לא מזיז לי – פרק סיום

אהובי

בכיס של דוב היה מכתב.

הוא ביקש שאקרא אותו בבית, לא ברגע זה. ואולי רק ההלם גרם לי להסכים ולא להתנפל על המילים כאן ועכשו.

בחדר השינה שלנו, כשדוב שטף את כלי המנגל במטבח, אני פתחתי את הדף וקפאתי מול השורות הקצרות שזרקו אותי עשרים וחמש שנה אחורנית.

אל כלה צעירה שגילתה את המכתב הראשון בדואר, וחשבה שהחיים שלה יטבלו תמיד בשירה.

אהובי,

לא יודע אם את זוכרת

שפעם, כשהייתי חתן,

הייתי כותב

ידעתי שזה קצר,

אבל לא הצלחתי לכתוב

יותר מזה.

ואז קרה משהו מוזר:

שלחת לי מכתב חזרה, כתבת

שאת אוהבת,

שאת רוצה עוד הרבה כאלה מכתבים

רק רצית להיות נחמדה, אולי,

אבל בשבילי המכתב הזה היה כמו כתב אישום.

כאילו עשרה מדריכי חתנים נופפו באצבע,

כולם מזהירים אותי להתנהג יפה.

פחדתי,

שאף פעם לא אצליח לכתוב שוב מכתבים כאלה

כמו שאת אוהבת,

אז החלטתי להפסיק, זה היה עדיף.

זה היה במקום שתתאכזבי אחר כך.

אהובי,

אני גרוע בכל כך הרבה דברים,

לפחות אני יודע לתקן.

אבל לא בטוח שזה יכול להספיק.

בכל פעם שאני מצליח לומר משהו,

אני בטוח שזו הפעם האחרונה

ואז את מתרגשת,

והמוח שלי משתתק.

כי איך אני יכול לומר לך שרק במקרה הצלחתי לדבר?

לומר לך להפסיק להאמין שיהיה אחרי זה,

כי זה כל מה שאני יכול כרגע,

מצטער.

את יודעת מה?
אני חושב שאני יכול להבטיח לך משהו.

כל פעם שארצה להגיד משהו, אבל לא אצליח,

אני אנסה לכתוב אותו.

למשל עכשו אני רוצה לומר…

זוכרת כשהתחלנו לבשל ביחד?
אני הייתי טוב בלחתוך

את היית על התבלינים

כי יש לך הכישרון הזה

לתבל כל דבר שאת נוגעת בו.

כשאת מתחילה לספר לי משהו

אני יודע שזה יהיה הדבר הכי מעניין

ששמעתי במשך היום הזה.

ולמרות שאני אף פעם לא זוכר את המילים המדויקות

שהצעתי לך להתחתן אתי

אני כן יודע שאף פעם לא אתחרט

על אף אחת מהן.

שלך,

דוב

ידיים קיפלו את המכתב והניחו אותו תחת הכרית שלי. רגל אחת פסעה אל מחוץ לחדר ושניה הצטרפה אליה. ברכיים עצרו את הרגליים ליד המטבח. סרעפת ירדה, ריאות גנבו אוויר, מיתרי הקול רטטו ושפתיים נפשקו כדי לפנות מקום למילים. להמון מילים, המון אוויר.

דוב הניח את המלקחיים המטפטפים במייבש וכתפיו היו נעולות קדימה לכיוון הכיור.

אספתי חזרה את האוויר אלי, הידקתי את הגרון עד שרטט המיתרים פסק וחנקתי את המילים בתוך ריאותי.

“הגיע אלי מישהו לחנות היום,” הקול שלו היה גבוה בטון אחד מהרגיל, אבל נימת הדיבור היתה פשוטה. כאילו היינו באמצע שיחה, כאילו לא שפכתי עכשו מים על שיירי הגחלים בסמפונות שלי. כאילו אין שום דבר תחת הכרית.

“הגיע אלי מישהו לחנות היום,” הקול שלו היה גבוה בטון אחד מהרגיל, אבל נימת הדיבור היתה פשוטה. כאילו היינו באמצע שיחה, כאילו לא שפכתי עכשו מים על שיירי הגחלים בסמפונות שלי. כאילו אין שום דבר תחת הכרית.

התיישבתי מאחוריו וצפיתי בתנועותיו החזקות כשניגב את השיש.

“הגיע רשמית כדי להתייעץ, לא קנה אפילו מסמר. הוא סיפר שהוא לא יודע מה לעשות עם אשתו, היא מדברת בלי הפסקה וזה מוציא אותו מדעתו. מספרת, מקשקשת, קופצת מנושא לנושא בלי קשר, משעממת ממש רק כדי לשמוע את עצמה מדברת.”

כשאת מתחילה לספר לי משהו

אני יודע שזה יהיה הדבר הכי מעניין

ששמעתי במשך היום הזה.

“מסכן,” פלטתי.

