מינה ברגר לא התכוונה – פרק י”ז

מינה אומרת שיופי הוא בעיני המתבונן. אני אומרת שזה משפט של מכוערים. מינה אומרת שהיופי הפנימי חשוב יותר. אני אומרת שזה משפט של יפים. דניאל אומרת שיופי שאנחנו קיימות, ככה לא משעמם והייאוש נעשה יותר נוח.
ממוצע 5 | 5 מדרגים

שבוע הספר נע על ציר הזמן. סופרים באו וסופרות הלכו. חתימות שורבטו עבור שוחרי האושיות. ילדים התלבטו על שולחן הנובלות הגרפיות ושעות סיפור התלקחו ודעכו עם השמש. 

הספרים של אביבה רמתי חודשו ואזלו כמו לחמניות טופו בשכונה של טבעונים. בפעם השלישית שהמפיץ התבקש לחדש את האספקה הוא הציע לשנע לסניף את כל המהדורה ולסגור סיפור. אבל אז, באחד הפערים שבין גמר המלאי לחידושו הציעה מינה ללקוחה מאוכזבת לנסות להשיגו באחד מן הסניפים האחרים. וזהו. ההמלצה עשתה לה כנפיים, הבקשות זרמו מכל רחבי העיר והספר נסק לראש רשימת הנמכרים גם בסניפים האחרים של הרשת של המדינה. 

מינה לא התכוונה שזה מה שיקרה, אבל למעשה זה מה שקרה. ניסיתי לפענח את מנגנון המכירה שלה ולא עלה בידי. לא זיהיתי שום טקטיקה מיוחדת או מאפיין בר חיקוי. סתם אישה מצביעה על סתם ספר. מקפידה לא להפליג בשבחו. אומרת כמעט באגביות, זה הספר היחיד שאני יכולה להמליץ עליו. והקהל עונה אמן. התייגעתי בניסיון להבין מה גורם ללקוחות להיענות לה. אולי הביטחון הפנימי. אולי האגביות החיצוניות. אולי הפסיכולוגיה ההפוכה. אולי נעים לקנות ממי שלא מתאמץ למכור. מינה אמרה שזו סיעתא דשמיא. שהשם שם לה את המילים בפה. היא לא אדם שמקשיבים לו. להכניס את הילדים שלה למקלחת היא לא מצליחה. 

דניאל אמרה, אם הורים בעידן הטיקטוק מחפשים ספר על חינוך ביתי אז את יכולה למכור קרח לאלה, איך שקורים להם שם. צריך לשבט אותך אחותי. הבסט-סלרית של המדינה. 

מינה הזדהרה באופן בלתי ניתן להצפנה. אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שממש יכולתי לראות שהיא יפה. כלומר, מעבר לחינניות הטבעית שלה. תווי פניה התנגנו פתאום, התרוננו. אמרתי לה את זה. שאלתי אותה איפה היא מחביאה את כל היופי הזה שלה והיא התקדררה במחי רגע ונצבעה מורת רוח. השפילה עפעפיים אל חוברת התשבצים וחיפשה לה מילה להתגדר בה.

אמרתי לה, מה יש מינה, מה קרה, אמרתי משהו לא בסדר? ודניאל אמרה, כן, מה הסיפור שלך אחותי. לא אמרת שמותר סבר פנים יפות? ואני אמרתי, הלוואי שמישהו היה אומר לי שאני יפה. ומינה אמרה, עדיף חכמה מיופי. ואני אמרתי עדיף גם חכמה וגם יופי. ודניאל אמרה, וגם כסף אם אפשר. 

אמרתי לה, מה יש מינה, מה קרה, אמרתי משהו לא בסדר? ודניאל אמרה, כן, מה הסיפור שלך אחותי. לא אמרת שמותר סבר פנים יפות?

אמא של מינה לא החמיאה על מראה. לא למינה ולא לאף אחת מאחיותיה. ילדות, נערות ונשים נאות שמראן לא הונכח מעולם. תמיד לבושות היטב. תמיד מתוקתקות. הכל תואם להכל וכולן תאומות לכולן. סדרה משורטטת של אריגים זהים בגימור משובח. לכבוד השבת. לשמחת הרגלים. לגודל מעמד החופות. לא יופי לשם יופי ולא אסתטיקה מטעם עצמה. בתקופת השידוכים דאגו שמינה תראה מצוין. והיא אכן נראתה מצוין. יופיה הושתק והודחק. יופי שלא נאה לדון בו.

בפעם הראשונה שבאתי למינה וראיתי את בעלה אמרתי לה שהוא חתיך הורס ושאלתי אותה איך קוראים לו. מינה אמרה, פעם אחת שיוצא לך מהפה משהו כזה או דומה ואת היסטוריה. והקול שלה רמץ והנשימה שלה גחלה, ואני אמרתי, בסדר, בסדר, סליחה. מה שאמרתי, לא ידעתי שזה אסור. זה אסור? ומינה אמרה, זה לא עניין של מותר ואסור. זה פשוט לא מתאים. וקוראים לו בעלי. ואני אמרתי בסדר מינה, אני מבינה. 

