א.
בקומה השניה בבניין הכי גבוה ברחוב חפץ חיים נפתחת כל בוקר הדלת עשרים פעמים. עשרים ילדות וילדים נפרדים מאמא או אבא, תולים את התיק במתלה שבכניסה, ורצים פנימה להתחיל את היום. מתפללים, משחקים, מציירים, שומעים את סיפורי פרשת השבוע, לומדים על החגים. כששפרה’לה מגיעה היא תמיד מחפשת את אביגדור. היא והוא החברים הכי טובים.
“הם משחקים כל כך יפה ביחד,” אומרת הגננת לאמא של שפרה’לה, “שני הילדים הכי חכמים בגן.” אבל אולי היא אומרת את זה לכל אמא.
בסוף שנה אביגדור ושפרה’לה נפרדים. אביגדור עולה לחיידר, שפרהלה ממשיכה לגן של בנות. שפרה’לה משחקת בבובות, אביגדור מתחיל ללמוד אותיות. גיל שלוש הוא גיל מוקדם מדי לבנות להתחיל ללמוד קריאה, אבל לבנים זה חשוב. בנים צריכים לדעת ללמוד.
ב.
למטה, בעזרת הגברים, ספסלי העץ נהדפים לצדדים, נערמים זה על זה. הרחבה ריקה, וכל הקהל עומד מוכן. ספרי התורה וספרי הנביאים מוצאים להיכל. נישאים בידיים, נישאים למעגלים. ארון הקודש ריק. למטה שמח, למטה שרים. שירים בלי מוזיקה, בלי ליווי. זה חג. שמחת תורה. השמחה גדולה. גדולה מספיק לשיר עד שהגרון ניחר. מישהו מוחא כפיים, נעליים מצוחצחות מתאימות עצמן לקצב, ילדים מארגנים מעגל משלהם. אביגדור קופץ במרכז. מישהו מרים את קולו, מחליף שיר, כולם אחריו. הריקודים ממלאים את המרחב.
למעלה זה אחרת.
למעלה אין רחבה. רק שורה צרה של חלונות הצופים אל עזרת הגברים, והמוני נערות וילדות נאבקות על פיסת מקום. שפרהלה נאבקת גם, ילדה בת שש בין המון ילדות גדולות ששומרות מקום זו לזו, במבול אינטרסים צפוף ומקומות שמורים רק למשפחת הרב.
למעלה אין רחבה. רק שורה צרה של חלונות הצופים אל עזרת הגברים, והמוני נערות וילדות נאבקות על פיסת מקום. שפרהלה נאבקת גם, ילדה בת שש בין המון ילדות גדולות ששומרות מקום זו לזו, במבול אינטרסים צפוף ומקומות שמורים רק למשפחת הרב.
היא גם רוצה לראות מה כולן רואות, ואיך הכל נראה מלמעלה.
חם. חם. המזגנים מתאמצים לקרר את המרחב, וחלונות בית הכנסת סגורים כדי לשמור על האוויר הקר שהם נושפים. אבל בית הכנסת מלא, והאנשים רוקדים, והבל גוף ממלא את הכל. האוויר החם מציית לחוקי הפיזיקה, עולה מעלה, הישר לחלונות הפתוחים של עזרת נשים. שפרה’לה מנסה למצוא מקום, ראש תקוע בין ראשים אחרים, מרפקים ודחיפות, מריבות קטנות וקצת עלבונות. מישהי דוחפת אותה. מישהי נשענת עליה. מישהי זזה לפניה, מסתירה לה את הסדק הצר שהצליחה להשיג למחיצה.
בהקפה הרביעית מתוך השבע מישהי זזה. שפרה’לה משתחלת מהר, מצליחה לתפוס את המקום הפנוי, צמוד צמוד לחלון. הרוקדים למטה כבר קצת עייפים. אביגדור יושב על ערמת כסאות, מנדנד רגליים וסופר סוכריות. שפרה’לה סופרת את ספרי התורה. יש שישה. היא עוקבת אחרי המסע שלהם. הגבאי עטוף הטלית נוטל בעדינות את ספר התורה מהידיים של השכן מהבניין ממול ומעביר אותו לאח הגדול של אביגדור. אח של אביגדור נוטל את הספר ביראת כבוד ובאהבה, מנשק לו. ופתאום לא בא לשפרה’לה יותר. היא עוזבת את המקום הנחשק וחוזרת הביתה.
