עד לירח ובחזרה – חלק 2

לא ידעתי מה זה להיות אהובה, להרגיש אהובה. לא חשבתי שבכלל יש לזה איזה קשר אלי. ופתאום מלא אנשים טובים סביבי, והם אוהבים אותי לא משנה באיזה מצב אני. זה היה מטלטל.

ממוצע 3.7 | 4 מדרגים

המצב הנפשי שלי בינתיים הלך והידרדר. לילה אחד חתכתי מדי עמוק, ונשלחתי לבית חולים.
אשפזו אותי ללילה אחד ואז שחררו. הבנתי שאם אני רוצה לחיות, אני צריכה לשמור על קשר עם אקשיבה.

התחלתי להתקשר אליהם בכל פעם שהייתי במקום רע.

אני ממש זוכרת פעם אחת, זה היה לקראת פסח. הפנימיה שגרתי בה נסגרה לפסח,
ולא הרגשתי בנוח לחזור לפיירברגים. מבחינתם זה היה ברור שזה בסדר, אבל היה לי לא נעים. מה אני אתעלק עליהם בחג, כשהילדים שלהם וכל המשפחה מגיעים?

מצאתי מלון שעשה נופש פסח והיה צריך שם מדריכה לילדים, אבל זה היה פשוט סיוט. לא הייתי שם, היה לי קשה להזיז את עצמי בכלל. הייתי צריכה להיות ערנית ולשמור על ילדים שלא ירוצו לפה ולא יקפצו משם, היה לי ממש קשה להחזיק את עצמי.

מצאתי מלון שעשה נופש פסח והיה צריך שם מדריכה לילדים, אבל זה היה פשוט סיוט. לא הייתי שם, היה לי קשה להזיז את עצמי בכלל. הייתי צריכה להיות ערנית ולשמור על ילדים שלא ירוצו לפה ולא יקפצו משם, היה לי ממש קשה להחזיק את עצמי.

אחרי החג רציתי לחזור ברכבת, כי טיסות היו יקרות בתקופת פסח, והרי אני רק מדריכה. רוב הכסף של המלון הוא על זה שאת במלון מפנק, רציתי שיישאר לי משהו ביד, אז אמרתי יאללה, ניקח רכבת.

ואז, ברכבת פשוט נשברתי. לא ידעתי איך להסתדר, עד שמצאתי, עד שהכרתי. האנגלית שלי היתה עדיין ברמת לשבור את השיניים. סחבתי מזוודה ענקית, שהיה לי קשה לתמרן אתה. וחוץ מזה מבחינה רגשית כל דבר פשוט פוצץ אותי.

היום ידוע שאפשר להתבלבל בין הפרעת אישיות גבולית לבין Complex PSTD, פוסט־טראומה מורכבת. היו הרבה אבחנות מוטעות עד שהבינו שזה לא הסיפור. וזה בדיוק מה שקרה לי. גם המטפלת שלי, וגם אנשים אחרים, אמרו שיש לי הפרעת אישיות גבולית. אני בן אדם שמפנים הכל, לא מוציאה על אחרים. אבל כל הטרוף הזה פשוט נכנס ורתח בתוכי. אנשים חושבים שאם את בשליטה אז את בסדר, אבל ההפנמה הזו של הרגשות הקשים היתה הרסנית לא פחות. פשוט אכלתי את עצמי מבפנים. וזה יצא בחתכים וכל זה.

ובאותו רגע, בתחנת הרכבת, התקשרתי למשיבה מאקשיבה שהייתי אתה בקשר בתקופה הזו. אלי הפנה אותי אליה אחרי שהבין שאני זקוקה לתמיכה רגשית אינטנסיבית יותר. זה היה ערב חג והיא בטח היתה בתוך הקלחת. ואני לא יכולתי אפילו להסביר לה מה קורה לי.

והיא היתה שם. פשוט היתה אתי שם על הקו. אחרי כמה זמן, כשנרגעתי קצת, היא אמרה, “תתקשרי אלי שוב, תגידי לי מה קורה אתך. ואם את מרגישה שאת לא מסוגלת להתקשר, כשאני אסיים פה אני אתקשר אלייך שוב.”

וזה מה שהיה בשיחות האלו. לא אמירות גדולות. לא איזו הצלה גרנדיוזית. פשוט… מישהו היה שם.

בשלבים יותר מאוחרים כן היו לנו שיחות יותר ארוכות, היא ביקשה שאתקשר לא רק במצבי משבר, אלא שנדבר בין משבר למשבר, כדי שאצליח לנשום קצת.

היא לימדה אותי שיטה, ואני השתמשתי בה כל כך הרבה אחר כך, אפילו בהמשך כשלמדתי טיפול. מה שהיא לימדה אותי המשיך להיות עוגן בשבילי. היא הציעה לי לדמיין סביבי אוויר סמיך מאד, כמו ערפל רך, בצבע שמתאים לי, ולנשום אותו עמוק עמוק. לראות בדמיון לאן הוא נכנס בגוף. אני מרגישה דברים מאד חזק, וכשכואב לי נפשית, זה משפיע על כל הגוף. מרגישה את הלב שלי כואב ממש. והיא אמרה: תדמייני שאת נושמת את הערפל הזה למקום הכואב, ושהוא אוסף אליו את כל מה שתקוע שם, ואז את נושפת אותו החוצה.