ולא הבנתי.

גם מינה מקפידה להחמיא על תוכן ולא על צורה. מחמיאה לתוכו של אדם ולא לגופו. צדיקה שלי. מוכשרת. ותרנית. בשמיעה ראשונה זה מוזר על גבול המטריד, אבל אחרי שאת מתרגלת יש בזה משהו נחמד. עדיף זה מהילולים חיצוניים. בטח כאלה שאת לא ראויה להם וכשנאמרים הם רק מבליטים את החסר. בואי יפה שלי, הולכים הביתה, אמרה אמא שלי לילדה הלא יפה שהייתי. ביקשה להעניק לי תחושה של שווה בין שוות. שלא ארגיש שונה בין היפהפיות והיפיופות והמדהימות ההורסות של אמא שלהן. אבל אני לא הייתי שווה בין שוות. כלומר, הייתי לא שווה בין שוות. 

מינה אומרת שיופי הוא בעיני המתבונן. אני אומרת שזה משפט של מכוערים. מינה אומרת שהיופי הפנימי חשוב יותר. אני אומרת שזה משפט של יפים. דניאל אומרת שיופי שאנחנו קיימות, ככה לא משעמם והייאוש נעשה יותר נוח.

בכל מקרה, ברגע היפה ההוא, בדיוק כשמינה חיפשה תחושה של שיווי משקל בשבע אותיות והתלבטה בין סימטריה להרמוניה, נכנסה ובאה אביבה רמתי ונהגה בחנות מנהג בעלת בית ופילסה את דרכה אל פינת התשבצים ותלשה את מינה מתוכם ואימצה אותה בחיבוק אל שמלת הטורקיז שלה. בדיעבד התברר שהחיבוק הזה הרים אצל מינה כמה מתגים שהמתינו לבוא יומם, כבויים.

אביבה הודתה למינה בג’יבריש מואר ומופרז על לולאות הטוב ונביעות השפע שהביאה לעולמה, וסִפרה על הספר המטפס לראש רשימת רבי המכר ועל הדפוס המתייגע ברגעים אלו ממש על המהדורה השניה. והאוויר אזל ממינה, ואם לא דניאל שהבחינה בכחלונה יתכן שהאירוע היה נחתם בחדר מיון.

אנרגיית ההודיה של אביבה בקשה לה ביטוי מעשי ומינה הוזמנה להיות אורחת הכבוד באירוע ההשקה ההיברידי שיתקיים ברוב עם בחוות הבודדים של הסופרת הנרגשת. דניאל שאלה איזה סוג של היברידיות ואביבה אמרה, איזון ספר-חיים. קצת כתיבה והרבה חיים.

אני אמרתי, למה לא. הציוויליזציה המערבית הגיעה לי עד מעל הראש. צבא ביחידה מסווגת וממוזגת בשמונה מאתיים, לימודים בקמפוסים עתידניים וחופשות מנצנצות בחמישה כוכבים. דניאל תהתה, למה כן. ככה מתחילים סרטי אימה. יצור תמים מגיע לחוות בודדים ואירוע השקה הופך למרחץ דמים. ומינה אמרה, אני אשאל את בעלי. ובזמן שדניאל ואני התקוטטנו, חמקה אל המחסן והקיאה את כל השינוי המתרגש בתוכה לתוך דלי שהוכן שם מבעוד מועד על ידי מסובב הסיבות.

  •  

מינה הוחמאה והוטרדה מהשתלשלות העניינים. גילוי פוטנציאל ההשפעה שלא ידעה שגלום בה. ההתוודעות למוגבלות של אותה השפעה. תחושת השליטה המשכרת ואחיזת העיניים הכרוכה בה. את אומרת מילה למישהו ואותה המילה מתגלגלת ומסתללת לדרכה. דרך שאין לך בה לא חלק ולא נחלה. 

מינה בקשה לחקור את השלכות מעשיה. כך לפחות תירצה לבעלה את רצונה ללכת לאירוע. דניאל קראה לו קריפי. אני קראתי לו מסקרן. בעלה קרא לו מיותר והמליץ לה לוותר. אבל המלצתו נפלה על רצון מחריש אוזניים, ומאחר שהוא לא ניחן באותה יכולת שכנוע קוסמית שבה בורכה אשתו, המלצתו נהדפה. 

לפני שיצאה לחווה אמרה לו מינה, תראה מה זה. שנים אני מתחננת שתגיד לי מה לעשות. שנים אתה מסרב להיכנס לתפקיד. והנה, רצון אחד מקיץ בי, החלטה אחת מתחלטת ואופס, יש לך המלצה בשבילי.