“כן, הוא היה נורא מתוסכל. היא ממש רודפת אחריו בחדרים. הוא הולך לשתות קפה במטבח, היא שם עם תיאור מסובך ומפותל על חברה שלה. הוא מחפש משהו בארגז כלים במרפסת, היא עומדת מאחוריו ומספרת באריכות על סבתא שלה. הוא יוצא מדעתו וכשהוא רומז לה משהו, היא נפגעת.”

“מסכנה,” מלמלתי. אבל כמו קודם, לא באמת הרגשתי הזדהות כלפי מישהו מהם. כלוב הצלעות שלי היה דחוס ומלא מדי.

“הוא היה נשמע ממש רדוף כאילו פוחד שהיא תגיע גם לכאן. שאל אותי מה אפשר לעשות, להגיד לה משהו? לשתוק? לברוח יותר רחוק?”

“מה ענית?” רציתי לדעת. ברגע זה לא היה לי מושג מה הייתי מגיבה. “האמת שהוא היה צריך לשים לב לזה כבר בפגישות, לא? קשה להאמין שאז היא עניינה אותו ועכשו בכלל לא.”

“לא ידעתי מה לענות,” הודה בעלי, ניגב את ידיו והתיישב מולי. “כשמגיעים בעלים ומספרים על עצמם ואני קולט ישר שהם עושים טעות, אני יודע מה להגיד. אבל אם אשתו משעממת אותו? מה אני יכול לעשות? לקנות לה ספרים?”

צחקקתי.

“הם צריכים ללכת לייעוץ ביחד,” הנחתי. “בטח יועץ טוב יגיד שהדיבורים שלה הם לא סתם, הם יושבים על משהו. אולי אם הוא ייתן לה יותר תשומת לב והיא תהיה מסופקת רגשית, היא לא תקשקש כדי לאלץ אותו להקשיב לה.”

“אולי,” הסכים דוב. “אבל למזלי אני לא יועץ ואפילו לא בתשלום, אז הסכמתי שנישואים הם עבודה קשה לפעמים.”

“תלוי כמה קשה,” ציינתי.

רציתי להשתמש בחלק מהמילים שצברתי בין הלב לריאות. לשאול אותו אם גם לו כיף עכשו להתייעץ אתי על האנשים שמגיעים אליו, לדון על זוגות, להתבדח על אפשרויות תגובה.

ולמה שלא יעשה את זה יותר, בעצם? למה שלא ישמע כמה שמחתי שהוא נפתח בפני?

כמה יוסיפו לנו עוד שיחות כאלה?

דוב נשען אחורנית בכיסאו, כתפיו משוחררות ונינוחות.

הוא שרק לעצמו בשקט ונראה מרוצה לגמרי רק לשבת שם.

אולי לא הייתי צריכה לשאול. אולי אין טעם לאחסן את המילים האלה בתוכי, בציפיה לרגע שייצאו לאור עם סימן שאלה בסופן.

אולי אני יכולה לשחרר אותן סוף סוף לחופשי.

טוב לו עכשו. אני יודעת את זה.

וגם דוב יודע.

.

שני

בחרתי חולצה תכלת פשוטה וחצאית קפלים לבנה, עקפתי את נעלי הבית השמוטות בסלון ויצאתי אל הרחוב עם המכתב ביד.

אף פעם לא הלכתי לבד להורים של מאיר.

מעולם לא נקשתי על הדלת שלהם בלי שהוא הקדים אותי ופתח אותה בעצמו.

הם אנשים פשוטים, חביבים ולא מתערבים. אולי אוכל לצלוח את הכניסה בקלות בלי שחמותי תציע לי עוגה וכוס קפה אם כבר הגעתי עד כאן.

מעולם לא נקשתי על הדלת שלהם בלי שהוא הקדים אותי ופתח אותה בעצמו. הם אנשים פשוטים, חביבים ולא מתערבים. אולי אוכל לצלוח את הכניסה בקלות בלי שחמותי תציע לי עוגה וכוס קפה אם כבר הגעתי עד כאן.

אולי אפילו אעז לפתוח בעצמי את הדלת, כמו הבן שלהם. לחמוק בשקט בין החדרים ולחפש את בעלי.

אני כבר מנוסה בפריצות.

אבל כשעמדתי ליד הדלת והיססתי עם האצבע על הפעמון, היא נפתחה בבת אחת.

“שני!” חמותי, בפאה שחורה קצרה ושמלה כחולה חגיגית, קפאה כשראתה אותי. “מתנצלת, אני ממש בדרך החוצה לחתונה. את אה… רוצה להיכנס?”

“אני אשמח,” הודיתי. “ואת לא צריכה להתעכב, אני אסתדר לבד.”

“בטח, בטח.” היא נראתה מתוחה כשפערה עוד יותר את הדלת למעני, ותהיתי מה היא יודעת. האם מאיר בכלל הגיע לכאן, או שהוא משוטט בינתיים ברחובות עד שיהיה מאוחר יותר? ואם בא, מה אמר לה? מה היא חשבה על הנוכחות העצמאית שלו אצלם בבית בשעה כזו?

