מאשה

המכתב הסתתר בין שאר הניירות שהעלה בנו בכורו חיים בתוך צרור מכתבים שהניח באגביות בערמת הדואר על השולחן במרפסת. שלמה הבחין במעטפה לא שגרתית: לא הזמנה לחתונה וגם לא מכתב מעיריית ירושלים. סמל כחול־ירוק לא מוכר עיטר מעטפה מוארכת. “המרכז הרפואי הרצוג”. נשימותיו נעשו קצרות וקולניות. הוא התיישב תוך שהוא קורע את שולי המעטפה.

שורת הנושא לא הותירה מקום לספק: מאשה הרמן. שחור על גבי לבן. זו מאשה? מאשה נמצאת בבית החולים הרצוג? איפה זה בית חולים הרצוג? הוא פותח את המכתב ומחפש את מאשה שלו. הוא קורא שוב ושוב, הרי כתוב שחור על גבי לבן:  מאשה הרמן.

הוא יודע שמאשה לא מרגישה טוב. הוא גם יודע שהזיכרון שלה לא משהו, וגם שהיא לא זיהתה את יעקב וחיה כשבאו לבקר. הוא מבין שהיא צריכה השגחה רפואית. אבל למה היא לא מתקשרת? ולמה הם לא לוקחים אותו אליה?

בית חולים הרצוג. איי… עכשו הוא מבין משהו. אולי מאשה שלו מרגישה ממש לא טוב. אם היא לא מתקשרת ולא שולחת לו את עוגת הפרג שהוא אוהב, ולקחו אותה להרצוג, כנראה היא מרגישה ממש רע.

בית חולים הרצוג. איי… עכשו הוא מבין משהו. אולי מאשה שלו מרגישה ממש לא טוב. אם היא לא מתקשרת ולא שולחת לו את עוגת הפרג שהוא אוהב, ולקחו אותה להרצוג, כנראה היא מרגישה ממש רע.

קול נשמע מעם הדלת. חיים נכנס. שלמה דוחף את המכתב לכיס הפנימי בחליפה. שחיים לא ידע שהוא מחפש את מאשה שלו. שחיים לא ידע.

חיים מתקרב. ואם הוא ידע שהוא גילה איפה מאשה? חיים מבקש שיצטרף ל’מנחה־מעריב’, אבל שלמה מעדיף להשאר לשבת במרפסת הצרה.

“אני אתפלל הערב פה,” הוא ממלמל.

חיים דואג ואומר שיישאר גם הוא. “אתה מרגיש לא טוב אבא?”

שלמה מסמן תנועת ביטול נחרצת ומפטיר “אף דער וועלט נישט!”

חיים מביט באבא שלו. הוא מודאג. אבל שלמה מסמן לו לכיוון הדלת, וחיים מבטיח לחזור מיד אחרי התפילה.

שלמה נשאר על מקומו. מולו היער שכמעט בולע את השמש. ורק כשהלילה עוטף את העצים בשמיכה שחורה שלמה קם. הוא צועד באטיות אל המטבח ומרתיח לו מים בקומקום. מאשה מעדיפה להרתיח בפינג’אן, אבל לו זה לא אכפת, העיקר שהמים יהיו רותחים.

הוא מוציא שני ספלים מחרסינה. למאשה חשוב לשתות מספלי חרסינה. היא גם מקפידה על תחתית. היא אומרת שבכוס יפה עם תחתית לקפה יש טעם אחר. לקפה עם מאשה באמת יש טעם אחר. הוא שולף להם את הספלים עם שתי תחתיות מעוטרות בוורוד חיוור, מוזג את המים הרותחים ומתיישב מול מאשה. הוא מספר לה שקשה לו עם ההליכון. מאשה צוחקת ואומרת לו שיפסיק כבר להתלונן, ככה זה זקנה. ידענו שזה יבוא, מה חשבת, נישאר צעירים לנצח? הוא משיב לה שכן. “הנה, ההורים שלי נשארו צעירים לנצח.” מאשה שואלת אותו אם הוא היה מעדיף למות צעיר. הוא רוצה לענות לה שלא, מה פתאום. הוא מישיר מבט לעיניה הכחולות. כמה הוא אוהב להיבלע בהן. אבל אז העיניים שלה מתערפלות והמבט מתרחק. הוא רוצה לקום ולבקש שלא תלך, אבל הוא רק יושב מול הקפה שלו שכבר מתקרר. הספל שלה עוד מלא. 