לפני שיצאה לחווה אמרה לו מינה, תראה מה זה. שנים אני מתחננת שתגיד לי מה לעשות. שנים אתה מסרב להיכנס לתפקיד. והנה, רצון אחד מקיץ בי, החלטה אחת מתחלטת ואופס, יש לך המלצה בשבילי.

ובעלה אמר לה, תראי מה זה.

  •  

הערב אצל אביבה רמתי התנהל בגישה מעשית ושפיות יחסית. סדנת ניקוי מנטלית כדי לפנות מקום לרעיונות פוסט מערכתיים. התמרת תדרים כדי לאפשר לרוח המערבית לנוח מזעפה והקראה קצרה שהציבה במרכז החדר את הסוגיה המרכזית של הערב: חינוך ביתי כן או לא. 

כלומר, ברור שכן. מה זאת אומרת? מי לא רוצה לחזור הביתה? כולם רוצים. המילים לחזור הביתה הן צימוד כבול שכולא בתוכו את כל מה שנכון וצריך ומוכרח להתקיים. כמו חיי אושר. כמו מימוש עצמי. אם אינם אושר אינם חיים. אם אינו עצמי אינו מימוש. אין לנו לאן לחזור אלא אל הבית שממנו יצאנו. הבית הוא המקום והמקור והסיבה והמטרה. מי שלא מסכים שיקום. ושיצא. ושילך ושלא יחזור. אף אחד לא רוצה לראות אדם שקם נגד אקסיומות קדושות. שמתקומם מול אמיתות.

אבל בחדר ההוא בחוות הבודדים ההיא לא היתה אווירת אנרכיה ולא נשמעו קולות של אנטי. אף אחד לא היה נגד שום דבר. הם פשוט היו בעד דבר אחר. בעד הורות אינטנסיבית. בעד נוכחות. בעד זמן כמות. בעד לגדל את הילדים שלהן בעצמן. ולהעניק להם חינוך טוב. מינה לחשה לי חינוך טוב זה לא ללטף מקקים ולאיית באנגלית. חינוך טוב זה לא קריאה וחשבון. חינוך זה לגדל ילדים למידות טובות ומעשים טובים. ואני אמרתי, נו. ואת זה בתי הספר יודעים לעשות? תראי מה הולך בכיתות. ברחוב. במדינה. ומינה אמרה לא אצלנו.

רעמת תלתלים צהבהבה רעמה אלינו מן המעגל. אחת ממומלצותיה של מינה בעלת שמיעה אבסולוטית ואישיות ובכן, אבסולוטית אף היא, הסתובבה אל פינתנו השקטה ותבעה ממינה הסברים. מה זאת אומרת לא אצלנו? היה לה ברור שמינה המליצה מתוך התנסות. את רוצה לומר שאת טובה מאתנו? את שולחת אותנו לקרוא ספר משנה חיים בלי שאת מאמינה בו? תלתלי האישה הטלטלו בזעמה. זעם עצור ומנומס אבל שאי אפשר לטעות בו.

ראשים במגוון צבעים וטקסטורות הנהנו מן המעגל, נכון נכון. עשרות נשים ישבו שם. רבות מהן עברו דרך החנות. דרך ההמלצה של מינה. דרך האמון שנתנו בה. ומינה שחונכה על ברכיה של הדוגמא האישית ועל חומרת הונאת דברים וקשוט עצמך תחילה ומדבר שקר תרחק, קבלה את התביעה. כלומר, רק בדיעבד היא הבינה שהיא קבלה את התביעה. כי שם בחדר אביבה רמתי אמרה, לא כל אמת אנחנו מסוגלות ליישם. גם אני מאד ממליצה לכולם לעשות ספורט ובעצמי אינני מצליחה להתמיד בו.

וכולן צחקקו (כי אביבה לא היתה מן הרזות שבחבורה) ומינה נשמה אבל לא ממש לרווחה ושבה והתמקמה בפינת החדר, הצטנפה לה בין הווילונות ותצפתה על המתרחש. בפנים נחושות ושפתיים נשוכות אגרה את המידע שנקווה למרגלותיה וכבשה את התדהמה. תחילה מן המסוגלות לקרוא תיגר על מסילות החיים המבורזלות, אחר כך מן ההבנה שהיא פחות נרעשת מכפי שניתן היה לצפות, ולבסוף מן הרעיון שנבט בתוכה ללא שום הלימה לכל היקר והקדוש לה.

היא התמקמה בפינת החדר, הצטנפה לה בין הווילונות ותצפתה על המתרחש. בפנים נחושות ושפתיים נשוכות אגרה את המידע שנקווה למרגלותיה וכבשה את התדהמה.

ובעולם של מינה החינוך יקר וקדוש, ומערכת החינוך יקרה וקדושה, שהרי בחיקה גדיים נעשים תיישים וילדות הופכות נשים. בזרועותיה מתגבשת האמונה ומפוסלת תפיסת העולם. בלבה פועם ההווה ומתעצב העתיד. במשפחה של מינה מה שהמורה אומרת ניצב כתף אל כתף עם מה שאמא אומרת, שזה אומר אמון מוחלט וצייתנות טוטאלית. יקום מקביל למציאות שממנה הגעתי. מציאות בה מערכת החינוך היא במקרה הטוב עוד דעה ובמקרה הרע מקום להישמר ממנו. בשום אופן לא סמכות ובטח ובטח לא אורים ותומים כמו במינהלנד.

השיחה התפתלה לעבר הפרקטיקות. אביבה הקריאה בהטעמה את הקטע שבו הגיבורה עוברת מהומסקולינג לאנסקולינג, מתפטרת מתפקיד המורה ומשחררת את ילדיה ללמידה טבעית וספונטנית. הפיתול העלילתי הוביל אותה לגירושים כי בעלה התנגד למהלך, אבל זה לא מה שהיה חשוב. הקבוצה בקשה מאביבה לשתף תובנות משלב התחקיר. עם כל הכבוד לסיפור, הן פה בשביל ללמוד וליישם.

עבור מינה, המחשבה שסתם אמא פשוטה מתיימרת להחליף את בית הגידול שבתוכו מתעצב הדור הבא היה לא פחות ממרעיש. כלומר, היה אמור להרעיש. אפילו היא, עם תעודת ההוראה והניסיון הרלוונטי לא הרגישה ראויה למשימה. והן, חבורת נשים רגילות למראה, נורמטיביות ומשכילות, פורקות עול קריירה ונוטלות עול דרך ארץ. נכבלות מרצונן החופשי אל ביתן וילדיהן. מה קורה פה. 

אבל מינה לא נרעשה. ועובדה זו לבד די היה בה בכדי להרעישה. מן החשק שהזדחל והתנחל בה ומן המחשבה שהתמקמה בירכתי מוחה ומן ההחלטה שנחלטה בתוכה כמו שקיק תה שמישהו זרק לתוך מים רותחים ואין לו אלא להתחלט בתוכם.

אבל מינה כמו מינה לא עושה דברים כי מתחשק לה. בטח לא בעת ההיא. כל מעשיה לשם משהו. ומאחר והתחשק בה אותו הרצון, היא מצאה איזה לשם להיתלות בו. את כל זה היא יודעת לנתח רק בדיעבד. באותו הזמן היא באמת חשבה ובאמת הרגישה את הדברים כפי שנאמרו. כל מהלכיה התת קרקעיים לא היו לה לא נהירים ולא מודעים.

בשעת כוכבים מאוחרת עזבנו את החווה. אני עליתי על טרמפ ומינה נאספה אל רכבו של בעלה ובדרך היא אמרה לו, תקשיב מה חשבתי. 

והוא אמר, מה חשבת.

ומינה אמרה, חשבתי שאני אחראית על מה שקורה.

והוא שאל, על כל מה שקורה או על משהו ספציפי?

ומינה אמרה, ספציפי. אתה יודע שספציפי.

והוא שאל אם היא רוצה לפרט.

והיא אמרה שכן. ופירטה. ואמרה, אם אני ממליצה על ספר אני חייבת לעמוד מאחוריו.

והוא שאל, מה פירוש לעמוד מאחוריו? בדקת אותו והוא נקי. מה עוד צריך?

והיא אמרה, אני משפיעה על אנשים. כלומר, על נשים. אני משפיעה על משפחות. כלומר, הספר משפיע על חיים של משפחות. אתה לא חושב שזה מחייב אותי?

והיא אמרה, אני משפיעה על אנשים. כלומר, על נשים. אני משפיעה על משפחות. כלומר, הספר משפיע על חיים של משפחות. אתה לא חושב שזה מחייב אותי?

והוא אמר, לא. אני לא חושב.

והיא אמרה, אני כן חושבת. וחשבה על זה שזו הפעם הראשונה שהיא אומרת אני חושבת על מחשבה לא ממוחזרת.

והוא אמר, את מוכנה להגיד מה את מנסה להגיד?

והיא אמרה, כן. אני אומרת שכדי להמליץ על הספר אני צריכה לנסות אותו.

והוא שאל, מה הפשט לנסות?

והיא אמרה, ליישם.

והוא לא הבין.

והיא הסבירה.

והוא אמר, אין שום הווא אמינא.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

תגובה אחת

  1. איזה סיפור גאוני!
    כל פעם שאני קוראת אותו,
    אני נשפכת מצחוק…
    אהבתי את הנקודת מפנה שעוברת על מינה בפרק הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן