האמת. תגידי לו שעשית את זה כדי שירצה להישאר. דוקא כי הוא כל כך חשוב לך, לא מצאת מילים לספר.”
“אבל מה אם הוא…” התחלתי.
אהובי קטעה אותי כאילו לא אמרתי כלום. עוצמת הרגש הגלום בקולה הדהימה אותי. “הוא ישמח לשמוע את זה,” היא התעקשה בלהט. “כל אחד שמח לשמוע שהסתירו ממנו סוד לא כי הוא לא שותף אמיתי, לא כי הוא לא יבין או לא סומכים עליו… אלא כי היה אכפת ממנו באמת. כי לא רצית לקחת סיכון שהוא יעזוב.”
*
כששמעתי את הצעדים שלו עולים במדרגות ואז את המפתח מגשש בדלת, הרצתי את נעלי הבית שיחכו לו כמו תמיד לידה.
“ערב טוב!”
הוא נכנס לסלון, נעול בנעלי הבית הכחולות והניד בראשו לעברי. “מה נשמע? איך היה היום?”
“ברוך השם.” לקחתי נשימה עמוקה. אולי הכי עמוקה שלקחתי אי פעם. אולי האחרונה בעומק הזה. אני יכולה לדחות את השיחה לעוד שעה, שעתיים, אחרי ארוחת הערב או אם נצא לסיבוב. אבל אם בקושי נשמתי כל היום הזה, אי אפשר לחכות יותר.
“מאיר…” אמרתי בשקט, ועיניו הושפלו אל הספה ואלי. “אתה יכול לשבת? אני רוצה לספר לך.”
הוא התיישב כאילו מישהו משך חוט וקיפל את עמוד השדרה שלו. “מה לספר?”
עצמתי עיניים. “הכל. את מה שרצית שאספר. את הסוד שלי.”
“את רצינית?” עכשו, כשכבר הגענו לרגע, הוא נראה מבוהל. “שני, באמת, את לא חייבת אם את לא רוצה, לא התכוונתי להכריח אותך…”
“אני רוצה.”
“אז טוב,” גם הוא לקח נשימה זהה עכשו, אצבעותיו השתלבו זו בזו ועיניו ננעלו על שלי. “אני שומע.”
“זה התחיל בגיל ארבע עשרה בערך,” עשרות פעמים חזרתי בראשי על השורות הראשונות, ורק בזכות השינונים הקול שלי לא רעד. אבל בהמשך, כשהוא ישאל שאלות והשיחה תסטה מהמתווה שתכננתי, לא הייתי בטוחה שאצליח להישאר יציבה.
עצמתי עיניים כדי שלא אצטרך להביט בו ברגע הזה. כדי שאוכל להיזכר בילדה שהייתי. זו שחזרה הביתה מבוהלת מהתגובה של אמא, וכוס הקפה נענתה למשאלה שלה, והתנפצה על הרצפה בשלולית חומה ועכורה. יכולתי לשמוע את הלם הזכוכית המתרסקת, את דופק הפעימות באוזניי, את זרם המחשבות חסר ההיגיון ששאג בראשי.
“פתאום גיליתי שאני… יכולה להזיז דברים.”
חיכיתי רגע, והוא פלט צחוק קצר. “אז? גם אני יכול, לא?”
“לא, לא ככה. תראה.” כי מי צריך שורות, אם החדר מלא בחפצים שיכולים לדבר במקומי?
הרמתי את מאפרת הזכוכית בגוון אפור מעושן שקיבלנו לחתונה והנחתי אותה על ברכי.
“אני יכולה לעשות שהיא… תלך לכיוונך. בלי לגעת בה.”
פיו התעקם בתהייה. “מה, כמו אשליות כאלה? את יודעת לעשות קסמים?”
“כן,” הסכמתי וכבר לא זיהיתי את החריקה שהיתה הקול שלי. “אבל זה לא אשליות.”
הילדה הזו, שכפתה על המטריה של החברה שלה לחזור אליה תחת מטר שוטף, שמוחה הקפוא מגשם ומקור הצליח לראשונה לעצור חפץ מליפול לבוץ – היא שקיבלה החלטה עכשו. שפעלה בלי שהרשיתי לה.
הילדה הזו, שכפתה על המטריה של החברה שלה לחזור אליה תחת מטר שוטף, שמוחה הקפוא מגשם ומקור הצליח לראשונה לעצור חפץ מליפול לבוץ – היא שקיבלה החלטה עכשו. שפעלה בלי שהרשיתי לה.
בהבזק אחד המאפרה עזבה אותי וקפצה לחיקו של מאיר.
הוא זינק כל כך מהר, שהיא נשמטה לרצפה. אבל לא התנפצה.
“מה….” הוא לחש ועיניו ננעצו בזכוכית המובסת. “מה זה היה? שני, מה זה היה עכשו???”
היו תחנונים בקולו, שאמצא הסבר חלופי, שאספק תירוץ הגיוני. שאעיר אותו אולי.
“זה מה שאני יכולה לעשות, מה שגיליתי בגיל ארבע עשרה. אני יכולה לגרום לחפצים לזוז בלי להתקרב אליהם, זה כאילו… שליטה מוחית כזו, אתה מבין?”
“לא.” הקול שלו היה צורמני ולא ראיתי את פניו כשהתכופף והרים את המאפרה. “אני לא מבין. לא מבין שום דבר. זה… מה זה? מה זה אומר? זה לא קיים בכלל, מה שאת אומרת!”
“אני יכולה להזיז חפצים,” התעקשתי לחזור על המנטרה שלי, לא היתה לי דרך אחרת להסביר מה אני עושה חוץ מהאמת. וזה לא מה שהוא רצה כל התקופה הזו, את האמת? “גם חפצים קטנים מאד.” מסיבה טיפשית כלשהי, השתחלה גאווה לצליל הקול שלי במילים האחרונות. אני אלופת החפצים הזעירים ב־muvenet, למה שמאיר לא ישמע עלי?
“המאפרה הזו…” הוא בהה בה ונראה מעורער. “היא… את גרמת לה לזוז. אני לא דמיינתי את זה, נכון? את ישבת בקצה השני של הספה, והיא… פתאום עפה אלי…”
עכשו הוא הרים את פניו, והצטערתי שראיתי את עיניו. את ההבעה המבועתת בהן.
“זה הכוח שלי,” אישרתי. “אני יכולה להזיז עוד חפצים אם תרצה לראות…”
“לא!” הוא קטע אותי ביד מורמת שרעדה מולי. “אני לא רוצה לראות, בבקשה.”
“סליחה…” מסיבה עוד יותר חסרת היגיון, גיליתי עלבון בשיירי הקול שלי. “אבל אתה זה שרצית לדעת, לא? ביקשת שוב ושוב לשמוע מה הסוד שלי, אז הנה הוא, פרוש לפניך, בדיוק כמו שרצית.”
מאיר שתק, לטש עיניים במאפרה והמשיך לשתוק, וכבר לא יכולתי לשאת את השקט הזה.
“בפגישות…” פלטתי, “אמרתי לך שיש לי סוד, שאני אחרת, ואתה אמרת… הבטחת שלא אכפת לך, כל עוד זה לא יפריע לחיים… וזה לא מפריע, נכון? אי פעם מאפרה קפצה עליך? איזה נזק בדיוק זה גורם שאני…”
“את רצינית?” הוא הסתובב אלי, שפתיו רועדות גם הן. מעולם לא ראיתי אותו קרוע ואבוד כל כך.
“כל הפגישות… וגם אחר כך… טרחת כל הזמן להזכיר לי כמה שאת שונה ואחרת ויוצאת דופן ולא מרובעת. ואני אמרתי לעצמי; טוב, בסדר, אז יש לה שיגעון אופנה וחשיבה קצת אחרת, זה רק יהפוך את החיים ליותר מעניינים. וכל הזמן הזה… את התכוונת בדיוק למה שאמרת, ואני לא קלטתי.”
דברים שאגו באוזני, הלחיים שלי בערו ועורי להט. “אני התכוונתי…”
מאיר צנח על כיסא ושמט את המאפרה בגועל. “את התכוונת לכל מילה, ואני לא הבנתי. את באמת אחרת, ולא חלמתי שזה אפשרי בכלל… אני לא יודע איך… זה כאילו ש…”
“אני מצטערת…” ידעתי שאלו מילים חסרות משמעות, אבל לא היו לי אחרות להגיש לו. לא הייתה לי דרך לרכך את ההלם הגופני שלו.
“זה היה כל הזמן?” הוא העיף מבט אחורנית אל שאר הבית שלנו, ואז אלי. ואל הבית. “כל הזמן הזה את יכולת לעשות את זה? את עשית את זה פה? אני לא מצליח לקלוט, לא מבין. זה כאילו המוח שלי נסתם לגמרי. לא, כאילו יש איזה חור והכול זולג דרכו, לא מצליח לתפוס מה…”
ואז הוא הביט בי, ושוב ייחלתי שהייתי מפסידה את המבט הזה שלו. “זה כאילו אני לא מכיר אותך, כאילו לא הכרתי אותך אף פעם. אני לא יודע מי את, לא חושב שאי פעם ידעתי. לא יודע מי אני, לא יודע כלום.”
אלף מילים השתוקקו לצאת מגרוני המיוסר, אבל הוא היה צר מכדי להחליק אותן החוצה.
“הנעליים…” הצלחתי לומר לבסוף והצבעתי עליהן באצבע הבודדת ששיתפה פעולה. “הכוח הזה שלי… הוא שימח אותך כל ערב, זה לא איזה משהו מפחיד כמו שאתה חושב. כל פעם שאתה חוזר הביתה ונעלי הבית מחכות לך ליד הדלת… זה לא כי אני רצה מהר לשים אותן שם. אתה מבין?”
עיניו של מאיר נפערו כשבחן את הזוג שלרגליו. “את מתכוונת ש… את רוצה להגיד לי שאת… שהן פשוט באו ואת… כל הזמן הזה… ולא אמרת כלום…”
הנהנתי, ומשהו הפשיר בקנה הנשימה שלי. “כן, רואה? זה לא כזה נורא!”
הוא בהה בהן ויכולתי לראות איך המסלול היומי שעשו מחדר השינה אל הדלת מסתמן במוחו כמו מבוך נחשי מאיים. הוא בלע את רוקו ונענע קלות את רגליו כאילו בודק שהן מוצקות.
הוא בהה בהן ויכולתי לראות איך המסלול היומי שעשו מחדר השינה אל הדלת מסתמן במוחו כמו מבוך נחשי מאיים. הוא בלע את רוקו ונענע קלות את רגליו כאילו בודק שהן מוצקות.
“כל ערב?” הוא לחש. ראיתי את חזהו עולה ויורד, את כתפיו הנדרכות כאילו הנעליים עומדות לקפוץ עליו.
“רציתי שהן יחכו לך בפתח…” מלמלתי.
“אני יודע…” הוא הרים את עיניו אלי לרגע, ולשבריר שנייה דימיתי לראות שם התנצלות. “מצטער, אני לא מסוגל.”
בתנועה אחת הוא ניער את כפות רגליו וכשל בגרביים אל חדר השינה.
כשהוא חזר, מאיר נעל את נעליו השחורות והמהוגנות.
הוא עמד בקצה הסלון, והביט בי כאילו הייתי זנב שעיר שנקלע לשדה הראייה שלו.
“אני הולך…” הוא מלמל לרצפה. “להורים שלי בינתיים. לא יודע מתי אני… לא יודע שום דבר עכשו, אבל לא יכול להישאר פה, מצטער.”
המילים של אהובי היו כל כך משכנעות בטלפון, מלאות רגש ואמונה. אולי גם שלי יהיו כאלה.
“עשיתי את זה בשבילך,” לחשתי. “לא סיפרתי עד עכשו כדי שלא תילחץ ולא תרצה ללכת. כי רציתי שתישאר.”
הוא נעצר, אצבעותיו נרעדו רגע על דלת הבית שלנו. אבל הוא לא הסתובב. “אני לא יודע בשביל מי עשית את זה,” הוא אמר בשקט. “אבל זה לא היה בשבילי.”
14 תגובות
מהההההה
מאיר איכזב ממש 😭
אי אפשר לחכות עכשיו שבוע לפרק נוסף!
וואו. לא ציפיתי לכזו תפנית.
מפתיע ממש.
אני רוצה להאמין שאם היא היתה מספרת את זה אחרת, עם יותר הקדמות, ובלי הדגמות במיידי – הוא לא היה מגיב ככה..
מחכה להמשך!!
גם אני חשבתי ככה
היא הנחית לו את היכולת בלי הקדמה
והוא נבעת.
הייתי מצפה שתקדים לו שהיא עומדת לספר משהו לא רגיל,ואןלי מרתיע
אבל שהיא סומכת עליו שמה שלא יהיה
הוא איתה..
ואז לספר איך גילתה
מה עבר עליה כל השנים וכו..
מה ההגדרה של הכח..
מה שהיא עשתה זה מופע בלהות בנתונים של
מאיר..
הוא הרגיש שהוא חי עם מכשפה…
ולמרות זאת ציפיתי שיגיב אחרת
ולא יהיה עויין ומרוחק…
אמאלההההה
דייי מאיר בא לי לבכות עם שני
הלב שלי עדיין דופק מהר מהפרק הזה
שיואו, איך שבוע עכשיו?
מי שישמע!!
איזה תגובה מוגזמת
סיפור מרתק
ועדיין אני מנסה לפצח את המסר שלו
לא לשמור סודות? לא להיות בחרדת נטישה?
אני רואה שזה הגיב על תגובה שלך
לא התכוונתי שהתגובה שלך מוגזמת חלילה
אלא התגובה של מאיר
אם הוא היה מלאך, הוא היה יכול להגיב בהכלה וברוגע
אבל הגיוני שבנאדם שפוי יבהל מדבר הזוי שכזה
לגמרי מבינה את התגובה שלו ואהבתי שהסופרת לא הופכת אותו לדמות ללא רגשות, אלא משאירה אותו בן אדם נורמלי
תודה על הסיפור המרתק!
אף על פי שהסיפור ארוך, ואפילו ארוך מדי כמו שמישהי ציינה, עדיין חסר לי משהו. יש פה איזו סוג של התפתחות בעלילה, בלי שהיה תהליך. בתחילת הסיפור היה נראה שאהובי מאוד בודדה בקשר ואפילו מרגישה קצת דחויה. דוב היה נראה סגור ומסוייג. פתאום דוב נהפך לבעל התומך, המחמיא, שאומר את הדבר הנכון בזמן הנכון. איך זה קרה?
שרה את צודקת שבתחילת הסיפור זה עשה רושם שמשהו לא טוב בזוגיות של אהובי ודוב ובהמשך הסיפור הרושם השתנה. אבל כמו שאני מבינה וכל העניין, סוג של תעתוע כזה מצד אחד יש להם זוגיות מושלמת מצד שני יש שם משהו בלתי פטור אז וכל הזמן הזמן נא בן השינויים האלה
מאיר נשמע מטופש. בעיני מי שעוזב אשה בגלל שיש לה איזה יכולת טלקינזיס לא מצויה הוא לא גבר נורמלי. מקווה שהסיפור הזה ילך למקום שהוא צריך ללכת אליו, קרי, ניהול חיים משותפים לצד השונות, הכלת ההבדלים בין בני זוג, וכדומה.
נראה שמרוב שכולם היו בטוחים גם בתוך הסיפור וגם אנחנו הקוראות שמאיר יגיב לסוד בצורה חיובית, הסופרת הייתה חייבת לעשות לנו דווקא…😉
לא חשבתי שמאיר יגיב בהתלהבות על הגילוי
הגיוני שנדהם
אבל לנטוש אותה ככה
להביט בה כעל משהו דוחה…
זה לכשעצמו דוחה
ובפרט כשהוא מודע לכך שהיא לא ששה לגלות
וממש כפתה על עצמה!
הוא מוכיח שהחשש שלה היה לו על מה לסמוך
יואווו מהההה
לאאאא
מהההה מאיררר נו באמתתת
רק לי התגובה של דוב העלתה דמעות בעיניים?