*

חיים חוזר כעבור חצי שעה, בודק שהכל בסדר עם אבא במרפסת. שלמה מחייך. המעטפה בכיס רועדת. חיים פונה למטבח להכין את ארוחת הערב. שלמה מבקש להישאר ולסעוד במרפסת הצרה, אוויר היער צלול ומלטף. כשחיים טובל את הלחם בביצה הרכה שלמה מכחכח בגרונו. חיים מרים את עיניו, אבל שלמה אינו מוציא הגה.

כעבור רגע שלמה שוב פותח את פיו, מבקש לומר משהו ומרכין ראש.

חיים שואל, “רצית לומר משהו, אבא?”

שלמה רוצה לשאול איפה אמא, ומה שלומה, ואם מרתיחים לה מים לקפה בפינג’אן. אבל במקום זה הוא שואל מה שלום הילדים, ואיך בישיבה.

רק בערב אחרי שהנכד התורן פורש לחדרו, שלמה צועד באטיות לסלון, בחשאי מוציא מכיס החליפה את המכתב ומחפש את מאשה שלו. בתחתית המכתב יש אותיות קטנות. שלמה מיטיב את משקפיו וקורא: רחוב גבעת שאול 96. גבעת שאול זה קרוב. אם כן מאשה אינה רחוקה. שלמה עוצם את עיניו. גבעת שאול? איפה זה גבעת שאול?

בבוקר הנכד כבר מחכה ושואל מה חדש. שלמה לא מאריך בדיבור, אבל כשהם מקפלים את הטלית והתפילין שלמה שואל איך מגיעים לבית החולים הרצוג.

הנכד עוצר את תנועת הקיפול ונושך את שפתיו. “בית חולים הרצוג?” הוא שואל.

שלמה עונה שכן, הוא רוצה ללכת לבקר את סבתא.

אחרי הצהרים התורנות של המוז’יניקית שלו, אבל היא לא מגיעה לבד. שלושה ילדים יחד בערב אחד. שלמה מנסה לחשב באיזה חודש הם, ואם יש לו יום הולדת. אולי למאשה?

“איפה מאשה?” הוא פונה לחיים.

חיים מתקרב ומניח יד על כתפו. “אמא בסדר, אבא. העיקר שתשמור על עצמך.”

נחמה פורשת על השולחן את המפה המשובצת. שלמה מפטיר יישר כוח, ומוסיף שלאמא חשוב שתהיה מפה על השולחן. נחמה מניחה עוגת גבינה, ושושי מחלקת סלט פירות חתוך לתוך קעריות קטנות. שלמה מבקש שיקראו למאשה, היא מאד אוהבת סלט פירות. חיים שואל מה נשמע, ו”אתה מסתדר עם ההליכון?” שלמה עונה שכן, הוא בסדר. “אבל לאמא קר בלילות. צריך להביא לה גרביים חמים. שושי,” הוא פונה לבתו הגדולה, “את תביאי לאמא גרביים?”

שושי עונה שכן, בטח. היא לא מספרת מה שלא צריך לספר. שלמה לא שואל. והוא גם לא אומר את מה שכבר הוא יודע על בית החולים הרצוג, ועל זה שמאשה שלו שם ברחוב גבעת שאול 96. הוא לא שואל אם מרתיחים לה שם מים לקפה בפינג’אן, ואם מקפידים לתת לה לשתות בכוס חרסינה עם תחתית. ילדיו לא רוצים שידע, פוטרים אותו בחצאי משפטים ומחליפים ביניהם מבטים. הם דואגים לו, הוא יודע. הם דואגים גם למאשה. הנה, רק בשבוע שעבר שמע את אסתי של שלום מטלפנת ומנסה להחליף מועד לביקור אצל “סבתא”. סבתא היא מאשה. ויש להם יחד שני מנייני נכדים, וכולם קוראים לה “סבתא”. ששת ילדיהם מכנים אותה “אמא”, אבל בשבילו היא מאשה.

למחרת בבוקר טובי מגיעה לאכול אתו ארוחת בוקר. שלמה אומר שהוא בסדר, ולא צריך. וממתי אתם מגיעים לאכול אתנו ארוחת בוקר? טובי אומרת, “אתך אבא, באתי לאכול אתך.” והוא עונה לה, “אנחנו בסדר. נכון מאשה?” מה הוא יכול לעשות מול טובי והנכדים שמתחליפים בזה אחר זה רק כדי שהוא לא יהיה לבד?

בלילה, כששלמה חושב שהנכד נרדם, הוא צועד לסלון. לאט הוא צועד, בבית הוא עדיין מתנהל בלי הליכון, אבל הילוכו אטי. הוא מוציא מהחליפה שוב את המכתב, שולף נייר מכתבים מהמגרה ורושם: המרכז הרפואי הרצוג, גבעת שאול 96. הכתב שלו קופץ לכל הכיוונים, אבל המספרים ברורים.

עכשו שהוא יודע איפה מאשה הוא צריך לדאוג לה לגרביים. אולי היא צריכה עוד משהו? שלמה מקמט את מצחו, הוא לא יודע מה עוד מאשה צריכה. אולי יוכל לטלפן אליה? לשאול מה צריך להביא לה? יש מספר טלפון במכתב. שלמה מתיישב ליד כוננית הטלפון, תחת שעון האורלוגין הגדול. השעון מצלצל שנים עשר צלצולים מלאים. כבר שתים עשרה בלילה? הו, בשעה כזו מאשה בטח ישנה. אבל הוא כל כך רוצה לשמוע את קולה. רק יתקשר ויברך אותה בליל מנוחה. אבל מאשה ישנה. הוא יחייג אליה מחר.

שלמה שומע את הנכד מתלחש לתוך טלפון נייד קטן. שלמה שואל מה הענין. הנכד מתנצל שהעיר את סבא שנרדם ליד כוננית הטלפון. הוא מבקש לסייע לו לעבור למיטה. שלמה נשען על נכדו הצעיר והולך אתו באטיות למיטתו שבחדר השינה. המיטה של מאשה ריקה. היא עוד לא חזרה? שלמה מקמט את מצחו ונאנח עמוקות.

*

השעון לא צלצל? למה לא צלצל השעון? שלמה מתעורר לקולות שקשוק כלים מהמטבח. זו מאשה שקמה כבר להכין את השבת? הוא מנסה לקום, נשען על הכוננית הקטנה החוצצת בין מיטתו שלו למיטתה של מאשה. נחמה רצה לקראתו ובידה קערית עם דייסת קוואקר פושרת. תחת הקערית מפית צהובה קטנה. היא גוררת כסא מהסלון ומתיישבת לידו קצת לדבר.

“מה שלומך אבא?”

שלמה מביט בעיניה התכולות. מאשה מביטה בו. היא קוראת לו לבוא.

“נחמה,” שלמה לוחש ומילותיו אטיות, “את תוכלי לקחת אותי לבקר היום את אמא?”

התכול שבעיני נחמה מתכהה לרגע.

“אבא,” היא אומרת, “אמא מרגישה לא כל כך טוב, לא בטוח שכדאי שתראה אותה כך.”

שלמה לוגם מדייסת הקוואקר באטיות. הדייסה כבר קרה.

*

אחר הצהריים הנכד ממהר ללכת. מישהו אמור להחליף אותו לשעות הצהרים המאוחרות, אבל הוא בושש מלבוא. מכשיר הטלפון הקטן נפתח ונסגר בידיו של הנכד, נפתח ונסגר. שלמה שומע שיחות חטופות וקצרות. הוא מסמן לתורן ללכת.

“אני יכול להשאר לבד לכמה רגעים,” הוא אומר. “לך צדיק’ל. אני אחכה כאן. בטח תכף יבואו להחליף אותך.”

הנכד מעיף עוד מבט אל השעון, אומר מה שאומר, והולך לו. ולראשונה זה שלושה ימים שלמה נשאר לבד.

באטיות הוא ניגש לחדר, פותח את הארון ומעביר את ידו על העניבות. הנה, זו האפורה, שמאשה קנתה לו לחתונה של נחמה.

שלמה נעמד מול המראה וקושר את העניבה. מאשה נעמדת מאחוריו מרוצה. שלמה לובש את החליפה וחובש את המגבעת. מתלבט אם להביא את ההליכון, ומה תגיד עליו מאשה? הוא יוצא וההליכון עמו. מזל שתחנת האוטובוס קרובה.

תחנת האוטובוס ריקה. אוטובוס מתקרב. נער צעיר יורד לקראתו ומסייע לו לעלות.

“אני צריך להרצוג,” שלמה כמעט לוחש.

הנהג אומר שצריך להחליף אוטובוס בתחנה המרכזית. “שב פה לידי,” הוא מורה לו.

זוג צעיר עולה בתחנה הבאה. זה הוא ומאשה. נוסעים באוטובוס ביחד. ומאשה, לא קר לה. ולו יש עניבה ופראק.

התחנה המרכזית הומה, אנשים נעים כה וכה. הנהג עוצר בתחנה ומסביר לשלמה, “כאן בהמשך קו 75, יש לך בערך כל רבע שעה.”

הדלתות נסגרות מאחורי שלמה, ומול עיניו שדרת חנויות. הוא צועד לאט. הנהג אמר רבע שעה. אולי ייכנס פה לחנות הממתקים ויקנה משהו למאשה. בכניסה לחנות מדרגה קטנה, ואיש נמוך מזדרז לקראתו ומסייע לו עם ההליכון. שלמה מהנהן אליו בחיוך, וסוקר את דוכן הממתקים. מאשה אוהבת קוקוס. יש לכם קוקוס? המוכר מגרד פה ושם. קוקוס? ממתק ורוד, עטוף בקוקוס לבן. אה, המוכר מתנצל בחיוך. אין לו קוקוס, אבל יש שוקולד במילוי קוקוס. הולך? שלמה מפשפש בכיסו, שולף כמה מטבעות ומגיש למוכר. עכשו הוא מזדקף מעט. הוא מביא למאשה שלו שוקולד מקוקוס.

הוא אוחז בידיו את השקית הקטנה. מאשה מחכה לו. אבל בתוך הציפיה יש חור שחור. מאשה לא מרגישה טוב. היא גם לא זיהתה את יעקב וחיה כשבאו ולקחו אותה להרצוג.

הוא מביט שוב בשוקולד קוקוס שקנה. אותו היא בטח תכיר, את שלמה שלה. העניבה תזכיר לה.

קו 75. הוא יושב בקדמת האוטובוס, בדרך למאשה שלו. הנוף מתחלף במהירות, שלמה מסדר את העניבה. הוא אוחז את השקית עם השוקולד, נזכר איך בכל פעם שהיה מגיע לבקר אותה בבית החולים אחר שנולדו הילדים, היה מביא לה בונבוניירה. שש פעמים הוא בא לבית החולים לבקר אותה. הם חושבים שהוא לא יודע, אבל הוא יודע גם יודע שיש להם תורנות גם כדי לבקר את מאשה.

קו 75. הוא יושב בקדמת האוטובוס, בדרך למאשה שלו. הנוף מתחלף במהירות, שלמה מסדר את העניבה. הוא אוחז את השקית עם השוקולד, נזכר איך בכל פעם שהיה מגיע לבקר אותה בבית החולים אחר שנולדו הילדים, היה מביא לה בונבוניירה. שש פעמים הוא בא לבית החולים לבקר אותה.

“אדון, תחנה סופית.” הנהג קם ממקום מושבו.

למה האוטובוס ריק? ואיפה מאשה? אצבעותיו מתירות את קשר העניבה. מאשה אוהבת מהודק, אבל אין לו אוויר. “הגענו להרצוג?”

הנהג קם ממקום מושבו.

“בוא אבא’לה” הוא אומר, “אנחנו הגענו פה לתחנה הסופית.”

הוא נוטל את ידו של שלמה, מקרב אליו את ההליכון. “תחצה פה את הכביש, תחכה לקו 75 בכיוון ההפוך.”

שלמה יורד מהאוטובוס. הוא אוחז בחזקה בשקית ובה הקוקוס למאשה שלו.

הוא עוצר לרגע ומביט לימינו, מחפש את מאשה. אבל היא לא שם. למה לא הביא לה גרביים?

השמים כבר ורודים־סגולים. האור האחרון של היום נופל על כתפיו כמו שמיכה דקה מדי.

הוא מתיישב על ספסל קטן בתחנה הנגדית. ההליכון לצדו.

הוא עייף. הרגליים כבדות. העניבה רופפת.

למה הוא עם עניבה? לא שבת היום.

האוטובוס הבא יגיע בעוד עשרים דקות.

למה הוא מחכה? למה הוא כאן? לאן הוא רצה להגיע?

הוא שם את השקית לידו על הספסל. מסתכל על השלט “תחנה סופית”. הוא מניח את הידיים על הברכיים, ומחכה.

להדפסה