ג.
בכיתה ב’ שפרה’לה מתחילה ללמוד חומש. היא אוהבת את שיעור תורה, זוכרת כל מילה שהמורה מלמדת. פותחת כל לילה לפני השינה את החומש של אבא, משננת את הפסוקים שלמדו היום. בסוף המחצית המורה מודיעה על מבחן.
בכיתה של אביגדור עושים סיום. במלעיל אומרים את זה. סיום. הוא חוזר הביתה עם פעקלה מפוצץ בממתקים. הוא מנדב לה וופל, ששומשום ופירורי במבה נדבקו לו למילוי. לשיפי זה לא מספיק. שוב פירורי חגיגה מיד שניה.
בשנה של כיתה ב’ קורה משהו.
שפרה’לה לא הולכת לבית הכנסת בשמחת תורה.
“למה?” שואלת אמא שלה בכאב.
“ככה.” היא מושכת בכתף. “לא בא לי.”
“עצוב לי שאת לא אוהבת את התורה,” אומרת אמא שלה.
“תלכי את.” שיפי קצת נעלבת. “אני אשאר לשמור על התינוק.”
ד.
בכיתה ו’ הכיתה של שיפי מתחילה שוב מבראשית. הפעם עם רש”י.
זה אתגר קטן, ללמוד את כתב רש”י, אבל שיפי, שהיתה הילדה הכי חכמה בגן, משתלטת עליו מהר. ומהר מאד נהיה לה משעמם. הפסוקים אותם פסוקים. את הפירוש של רש”י, כך היא מגלה, הן למדו כל השנים מהמורה, למרות שהן לא קראו אותו ממש מבפנים.
“כבר למדנו את זה,” היא מתלוננת למורה, וזוכה בנאום על הפוך בה והפוך בה. זה היה יכול להיות משכנע, אבל במקום להפוך בה המורה ממשיכה ללמד ישר. אותם פירושים ששיפי כבר הכירה. שיפי עדיין אוהבת את התורה, אבל קצת פחות מרגישה את זה, כי שיעור תורה הוא אחד המשעממים.
ה.
כששיפי בכיתה ח’ אביגדור עולה לישיבה. כשאביגדור והיא עוברים זה ליד זה ברחוב הם מתעלמים, כאילו הם לא מכירים. אולי הם באמת כבר לא מכירים. שיפי מנחשת שעכשו הוא לומד יום שלם, מתחיל בשבע, מסיים בתשע, לומד רק גמרא. היא סקרנית מה יש ללמוד כל כך הרבה. לפחות השנה הן לומדות את חומש ויקרא, חומש שהיא עוד לא מכירה. היא מבקשת מאבא שילמד אותה גם.
הוא צוחק, אחר כך מתחמק.
בכיתה י”א הן שוב מתחילות ללמוד חומש בראשית, שוב אותו רש”י מוכר. ואז היא כבר ממש מתעקשת.
אבא שלה אומר לה לא. אחר כך אומר לה שלא כדאי. מספר לה על רב שישב ולמד עם תלמיד שלו. באמצע הלימוד נכנסה הבת שלו פנימה, הקשיבה ושאלה שאלה, והוא בתשובה נתן לה כסף ושלח אותה לקנות לה שמלה. “אני מעדיף שהיא תהיה עסוקה בבגדים,” אמר הרב לתלמיד שלו, וסיפר לו על רב מעיירה שכוחה שלא היה לו עם מי ללמוד אז הוא למד עם בתו. וכשהיא הגיעה לפרקה, אף בחור לא היה תלמיד חכם מספיק גדול בעיניה. אף בחור לא ידע לענות על שאלותיה. וככה היא נשארה, רווקה מלבינה, בבית אביה.
“את מבינה?” הוא אומר לשיפי. “את חכמה מדי. אני דואג לך. זה יסבך אותך בשידוכים. אם תיפגשי עם בחור ותתחילי לבחון אותו, הוא יברח.”
“אז אני לא אבחן אותו,” היא מבטיחה. “תלמד אותי גמרא.”
“למה לך?” הוא שואל חזרה. “את רוצה כסף לשמלה?”
ו.
ליל שבועות אחרי הסעודה. שיפי בת השמונה עשרה מחפשת תעסוקה. לגברים יש תכנית מסודרת, פחות או יותר. חברותא פה, שיעור שם, או בית כנסת קבוע. אביגדור וכל האביגדורים האחרים בגילו ספונים בישיבה. היא מחפשת את עצמה. ברחוב, בעיקר.
לא, בלי ארועים דרמטיים, סתם קובעת עם חברה לטייל. הן משוטטות, מחפשות איזו משמעות לחג הזה חוץ מבגד חדש. שיפי לא אוהבת את השוטטות המחפשת הזו. היא רק מדגישה לה את מה שחסר. אבל גם לא בא לה לחזור הביתה לקרוא עיתון או לישון. מה היא כן רוצה? אולי לעלות למעלה, חצי קומה, לעזרת הנשים, להקשיב לקולות של הלימוד, אולי לפתוח בעצמה איזה ספר וללמוד, מה שהיא יכולה.
אבל עזרת הנשים תפוסה. ככה זה בליל שבועות..
חברות שלה לא מבינות מה היא רוצה.
פעם באיזו פעילות בכיתה כל אחת היתה צריכה לומר איזו דמות מההיסטוריה היהודית היא היתה רוצה לפגוש ולשאול שאלה. עלו רחל אמנו ומשה רבנו ומרים הנביאה ושלמה המלך והלל הזקן ורחל אשת רבי עקיבא והחפץ חיים ושרה שנירר.
כשהגיע התור של שיפי היא אמרה “רבי אליעזר בן הורקנוס”.
אף אחת לא הבינה.
“ומה תשאלי אותו?” שאלה מישהי.
אבל שיפי לא ידעה להגיד. כי מה תגיד, “אני מבינה”? “הסיפור שלך עושה לי גוש דמעות בגרון. אולי כי אני מזדהה?” זה לא שאלה.
גם היא שם. אף אחד לא מבין מה יש לה, למה היא רוצה ללמוד, מה חסר לה. גם לה מציעים הסחות דעת, פעילות חברתית, חיים מלאים. מסבירים לה שזה לא בשבילה. שהיא בכלל לא טובה בזה. ובאמת היא לא טובה. איך אפשר להיות טובה במשהו שאף פעם לא התיימנת בו? ומה יש לך את?
אבל היא, חשקה נפשה בתורה.
ז.
שש עשרה שנים אחרי הפרידה הרשמית מאביגדור ומכל האביגדורים כולם, היא שוב עם אביגדור אחד. לובי של מלון, ספרייט לו ומים לה. לפי כללי הטקס. הם מדברים.
“לכם מעניין,” היא אומרת. “אתם לומדים כל אחד בעצמו, יש לכם שליטה מלאה גם על מה וגם על איך.”
אביגדור התורן לא ממש מבין.
“את היית רוצה ללמוד גמרא?”
רגע של התלבטות, והיא בוחרת באמת. “הלוואי,” היא אומרת. חשוף.
“מה?” הוא צוחק. ואז רואה את המבט שלה ומתרצן.
“אבל מה חסר לך?” הוא לא מבין, “זה קשה. זה מתיש. בשביל מה?”
“למה דוקא גמרא? מה יש לך?” שואל אותה אביגדור אחר.
והיא עונה בשאלה “למה דוקא גמרא לא? אם הגברים יכולים לשבת על הספר הזה יום אחרי יום, דור אחרי דור אחרי דור, בטח יש שם משהו שכדאי גם לי ללמוד.”
והיא עונה בשאלה “למה דוקא גמרא לא? אם הגברים יכולים לשבת על הספר הזה יום אחרי יום, דור אחרי דור אחרי דור, בטח יש שם משהו שכדאי גם לי ללמוד.”
