מינה ברגר לא התכוונה – פרק כ”ג

ומינה אמרה, זה כל כך מעצבן. בכמה בתים חרדיים ביקרת שאת כבר יודעת לומר שפה זה לא כמו כולם? את יודעת כמה כבר שאלו אותי אם אני חרדית רגילה? מה יש לכם? פוגשים חרדית בלי קרניים ועם איי-קיו תקין ואופס, היא בטוח אחרת. ולמה? כי אתם תקועים בראש עם סטיגמה דפוקה.
ממוצע 4.4 | 5 מדרגים

את לא מכירה בן אדם עד שאת לא רואה את ההורים שלו. יותר מכך, את לא מכירה בן אדם עד שאת לא רואה אותו ליד ההורים שלו. ברגע שזה קורה, יש איזה טוויסט בעלילה. תמיד. אני למשל טיפוס מדוד. שקול. קשה להוציא אותי מדעתי. כולם יחתמו על זה. אבל ליד ההורים שלי? אני לא בטוחה שאתם רוצים לראות אותי. כלומר, אני לא בטוחה שאני רוצה שתראו אותי. ליד ההורים שלי אני נעשית עצבנית, תוקפנית, חוצפנית. כל מה שלא תנחשו שקיים בצעירה הנינוחה שהכרתם. בזכות נעמה יש בי מידת מה של שליטה.

את נעמה הכרתי בתקופה של הסטרטאפ. כמה מבינות דבר הזהירו את אמא שלי שהצלחה בגיל צעיר עלולה להיות מסוכנת ושחשוב שיהיה למשואה ליווי. אז נהיה למשואה ליווי. לליווי קראו ד”ר נעמה גנות, פסיכולוגית מומחית לצעירים מחוננים. אבא שלי אמר (הוא לא ידע שהילדה שומעת), מומחית להורים פחדנים, מומחית לזיהוי כסף. אבל אמא שלי החליטה שהולכים, אז הלכנו. ככה יצא שבמשך שנה ישבתי אצל פסיכולוגית, ובמקום שנדבר על המחוננוּת דברנו על אבא ועל אמא ועל למה הם מוציאים אותי מדעתי, ולמה אני אותם, ומה אפשר לעשות כדי לשלוט בסיטואציה ולהיות במודעות. לנעמה לא היו פתרונות, אבל היו לה קצת טכניקות. למשל, לדמיין שיש מישהו בבית. מישהו זר. נעמה אמרה, הצבה (היו לה מילים משונות) של אדם זר בטבורו של החדר תשפיע מידית על הטון ועל התוכן. אנחנו מתנהגים אחרת בנוכחות אנשים זרים. ואני אמרתי לה, שלאמא שלי ממש לא אכפת לה מי עומד איפה. וספרתי איך היא צועקת לאבא שלי ממרפסת הקומה השניה דרך כל השכנים, אם ההורים שלך באים תעבור בסופר פארם ותביא לי קלונקס.

אמרתי לה, שלאמא שלי ממש לא אכפת לה מי עומד איפה. וספרתי איך היא צועקת לאבא שלי ממרפסת הקומה השניה דרך כל השכנים, אם ההורים שלך באים תעבור בסופר פארם ותביא לי קלונקס.

ונעמה אז אמרה, אנחנו שולטים רק בעצמנו משואה. התרגיל הזה נועד עבורך, לא עבור אחרים. 

מינה ברגר מעולם לא דרכה על מפתנו של פסיכולוג. כשסיפרתי לה על נעמה היא שאלה, למה? וגם אחרי שהסברתי היא לא הבינה. למה ללכת למישהי זרה ולספר לה על עצמך? אין לך משפחה? ואני אמרתי שיש לי, ובדיוק לכן אני צריכה פסיכולוג. והעיניים שלה כל כך ריחמו עלי. זה היה בשלב שלהתחבר אתי הסתופף תחת כנפי איזה איסור. מינה לא יכלה להושיע את עצמה מן הרצון להושיע אותי ונאלצה להסתפק במבטים שטופי אמפתיה. 