ובזמן אמת זה היה הדבר היחיד שהצליח להרגיע אותי במקום לחתוך. כשהייתי בציבור, או כשלא רציתי לחתוך, זה היה הכלי היחיד שהציל אותי.

עשיתי אחר כך עוד הרבה עבודת נשימה. זה מגיע לעומקים תודעתיים, יש לזה השפעה כמו סם, זה פשוט מיטיב. כי ברגע הזה את עוצרת, מתמקדת בעצמך, נושמת, מרגישה את כל ההוויה שלך, זה מאפס. את מחזירה את עצמך לעצמך. אי אפשר לומר שזה קל. זה קשה פיזית ורגשית. את נושמת בקצבים מוזרים, המון זמן. אבל את נכנסת לתת־מודע, ועולה משם אמת מאד עמוקה, רגשות לא מדוברים, ששכחת כבר. השיטה הזו ממש הצילה אותי. ביומיום שלי זה היה רק לשרוד. להציג בחוץ שהכל בסדר. להתמוטט מבפנים. לברוח. לחתוך. ופתאום היתה לי אלטרנטיבה.

ובעיקר, ידעתי שיש לי למי להתקשר. מישהו שמכיר אותי. שמקשיב. הם היו שם בשבילי, כל הזמן. והכי משמעותי, הם לא שמו אותי בתוך משבצת. הם ידעו שאני כבר מידרדרת במורד. אבל הם שידרו לי כל הזמן: כל המצב הזה, הנפשי, הרגשי, הקיומי, הדתי – הוא בגלל שאני לא נותנת לעצמי לחיות באמת. ומה יותר חשוב – החיים שלך או הדת?

ובעיקר, ידעתי שיש לי למי להתקשר. מישהו שמכיר אותי. שמקשיב. הם היו שם בשבילי, כל הזמן. והכי משמעותי, הם לא שמו אותי בתוך משבצת. הם ידעו שאני כבר מידרדרת במורד. אבל הם שידרו לי כל הזמן: כל המצב הזה, הנפשי, הרגשי, הקיומי, הדתי – הוא בגלל שאני לא נותנת לעצמי לחיות באמת. ומה יותר חשוב – החיים שלך או הדת?

אני לא שוכחת את המשפט שאלי אמר לי: מגיע לך שמישהו יאהב אותך.

התחלתי להבין, שיש עוד אופציות חוץ מלמות. או להיות דווקא לא־חרדית.

חרדית אני לא. ממש שנאתי את העולם החרדי.
אבל כאילו, הקב”ה זה לא שאלה.
הפיירברגים כל הזמן היו אומרים לי: במעשים – את הרבה יותר חרדית מאתנו.

אני חושבת שזה כאילו פלטבוש מודרן נורמלי, אבל בלב הרגשתי ממש גויה. והייתי שואלת כל הזמן כל מיני שאלות, נורא. ביקשתי מאלי שיקדיש לי זמן ללימוד קבוע פעם בשבוע.

הוא היה מסביר לי מההתחלה. כאילו, דברים נורא בסיסיים, אבל ממקום מאד חושב. לא פוליטיקאי דיפלומטי כזה כמו שמלמדים בסמינר. הוא שם הכל על השולחן, הרשה לי להגיד שהקב”ה אכזרי, שהוא גזעני ושוביניסטי… וכאילו, באמת לדבר. פשוט להסתכל על היהדות כמו שהיא באמת. זה היה בשבילי סוג של חוויה מתקנת, כי הוא היה אדם תורני, והוא הביא לי מקורות, זה היה משכנע. וכשאת שומעת ממנו את כל האמירות הנורא מקלות האלה, זה משנה הרבה סטיגמות שיש לך בראש. למשל כשהוא דיבר על החרדים, לא היתה לו בעיה להגיד שיש להם גם שגיאות. הוא לא היה בעמדה מתגוננת.

בכל אופן, בקטע הרגשי הייתי בקשר עם המשיבה. אתו זה היה יותר דרך השכל. כאילו הוא התייחס לרגשות שלי, אבל היה אומר לי מה דעתו עליהם. הוא היה שם בשבילי, ידעתי שיש לי כתובת, אבל לא היתה שם תלות. מעולם לא נפגשנו. כי בעצם התלות הרבה פעמים נוצרת כשהאדם מרגיש מוערך, מרגיש שווה, והוא מעודד את השני להיות תלוי בו. והוא היה הכי הפוך מזה. השדר היה, יש לי מלא מה לעשות בחיים, אבל אם את רוצה ממני משהו, אז בואי, אכפת לי ממך ואני אעזור לך.

ואז החלטתי שאני רוצה ללמוד מקצוע. הייתי מאד חכמה, והרגשתי צורך ללמוד ולהתפתח. חוץ מזה, הייתי צריכה עבודה שהיא מקום להיות בו. לא עבודה שהולכים הביתה, כי לא הולך להיות לי בית ללכת אליו. אני צריכה מקום שיהיה החיים שלי, שייתן לי משמעות, ובעיקר שייקח לי את כל הזמן והמוח והראש והלב. ידעתי שאני לא הולכת להקים משפחה. כי מי ירצה אותי. ואיך אני אצליח לנהל בית. ואיזו אמא אני אהיה.

חיפשתי מקום ללמוד.