לבחור אין מה לענות. הוא שותק. אולי כשיחזור הביתה תעלה לו תשובה.
כשיחזור הביתה הוא יגיד לאמא שהוא מוריד.
“אני אגיד לך את האמת,” אומר לה אביגדור כן במיוחד. “זה מאיים עלי.”
“למה?” היא שואלת. “למה זה מאתגר אותך?”
“לא,” הוא אומר. “אל תשנמכי. לא אמרתי מאתגר, אמרתי מאיים. אני רגיל לבית שהגבר הוא הדמות התורנית. זה מאיים עלי אשה שלומדת תורה.”
מתנצחים אתה עם “כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות”. היא מכירה את הציטוט הזה. הוא של רבי אלעזר בן הורקנוס. היא גם יודעת לענות “ומה כתוב באותו דף גמרא, שלוש שורות מעל?”. מי שיודע מחייך ומשתתק. מי שלא, נופל למלכודת ושואל “נו מה?”.
“בן עזאי אומר, חייב אדם ללמד את בתו תורה.”
מצטטים לה את הרמב”ם. היא יודעת לצטט גם. הרמב”ם בעצמו אומר שאשה שלומדת תורה מקבל שכר.
אבא שלה נאנח. “לא עזר לי שלא למדתי אתך, הא?”
ח.
לכל שפרה יש אביגדור משלה. שחכם מספיק. שלא נבהל. שאוהב את הסקרנות והבעירה. הם מתארסים. לפגישה האחרונה לפני החתונה הוא מדפיס דף ממסכת קידושין, שני עותקים. והם לומדים יחד, פעם ראשונה, דף גמרא.
ט.
אחרי החתונה שפרה מבקשת מאביגדור ללמוד יחד, פעם בשבוע, אם אפשר, כמו אז, בפגישה. הכי פשוט, דף גמרא מפנים, מהסט שקנה לו אבא שלה לאירוסין. היא צריכה אומץ לבקש את זה, היא מכינה מראש מלאי תשובות ונימוקים. היא מוכנה ללא, אותו לא שקיבלה כל השנים.
אביגדור עונה לה “למה לא?”.
הם מנסים. זה לא עובד. הפערים גדולים מדי. שפרה לא מבינה מילה. ארמית שפה קשה. מנסים שוב, מאטים את הקצב, אביגדור מזיע ומסביר, מסביר ומזיע. שפרה לא רגילה לא להבין, אביגדור לא רגיל ללמוד עם מי שלא מבין. בסוף הם נשברים. אולי שפרה קודם, אולי אביגדור. קצת קשה להגדיר. היא דוחה את הלימוד כי יש לה בערב חתונה של חברה, הוא מוותר פעם אחת כי הוא עייף מדי, ומתישהו זה מתמסמס כמו כל הדברים החשובים ולא דחופים שלא מתעקשים שהם יקרו.
הם לא מדברים על זה. אביגדור מבין שזה כואב מדי. לא משנה מה יגיד, זה ייצא גרוע. אם ינחם מדי הוא יהיה בצד של מי שכל השנים הסבירו שזה לא בשבילה. אם ינסה לשכנע ייגע בפצע. ואולי הוא חושש לצאת מתריס או מוכיח איך כל הדיבורים אחרי כל השנים נשארו באוויר.
והיא כבר לא מעזה לבקש.
י.
אבל תורה, מה יהא עליה? תורה היא הדבר הכי יקר. ככה היא למדה בבית הספר ובסמינר, ככה היא ספגה בבית. ככה היא מאמינה. ככה היא אוהבת. נכון, אם מדברים על שכר, היא יכולה להסתפק בתכנית חלופית. חז”ל דאגו לה כבר במסכת ברכות. היא יכולה לשלוח את אביגדור ולחכות לו יפה בבית, שיחזור. השכר הוא אותו שכר. אבל היא לא אוהבת את התכנית הזו. אם התורה היא הדבר הכי יקר, היא רוצה אותה לעצמה, בעצמה. היא לא מוכנה להסתפק בממתקים אחרי הסיום או בצפייה מלמעלה.
ובראש חודש אלול, זמן להחלטות חדשות, זמן לקבלות טובות, היא הולכת לחנות הספרים, מבקשת מהמוכר אם אפשר בבקשה שוטנשטיין, מסכת מגילה. מה הקשר פורים עכשו? זו המסכת שאביגדור המליץ לה. מגילה היא מסכת יחסית קלה ולא ארוכה. ואז, בלי להבטיח כלום, כל לילה, לפני השינה, היא קוראת לאט לאט, כמה שהיא מצליחה, מסכת עם תרגום מארמית ועם הסברים. זה לא ממש ללמוד גמרא, אולי ממש לא. אביגדור מעולם לא למד משוטנשטיין. אבל היא בולעת את האגו. עושה מה שהיא יכולה. לומדת דף אחרי דף, אחרי דף. כל יום. בלי לוותר. זה קשה, זה מאמץ, זה לא כיף. אבל זה תורה.
יא.
בשמחת תורה אביגדור עושה לה הפתעה.
“בואי,” הוא אומר אחרי שהיא מדליקה נרות חג. “יוצאים.”
“אני מעדיפה להישאר בבית,” היא אומרת. “אתה יודע, קשה לי עם שמחת תורה.”
“תסמכי עלי,” הוא מבקש. “בואי.”
הם הולכים עשרים וחמש דקות ברגל, חוצים את הרחובות החגיגיים, עוברים על פני האנשים הממהרים. “הפתעה,” מבטיח לה אביגדור. “הפתעה.”
הם הולכים עשרים וחמש דקות ברגל, חוצים את הרחובות החגיגיים, עוברים על פני האנשים הממהרים. “הפתעה,” מבטיח לה אביגדור. “הפתעה.”
הם מגיעים למניין קטן, נוסח אחר לגמרי. אנשים מבוגרים שקמטים מקשטים את פניהם המוארות. נשים במטפחות קשורות היטב. שפרה לוקחת סידור, מתיישבת, מנווטת בין המילים המוכרות והשונות בנוסח.
אחרי התפילה מישהי דופקת לה על הכתף, מסמנת לה לקום. שפרה קמה בשאלה. הספסל שלה מוסט לצד. במרכז עזרת הנשים נוצרת רחבה קטנה.
מישהו מתחיל לשיר מעבר למחיצה בקול גרוני. אחרים מצטרפים. ספרי תורה בתיקים קשיחים מוצאים לעזרת הגברים. שפרה עומדת בצד, לא מתקרבת למחיצה.
במרכז עזרת הנשים נוצר מעגל קטן. נשים מוחאות כפיים. מישהי נותנת לה יד, מושכת אותה פנימה. שפרה עדיין קפואה.
ואז מגיע הגבאי למחיצה. ובידיים שלו ספר תורה. מעביר אותו, כאילו היה תינוק והוא קוואטר, מוסר אותו לאשתו. היא לוקחת את ספר התורה בעדינות, נושאת אותו בזהירות לתוך המעגל. הנשים נעצרות, מפנות דרך, פוסעות אחורה, פוסעות קדימה, ניגשות, מנשקות.
“בואי, תני נשיקה,” אומרת לה מישהי במטפחת גדולה. “לפני שיחזירו את הספר.”
“אפשר?” היא שואלת. ועדיין עומדת מרחוק.
היא יכולה?
התורה הזו, היא גם שלה?
יש לה בפה טעם של וופלה ששומשום ופירורי במבה נדבקו לו למילוי. ובראש שולות של אבא שחושש לשידוכים שלה, וזכרונות של שיטוטים בליל שבועות. וויכוחים. ולימוד כל ערב מכיתה ב’ לשוטנשטיין.
היא ניגשת, בהיסוס. המעגל מיטשטש לה. מה דמעות עכשיו? אפילו בראש השנה לא בכתה.
ואז, כמו לפני שמונה עשרה שנה, היא שוב עם התורה. מנשקת. שפתיים רוטטות על הדבר הקדוש בעולם.
ברקע מישהו מחליף את השיר, מנגן פיוט שהיא לא מכירה.
אבל לא אכפת לה.
עכשו תורה.