מינה עצמה מעולם לא נזקקה לפסיכולוג. לדבריה. אני אמרתי לה, אולי נזקקת ולא ידעת את זה. והיא אמרה, נזקקות היא פונקציה של תחושה. אם אני לא יודעת שאני זקוקה ולא מרגישה שאני זקוקה אני לא זקוקה. יש לנו ויכוח על זה. אמא שלי למשל לא יודעת ולא מרגישה שהיא זקוקה. אז היא לא זקוקה? בטח זקוקה. מינה אומרת, את אומרת שהיא זקוקה. את חושבת שהיא זקוקה. זה לא אומר שכך הוא. ואני אומרת, תפגשי אותה ואחר כך נדבר. בינתיים זה עוד לא קרה. אולי לעולם לא יקרה. אני שמחה שלי כן הזדמן לפגוש את ההורים של מינה, כי כמו שאמרתי את לא מכירה בן אדם עד שלא תראי את הוריו. לכן התנדבתי לתחקר את הוריה על האג’נדה החינוכית שלהם. כלומר, גם לכן. כמובן ששמחתי לעזור לה לגלות שאין חדש תחת השמש וכולי אבל בהחלט גם הסתקרנתי. כל הדבר הזה שנקרא מינה ברגר סקרן אותי מאד.

  •  

כשהכרתי את ההורים של מינה הבנתי למה היא לא נזקקה לפסיכולוג. החום שזרם מהם היה פשוט וחמים ותמים. להסתכל על הריקוד הזוגי שלהם היה כמו לצפות במופע כוריאוגרפיה הרמוני. הוא אמר, ברוכה הבאה והיא אמרה, תרגישי בבית. הוא פתח חלון והיא הסיטה את הווילון. הוא שאל מאיפה אני במקור והיא אמרה, תן לה לנשום. היא התרוצצה סביבי שיהיה לי נוח. שיהיו לי מים. שיהיה לי אוויר. והוא חייך כל הזמן. פשוט כל הזמן חייך. התחשק לי לצלם אותם, אבל מינה הזהירה אותי שלא אעז להוציא את הטלפון שלי. 

כשיש לך הרבה ילדים את שורטת כל אחד רק קצת. כשיש לך ילד אחד את שורטת רק אותו. ההורים שלי, כל פוטנציאל ההורות שלהם התממש עלי. אין לי טענות אבל זה ככה לטוב ולמוטב. 

את העדר הפסיכולוג הסבירו גם האחים והאחיות. כל רגע מישהו נכנס, מישהי יצאה. ספרתי חמישה חיבוקים בחצי שעה. חולים על מינה בבית שלה. הלוואי עלי ככה אחיות. אבל מעבר לעובדת הנוכחות המתמדת ואפס תחושת בדידות, ישנו גם עניין השריטות. כשיש לך הרבה ילדים את שורטת כל אחד רק קצת. כשיש לך ילד אחד את שורטת רק אותו. ההורים שלי, כל פוטנציאל ההורות שלהם התממש עלי. אין לי טענות אבל זה ככה לטוב ולמוטב. אני חושבת שהתובנה הזו היא שהולידה בי את הרצון לילדים רבים. כלומר, רבים ביחס לילדה היחידה שאני. אמא שלי אומרת, אם המרד שלך ינפיק לי נכדים אז שיהיה. 

  •  

בעלה של מינה הביא את החברותא שלו הביתה כדי שמינה תוכל לצאת. הגענו בשעת ערב מוקדמת, ישבנו על הספה וחיכינו להורים שלה שיחזרו מהסוּפר. מצא חן בעיני שהם הולכים ככה זוגית לערוך קניות. אצלנו רכישות משותפות הן אסון טבע. צונאמי של ויכוחים על מה קונים באיזה מבצע מאיזו פירמה (אמא שלי אוהבת את המילה פירמה). מינה אמרה, גם אנחנו ככה. זו היציאה השבועית שלנו. אנחנו קונים טילון ושטויות אחרות ומטיילים בין המדפים. הקופאיות כבר רגילות לזוג המוזר שמשלם על ערמת ממתקים מחוסלים. 

בית הוריה של מינה היה ריק ושקט ומפתיע. ציפיתי לעליבות, לכיעור, לבלגן. לא צַפיתי בית מואר ויפה ומקושט ופורח. שולחן עץ רחב ומבריק בגודל שלא ראיתי מימי, סביבו אולי עשרים כסאות. ספת קטיפה ענקית. ספריה מטורפת. כל הספרים בגוונים של חום ושחור כמו הטרנד הזה שמארגן ספריות לפי צבעים. אחר כך מינה אמרה, איזה טרנד. השתגעת? ככה זה ספרי קודש. ויטרינה ענקית עמוסה כלי כסף. כל הריהוט מעץ כבד ומשובח. יצירות אמנות על הקירות. צמחיה בכל פינה. הכל נקי ומצוחצח ומזמין. נראה שהפרצוף שלי הסגיר את הפליאה העמוקה, כי מינה שאלה, מה? ואני אמרתי, חבל שלא אמרת. ומינה אמרה, אמרתי מה? ואני אמרתי, הייתי צריכה לנחש. ומינה שאלה שוב, לנחש מה? ואני אמרתי, שאת לא חרדית רגילה.

מינה שאלה, מה? ואני אמרתי, חבל שלא אמרת. ומינה אמרה, אמרתי מה? ואני אמרתי, הייתי צריכה לנחש. ומינה שאלה שוב, לנחש מה? ואני אמרתי, שאת לא חרדית רגילה.

מינה נחרדה, אני לא חרדית רגילה?! אני מאד רגילה! רגילה לגמרי! המיינסטרים של המיינסטרים.

ואני אמרתי, אולי את המיינסטרים של המיינסטרים אבל רגילה את לא.

ומינה אמרה, מה לא רגיל? מה כן רגיל?

ואני אמרתי, את רוצה להגיד לי שכולם ככה? והצבעתי על הסלון.

ומינה אמרה, תגידי, מה את חושבת? שכל החרדים יושבים בדירות אפורות וחשוכות על ריהוט בלוי וקוראים תהלים? סופרייז סופרייז. אנחנו לא. 

ואני אמרתי, אוקיי אוקיי. סורי. 

ומינה אמרה, זה כל כך מעצבן. בכמה בתים חרדיים ביקרת שאת כבר יודעת לומר שפה זה לא כמו כולם? את יודעת כמה כבר שאלו אותי אם אני חרדית רגילה? מה יש לכם? פוגשים חרדית בלי קרניים ועם איי-קיו תקין ואופס, היא בטוח אחרת. ולמה? כי אתם תקועים בראש עם סטיגמה דפוקה, וכשהיא לא מסתדרת עם המציאות, אתם לא תגידו סליחה, טעינו, הכללנו, תייגנו. מה פתאום, חס וחלילה. יותר קל לכם להגיד, היא חרדית אחרת. היא לא רגילה. ולהמשיך לחשוב את כל מה שחשבתם.

ואני אמרתי, אתם מכלילים? יותר קל לכם?

מינה פתחה את הפה וסגרה ושוב פתחה אבל אז הדלת שקשקה ומינה נדרכה ואמרה, אני מקווה שלא אתחרט. ואמרה, אני מקווה שהם לא יכעסו. ואמרה, תשתדלי לא ל… שלא יחשבו שהתחלנתי או משהו. ואמרה, אני מקווה שהם יענו לך. כלומר, לי. ושוב אמרה, אני מקווה שלא אתחרט. וההורים שלה נכנסו.

  •  

ההורים של מינה ברגר מסבירי פנים ומסבירי כל שאלה שתשאלו אותם. אחרי שהכרתי אותם אמרתי למינה, את אסור לסמוך על שום דבר שאת אומרת. הם כל כך פתוחים. מזמינים. לא נבהלים משום שאלה. ומינה אמרה, בטח פתוחים. בטח מזמינים. מה אכפת להם לא להבהל אם את לא הילדה שלהם?

כשראיתי את אמא של מינה, ראיתי את מינה. קופי פייסט פר אקסלנס. אותם התווים, אותה המנגינה. דיבור נחוש ומנומס. חד משמעיות טבולה בענווה. עוצמה אמהית, ויסלחו לי הפמיניסטיות. הגישה לנו מגש עם פירות חתוכים ועוגת גזר. אמרה, אני אברך ואת תעני אמן, ככה תצאי ידי חובה. לא שאלה ולא התנצלה. אמא שלי אמרה לי בראש, הדתה. ובדיוק אז אבא של מינה נכנס ואמר, הדתה על הבוקר, אה? אפילו שהיה ערב. ומזג לכולנו מים בכוסות זכוכית מבהיקות והתיישב בראש השולחן. 

אמא שלי אמרה לי בראש, הדתה. ובדיוק אז אבא של מינה נכנס ואמר, הדתה על הבוקר, אה? אפילו שהיה ערב. ומזג לכולנו מים בכוסות זכוכית מבהיקות והתיישב בראש השולחן. 

מינה אמרה, מה? מאיפה אתה מכיר את זה?

ואבא של מינה אמר, מכיר את מה מינה’לה.

ומינה אמרה, את המילה הדתה.

ואמא שלה מינה אמרה, איך העוגה?

ואבא של מינה אמר, מכיר מינוש. למה שלא אכיר?

ואני אמרתי, העוגה מצוינת. 

ואבא של מינה אמר, אז השם שלך, הוא קשור ליום העצמאות?

ואני אמרתי, איך ידעת? מינה סיפרה לך?

ומינה אמרה, מה פתאום, לא סיפרתי כלום.

ואמא של מינה אמרה, מינה’לה לא מספרת לנו שום דבר.

ומינה אמרה, אני.. אני לא… ושתקה.

ואבא של מינה אמר, לא צריך לספר. השם שלך מדבר בעד עצמו. וזמזם אנו נושאים לפידים. ואחר כך עוד לא אבדה תקוותנו.

ואבא של מינה אמר, לא צריך לספר. השם שלך מדבר בעד עצמו. וזמזם אנו נושאים לפידים. ואחר כך עוד לא אבדה תקוותנו.

ואמא של מינה אמרה, אבא’לה (ככה היא קוראת לבעלה) והקול שלה נזף בו חמודות.

ואבא של מינה אמר, מה אבא’לה? יש לנו פה נערה יהודיה שמבקשת תשובה. זו לא תקווה?

ואמא של מינה אמרה, צודק. וחייכה והיתה לה גומה כמו של מינה.

ואבא של מינה אמר, אז מינה אמרה שיש לך שאלות באמונה. 

ואמא של מינה אמרה, זה מרגש.

ומינה שאלה, מה מרגש?

ואמא שלה אמרה, שלבחורה כמו משואה יש שאלות באמונה.

ואבא שלה אמר, מי כעמך ישראל.

ומינה רצתה לומר, מרגש?! שאלות באמונה זה מרגש? אך נחטפה לתוך לועו של שיעול עמוק וארוך.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. סוף סוף משפחה חרדית קלאסית מוצגת באור חיובי ויפה, ולא מאדירים רק נשים גרושות או לקראת גירושין (שכמובן מתמודדות עם בעל מפלצת והורים קשים) וכדומה. יש כל כך הרבה אור ויופי בחרדיות הקלאסית ולצערי ברוב הסיפורים פה באתר (“כתם של שוקולד” זו דוגמא טובה אבל יש עוד המון) מוצגים רק צדדים שליליים ורק חרדים מודרנים מוצגים באור חיובי ומכיל. תעשו קצת חושבים בבקשה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן