בבית שלהם לא אמרו הרבה. אבא ישב תמיד ליד השולחן הארוך עם הגמרא הפתוחה, אמא בדקה מחברות בכחול־אדום, והחדשות היו מתנגנות ברקע בווליום נמוך. כשמישהו הזכיר קושי, בחורה שנשארה בלי שידוך, ילד שנפל בלימודים, משהו שלא הסתדר, היא היתה מרימה את העיניים ואומרת כמעט בלחש “הכל לטובה”. לא כנחמה, אלא כמו שמסדרים חפץ במקום הקבוע שלו. המילים היו נסגרות יפה בתוך החדר, עוברות בין הכסאות, נחות רגע על השולחן, ואז נעלמות. רק אחר כך היתה שמה לב שהשיחה נגמרה.
בסמינר היא הקפידה להגיע ראשונה לשיעור. הכסא שלה עמד תמיד בשורה השניה, ליד החלון, בדיוק במקום שהשמש לא סנוורה. לפני שהמורה נכנסה, היא סידרה את המחברת כך שהשוליים יהיו מקבילים לשולחן והעבירה את העט בין האצבעות הלוך וחזור, עד שהצלצול נשמע. כשהמורה דיברה, היא כתבה כל משפט במלואו, גם מה שכבר שמעה בשנים קודמות. לפעמים הוסיפה קו קטן בצד הדף, כמו סימן לעצמה לחזור, והמשיכה.
בערב אחותה הצעירה רבקי והיא תמיד היו מדברות קצת לפני שנרדמו.
“שמעת ששרה מהכיתה שלי כבר סגרה וורט?” אמרה, כאילו מדברת על משהו אקראי.
“לא,” אמרה.
“היא רק בת תשע־עשרה.”
היא הנהנה.
“אמא של חני שאלה אותי אם אני כבר בכיוון. סתם, מתוך עניין.”
“נו?”
“אמרתי שעוד לא. שאני בכלל לא שם.”
שתיקה.
“האמת,” הוסיפה, “זה קצת מוזר, כל הקטע הזה של גילים. כאילו פתאום יש מספר.”
היא חיפשה משהו להגיד. לא מצאה.
“כל אחת ומה שאלוקים מתכנן לה בזמן שהוא הכי טוב בשבילה,” אמרה בסוף והרגישה גדולת רוח.
“ברור,” אמרה רבקי מהר מדי.
היא קמה לקחת כוס מים, למרות שלא היתה צמאה. כשחזרה, הטלפון של רבקי כבר היה כבוי והחדר שקט.
*
ליד הדלפק עמדה השדכנית עם תיק גדול על הכתף, וסימנה לאמא ביד. הן התיישבו ליד שולחן קטן, נמוך מדי בשביל המחברת שהוציאה.
“אז חשבתי על מישהו,” אמרה השדכנית. “בחור טוב, משפחה מסודרת. לומד, עובד קצת בצד.”
אמא הנהנה מיד. חני ישבה מולה, הידיים שלובות בחיק, הגב זקוף.
השדכנית הניחה את המחברת על השולחן.
“אז בואי ננסה לדייק,” אמרה. “יותר לומד או יותר עובד?”
מישהו שיושב ולומד, אבל לא רק. שמביא הביתה משהו מהעולם. חני ראתה את זה ברור מדי, ונבהלה מהבהירות.
“אני… לא יודעת,” אמרה מהר.
השדכנית חייכה. “זה בסדר, הרבה בנות מתלבטות.”
היא שאפה אוויר. “אולי תשאלי את אמא שלי,” אמרה. “היא מכירה אותי יותר.”
אמא לא חיכתה. “חני פתוחה,” אמרה. “העיקר שיהיה ירא שמים ובן אדם טוב.”
השדכנית רשמה. “אוקיי. ומה לגבי אופי? יותר שקט או יותר דומיננטי?”
עלה בה מישהו שקט, אבל לא סגור. שמקשיב באמת. היא כמעט אמרה את זה.
“לא חשוב לי דומיננטי,” אמרה לבסוף. “העיקר שיהיה נעים.”
“נעים זה חשוב,” אמרה השדכנית, וכתבה.
היא הסתכלה במחברת וראתה איך מה שעלה בה מתורגם למשהו אחר, רחב יותר, בטוח יותר.
“משהו נוסף שחשוב לך?”
היא הרגישה את הלחץ בחזה. כל דבר נוסף היה מכריח אותה לבחור.
“לא,” אמרה. “מה שצריך יגיע.”
“משהו נוסף שחשוב לך?”
היא הרגישה את הלחץ בחזה. כל דבר נוסף היה מכריח אותה לבחור.
“לא,” אמרה. “מה שצריך יגיע.”
השדכנית חייכה. “יפה אמרת.”
כשהן קמו היא נשארה לשבת רגע.
“זה בסדר שלא אמרתי כלום?” שאלה את אמא בלחש.
אמא שלה חייכה. “אמרת בדיוק מה שצריך.”
*
באחת השבתות ישבה במרפסת עם חני, הבת של מלכה, אחות של אמא. חני כבר לא למדה בסמינר. היא התחילה קורס כלשהו בירושלים, משהו עם מחשבים, ולא הפסיקה להגיד “בינתיים”. הן קילפו תפוזים. הקליפה נפתחה בחתיכה אחת, מהקליפה העליונה עד הקצה, כמו שלימדו אותן בבית.
“אצלנו בכיתה כבר שלוש התארסו מאז פסח, בינתיים,” אמרה חני. “ואני אפילו לא יודעת אם אני בכלל חוזרת ללמוד שנה הבאה.”
היא אמרה את זה כמו שמדברים על מזג האוויר. אחר כך הוסיפה, בלי להסתכל עליה, “את לא מתעייפת לפעמים מהכל?”
עלה בה משהו מיד. לא מחשבה מסודרת, יותר תחושה. רצון להגיד שכן. שהכל לפעמים כבד. היא נתנה לזה לחלוף.
היא פתחה את הפה, סגרה אותו, וקילפה עוד רצועה דקה מהקליפה שכבר ירדה. רק אז אמרה:
“לא כל דבר אנחנו מבינים. בסוף הקב”ה מזווג זיווגים.”
אחר כך הביטה בקליפה שבידה וחיפשה מקום לשים אותה. לא היתה קערה קרובה. היא הניחה אותה על המעקה, והמשיכה לקלף עוד תפוז, לאט יותר.
*
הם ישבו זה מול זה ליד שולחן קטן ליד החלון. המלצרית שאלה מה להזמין.
“מים,” הוא אמר.
“גם אני,” היא אמרה.
הוא הניח את הכובע על השולחן, נשען מעט אחורה, והסתכל עליה ישר. המבט שלו לא היה חודר, יותר בודק. היא הרגישה אותו, והרימה אליו את העיניים רק לשניה. משהו בה נרגע. זה לא היה מבט שצריך להתגונן ממנו.
“אז איפה את לומדת?” שאל.
“בסמינר.”
“ואיך זה שם?”
“בסדר.”
“מה את אוהבת שם?”
היא כמעט אמרה: שיש שקט.
אבל שתקה רגע, ואז אמרה: “לא יודעת. לומדת.”
הוא סיפר שהוא לומד בישיבה. סדר יום, חברותא, שיעורים. לא בהתלהבות, אבל בביטחון. כשהוא דיבר, היא שמה לב שהיא לא בודקת את השעון. זה מצא חן בעיניה. לא בצורה דרמטית, אבל מספיק כדי שתרצה לשאול עוד.
היא לא שאלה.
“ומה את עושה כשלא לומדים?”
“רגיל,” אמרה.
“מה זה רגיל?”
“בית. משפחה.”
הוא חייך. “נשמע טוב.”
היא הנהנה. עלה בה רצון להגיד: כן, ככה זה צריך להיות. אבל זה נשמע לה כמו משהו שאומר מי שכבר החליטה.
“ומה חשוב לך?” שאל.
“אמונה.”
“במה זה מתבטא?”
היא ידעה לענות. היה לה משפט מדויק. היא חזרה עליו בראש, ושחררה אותו.
“איך שחיים,” אמרה.
הוא הסתכל עליה רגע ארוך יותר. לא לא נעים. פשוט מחכה.
היא חיכתה גם. שאולי הוא יגיד משהו. שיסגור. שיגדיר.
“ואם משהו לא מסתדר?” שאל לבסוף.
“אז כנראה שככה צריך להיות,” אמרה.
היא הרגישה הקלה ברגע שהמשפט יצא. הוא היה מוכר, בטוח. לא דרש ממנה להחליט אם היא רוצה שדברים יסתדרו אחרת.
כשהם קמו, הוא אמר שהיה לו נעים. היא אמרה שגם לה. הוא חיכה רגע, כאילו עומד לשאול משהו, ואז רק חייך. הם נפרדו בלי לקבוע.
בדרך הביתה היא חשבה:
הוא נראה בחור שאפשר לדבר אתו
המחשבה עלתה, ונעלמה.
אם זה צריך להמשיך, אמרה לעצמה, הוא ירצה.
בערב השדכנית התקשרה. “הוא אמר שהיה לו נעים,” אמר הקול מהצד השני, “אבל שהוא לא כל כך הבין מי את. הרגיש שלא דיברת הרבה, שנשארת כללית.”
בערב השדכנית התקשרה. “הוא אמר שהיה לו נעים,” אמר הקול מהצד השני, “אבל שהוא לא כל כך הבין מי את. הרגיש שלא דיברת הרבה, שנשארת כללית.”
הלב שלה דפק חזק מדי. היא הרגישה כאילו ביקשו ממנה משהו שלא מותר לבקש.
“אם הוא לא הבין, כנראה זה לא זה.” אמרה מהר.
“את בטוחה?”
“כן,” אמרה. “אם זה היה צריך להיות, זה היה ברור יותר.”
היא ניתקה.
*
ישבו שוב במרפסת, הפעם עם קפה. חני שיחקה עם הכפית בתוך הכוס.
“זוכרת שאמרתי לך על הסדנה?”
היא הנהנה.
“הלכתי בסוף.”
“מה זה היה?”
“ישבו שם בנות,” אמרה חני, “וכל אחת היתה צריכה להסביר מי היא. איך היא חושבת. איך היא בוחרת.”
המילה בוחרת נחתה ביניהן.
“ומאז,” הוסיפה חני, “אני יוצאת מפגישה ויודעת להגיד מה זה אומר עלי.”
היא הנהנה.
“טוב לך,” אמרה, והקול שלה היה שקט מדי.
אחר כך הן ישבו על ספסל ליד התחנה. אוטובוסים נכנסו ויצאו, ריח של דלק וקפה. חני בדקה משהו בפלאפון, ואז הרימה אליה מבט.
“אפשר לשאול אותך משהו בלי שתכעסי?”
“אפשר.”
“את באמת חושבת שכל מה שקורה לך זה פשוט מלמעלה?”
“מה זאת אומרת?”
“כאילו… כל שידוך, כל פגישה, כל דחייה. ‘הכל לטובה’, ‘מדויק’, ‘מה שצריך להיות’.”
היא משכה בכתפיים. “כן, ברור, חייבים להאמין בזה.”
חני שתקה רגע.
“אז למה את בכלל הולכת לפגישות?”
המשפט היה חד מדי. היא הרגישה אותו כמו משהו שנזרק לתוך מים שקטים.
“מה זאת אומרת למה?”
“אם זה לא בידיים שלך, אז למה את בודקת? למה את מתלבטת? למה את חוזרת הביתה וחושבת על זה?”
היא פתחה את הפה וסגרה אותו. היד שלה התהדקה סביב הכוס, עד שהרגישה את החום דרך הקרטון.
“אני לא אומרת שזה לא מלמעלה,” המשיכה חני. “אני אומרת שזה נשמע שאת כל הזמן זורקת על אלוקים את הבחירות שלך.”
היא פתחה את הפה וסגרה אותו. היד שלה התהדקה סביב הכוס, עד שהרגישה את החום דרך הקרטון.
“אני לא אומרת שזה לא מלמעלה,” המשיכה חני. “אני אומרת שזה נשמע שאת כל הזמן זורקת על אלוקים את הבחירות שלך.”
היא הרגישה דקירה חדה, כמעט פיזית. לא כעס, משהו קרוב יותר לפחד.
“אל תגידי את זה ככה,” אמרה מהר מדי.
“כאילו שאם משהו לא עובד,” המשיכה חני, “זה לא קשור אלייך, זה פשוט ‘מה שצריך להיות’.”
היא שתקה. ניסתה לסדר את המילים בראש, להחזיר אותן למקום הנכון.
“אולי זה מפחיד אותך להודות שאת לא יודעת לבחור,” אמרה חני. “אז יותר קל להגיד שאין בכלל בחירה.”
המשפט נשאר ביניהן. אוטובוס עצר, פתח דלתות, סגר.
“אני מאמינה שככה אלוקים מתכנן לי,” אמרה לבסוף, כמעט בלחש. “ושבסוף זה יביא לי משהו טוב. הכי טוב! חבל שאת לא מאמינה בזה.”
חני חייכה קצת. “לא אמרתי שזה לא נכון.”
היא לא ענתה. בתוך הראש שלה חזרה מחשבה אחת, מסודרת וברורה, כמו משפט שכבר אמרו לפניה אלף פעמים:
ככה צריך להאמין.
*
חדר השינה שלה ושל רבקי היה פתוח למחצה. רבקי ישבה על המיטה עם גרב אחד ביד, מחפשת את השני. חיה עמדה מול המראה, הראש מוטה הצדה, מנסה לסגור סיכה שלא החזיקה. שבי הקטנה בת הארבע ישבה על הרצפה, הגב לארון, וגזרה משהו מדף של מחברת. היא עמדה ליד השולחן וסידרה ערמה של דפים, מיישרת את הקצוות באצבע שוב ושוב, כאילו הדפים זזים מעצמם.
הדלת נפתחה בבת אחת.
“מרימי התארסה!”
המשפט נכנס לפני הגוף. אחריו באו הצרחות. “יאאאאא!”, “עם מי?”, “מתי?”… מישהי מחאה כפיים, מישהי זרקה את הגרב לאוויר. אמא הופיעה מאחורי הדלת, הטלפון עדיין ביד, וחזרה על זה עוד פעם, כאילו צריך לוודא שזה אמיתי.
“עם מי?” מישהי צעקה שוב.
היא שמעה אותו, ברור לגמרי. לא חזק, לא חלש. כמו שאומרים שמות בדרך כלל. זה הבחור שהיה אפשר לדבר אתו. שהיא רצתה אבל גם לא היתה בטוחה עד הסוף.
הדפים נשמטו לה מהיד ונפלו על הרצפה. היא כרעה לאסוף אותם, הצמידה אותם זה לזה. אחד מהם התקפל בפינה. היא ניסתה ליישר אותו, ואז קיפלה אותו לצד השני.
זה בסדר, חשבה. ככה זה צריך להיות. אם זה לא יצא אז, כנראה שזה לא היה מדויק
מישהי אמרה שזה שידוך יפה. מישהי אחרת כבר התחילה לדבר על שמלה.
הלב שלה דפק בלי הפסקה וגוש מוזר עמד בגרון. היא נכנסה לחדר אחר, החליפה חולצה, סידרה את השיער מול המראה, לא כדי להיראות יפה – רק כדי שייראה מסודר. כשהגיעה השעה, נעמדה ליד החלון הקטן, במקום שתמיד עמדה.
“אשרי יושבי ביתך…”
המילים יצאו, אבל היא שמעה אותן כאילו מישהי אחרת אומרת זאת. היא ניסתה להתרכז בפירוש, כמו שלימדו. לחשוב על כל מילה. ביתך. יהללוך. סלה. המחשבה ברחה. חזרה. ברחה שוב.
היא עצמה את העיניים. ניסתה לדמיין את הבחור מהפגישה. איך שהוא דיבר. איך שהיא ענתה. איך שישבו זה מול זה, כוסות שתיה, שאלות מסודרות. הכל היה שם, ברור. רק דבר אחד לא הצליחה למצוא: מה היא הרגישה.
היא עצמה את העיניים. ניסתה לדמיין את הבחור מהפגישה. איך שהוא דיבר. איך שהיא ענתה. איך שישבו זה מול זה, כוסות שתיה, שאלות מסודרות. הכל היה שם, ברור. רק דבר אחד לא הצליחה למצוא: מה היא הרגישה.
היא חזרה למילים.
“… הודו לה׳ כי טוב…”
החלון היה פתוח קצת. בחוץ עבר ילד על אופניים, מישהו צחק בקול, רכב צפר. העולם המשיך, בדיוק בקצב הרגיל שלו.
היא עמדה, והבינה פתאום שהיא לא יודעת למה היא אומרת את המילים האלה. לא מתוך ספק. לא מתוך מרד. פשוט – לא מצאה את המקום שממנו הן יוצאות.
בפעם הראשונה היא בחרה לא להמשיך.
6 תגובות
מקורי ועמוק.
כתוב נהדר ואותנטי.
ספור מקסים, חכם ונוגע
סיפור יפה
רק דבר אחד אני לא מצליחה להבין מכל התיאור של הבחורה איפה בדיוק היא בחורה פתוחה???
הסיפור באמת מרגש, ואמיתי מאד
אבל לא הגיע הזמן שנצא מההתקרבנות הזו? כמה אפשר להאשים את ההורים והחינוך שלהם?
מה נראה לכם שלהורים אין טראומות? ואין מערכות הגנה? שהם מושלמים?
אנחנו חיים בדור אנשים שגדלו כחילונים ריקים לגמרי מידיעת ה’ ותורתו מתקרבים ומוותרים על הכל
אז אנחנו שגדלנו כאן בפסגת ההר – צריכים לזרוק הכל כי החינוך לא היה מספיק חם או מדויק? הכל צריך להאכיל אותנו בכפית?
מה, בחורה בגיל שידוכים לא יכולה ללכת לשיעורים, לשמוע שיחות מוסר, להתחזק בחברותא עם חברה או להפעיל את השכל ולחפש את האמת?
הכי קל זה לזרוק, ולהאשים את ההורים, המערכת, החברה וכו’
הגיע הזמן שגם חרדים מלידה ממשפחות מצוינות יסתכלו פנימה, יפנימו מה ששומעים ממורות ומשגיחים ויעשו עבודה עצמית לגלות את החיבור הפנימי לאמת! זה בדיוק הענין של קיימו וקיבלו…
עסקה אני חושבת שזה בדיוק המסר של הסיפור ואני לא ראיתי פה בכלל המה של ההורים אני חושבת שכל אחד רואה מה שהוא מחפש…
היא פשוט בחורה טיפשה.