העדפתי לא לשאול אם מאיר בבית, למקרה שאין לה מושג שקרה משהו. שתחשוב שבאתי לחפש אותו. או שקבענו להיפגש כאן.

כשהדלת נסגרה מאחורי ועקביה הנמוכים תקתקו במדרגות נכנסתי פנימה.

הוא לא היה במטבח עם השיש השחור, ולא בסלון עם וילונות התחרה ונברשת הפעמונים הענקית.

הוא היה בחדר הישן שלו.

מאיר ישב על מיטת הנוער המפוספסת, נשען על הכריות התואמות וקרא ספר בכריכה קשה.

“ערב טוב,” אמרתי בשקט מפתח הדלת.

ראשו התעופף לעברי ועיניו נפערו בבהלה.

“לא התכוונתי להפריע,” הבהרתי מהר. “גם לא לרדוף אחריך או משהו. פשוט, במקום לחכות לדוור…”

הנחתי את המכתב על שולחן הכתיבה העצי ונסוגותי שוב אל הדלת. “רק תקרא, בזמנך הפנוי.”

הוא הנהן פעם אחת אבל לא קם אליו.

יצאתי מהבית בצעדים אטיים ככל שיכולתי.

והוא לא קרא לי לחזור.

באחת עשרה בלילה כבר הבנתי שהוא לא יגיע לישון כאן הלילה. הוא התכוון ברצינות שרצה להתרחק.

אבל למרות הדממה המזמזמת בחדרים, לא העזתי לנעול את דלת הבית. הוא לא לקח מפתח, ומה אם יחליט לחזור באמצע הלילה? איך אני יכולה לקחת את הסיכון שלא יוכל להיכנס?

אבל למרות הדממה המזמזמת בחדרים, לא העזתי לנעול את דלת הבית. הוא לא לקח מפתח, ומה אם יחליט לחזור באמצע הלילה? איך אני יכולה לקחת את הסיכון שלא יוכל להיכנס?

התארגנתי לשינה בגפיים נוקשות וחסרות תחושה והתיישבתי על קצה המיטה. לא יכולה ללכת לישון. אין שום סיכוי שאירדם הלילה.

ברבע לשתים עשרה נפתחה דלת הבית.

הוא נכנס לסלון, וכשפסע לבסוף לכיוון חדר השינה, צעדיו היו רכים וחרישיים.

“היי,” הוא אמר בשקט.

לא הצלחתי לענות לו.

העיניים שלי זינקו למטה, אל רגליו שהיו נעולות בנעלי הבית הכחולות.

“קראתי,” קולו היה צרוד כאילו קרא את המכתב בקול שוב ושוב. הוא הניח את הדפים שלי על השידה ליד המיטה ונותר לעמוד שם.

“אני… טוב… זה גרם לי לחשוב. זה היה… תודה על זה.”

“בבקשה.”

“זה היה משמעותי, מה שכתבת שם.”

הקול שלי היה נעול, לא יכולתי לשחרר שום צליל מלבד רשמיות מטופשת. “אין על מה.”

שמץ חיוך עיקם את שפתיו.

הוא היסס רגע ארוך, ידו ריחפה לכיוון המכתב ואז חזרה וננעצה בכיסו. “אני יכול אה… את יכולה… טוב… את מוכנה להראות לי משהו שאת יכולה לעשות?”
הלב שלי אבד בגרוני. “אתה בטוח?”

“טוב, אם זה לא מפחיד מדי…” הוא התאמץ לחייך אבל הלסת שלו נראתה נוקשה כמו הידיים שלי. “כי אני… אני חושב שאני רוצה להכיר אותך.”

היד שלי, שבקושי הצליחה להשחיל את השרוול לפני שעה, פתחה את המגרה והוציאה עט.

מאיר צפה בי בלי לזוז.

פרשתי את המכתב, שלא חתמתי בשמי, שהשארתי עם תקווה נעוצה בנקודה.

שילבתי את זרועותי בהדגשה וכפיתי על העט לעלות על הדף, לרדת שורה.

הוא רטט קצת, כמעט נפל. ולקח רגע עד שהצליח להתייצב על חודו בחלל הריק.

מאיר עצר את נשימתו, אבל המשיך לעמוד שם.

הצטרפתי אליו ושנינו הבטנו בעט שחתם עכשו בשמי:

זו אני 🙂

שלך,

שני

                                                       סוף

.

.

בשולי הסיפור: בשבוע הבא תוקדש הבמה לשאלות הקוראים – מוזמנים לשלוח שאלות אל הסופרת בנוגע לסיפור, לדמויות, לחווית הקריאה.

את השאלות יש להפנות למייל bz@iyun.org.il או לרשום בתגובות לפרק זה.

להדפסה