21 תגובות
כל כך הרבה הזדהות
כל כך הרבה הזדהות
וואו, כמה הזדהות
כמה מלמדים אותך *על* האוצר היקר הזה שנקרא תורה, ולא מלמדים אותך *אותו*.
לא כיף לשבת ולשמוע שיעורים בסמינר על הזכות לגהץ חולצות ל”כלי מלא התורה” שלך. אני רוצה להיות כלי מלא תורה בעצמי, בסדר?
אבל-
ברוך השם אנחנו בעידן שהתורה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה יבוא ויטול
כמות האתרים והשיעורים והספרים לכל הרמות וכל הסגנונות ובכל המדיות האפשריות היא בלתי נתפסת
ואם את רוצה, אם את באמת רוצה, את לא חייבת לשבת ולהתבכיין על זה שלא מלמדים אותך. את יכולה לעשות את זה בעצמך וללמוד לבד.
(ולא מפרובוקציה)
וואי מעלה דמעות
קראה את הסיפור על שפרה והתעצבנה. כלומר, לא בהתחלה. בהתחלה חשבה שסוף סוף יש סיפור עליה, תכננה להעתביק את הקישור לבעלה.
אחר כך התעצבנה.
היא למדה לקרוא בגיל 4, מספר מסורת ובעצמה. (בשיעורים של כיתה א, לצערה, השתעממה) בכיתה ד’ גמרה בשבועיים את החוברת של כתב רש”י והתקדמה בחומש לבדה. והיתה מציצה לחוברות המשניות של אחים שלה. בכיתות מתקדמות, במקום להתווכח עם המורות פתחה חומש מקראות גדולות. רק פעם אחת, כשהתעצבנה על המורה שהסבירה את אותו הרש”י בפעם החמישית, הסבירה לה בטוב טעם איך הרמב”ן חולק עליו.
ותמיד למדה. בכיתה ה’ את מכתב מאליהו יחד עם אמא שלה. בשבתות היתה קוראת בספר החינוך. ספרים רגילים שיעממו אותה.
כשהתחתנו והביאה איתה חצי ספריה מבית הוריה השתומם חתנה. השתוממות של הערכה וגאווה שקטה. הספרים שהביא הוא, כולל הש”ס החדש שקיבל במתנה, השתוו כמעט בדיוק לכמויות שלה והם נהנו להתווכח על העניין הזה. ולמדו יחד עד שלבעלה קצת נמאס.
ואחרי הלידה הראשונה לא הצליחה להגיע, אף לא לכריכה של ספר אחד. התבאסה על ספרים שכמעט השלימה. קביעויות שנגדעו באיבן. חשבה שתצטרך לחכות עד הפנסיה. חשבה.
ואחרי הלידה האחרונה בבת אחת פרץ בה משהו. נזכרה בערגה איך ישבה בתור בחורה ולמדה ולמה ולמדה. בלי טרדות של חיים ושל פרנסה. רצתה שוב להשתכח בתוך הים. החליטה שתעלה בידה.
ושוב ישבה ולמדה. גמרא (לא שושנשטיין), רמב”ם, חומש, תורה. עם התינוקת עליה ובשעה שנרדמה. השתדלה מאוד לזכור שהבית הוא עבודת השם הראשונה שלה ולהקדיש קודם לו את הזמן. אבל הלימוד שב וקנה שביתה בתוכה.
העמידה מול עיניה את ברוריה ואת אשתו של המהר”ל מפראג. בעלה שוב הביט בה בהשתוממות שקטה. והיא שמחה.
עד שהגיע הסיפור על שפרה.
היא לא ידעה אם הסיפור נכתב מתוך חוויה אישית, אבל לא רק התלמידה הכי חכמה בכיתה מסוגלת ללמוד ולהבין גמרא. רבי עקיבא התחיל בגיל 40, ואמנם ישב תחילה בחיידר עם ילדים קטנים. אז מה?
בעיקר לא הבינה למה להכניס כאקורד סיום מעשה שיש בו בעיה הלכתית, כי לא לכל הנשים מותר טכנית להחזיק או לנשק ספר תורה. ולמה למען ה’ לכתוב משהו שמציב את התשוקה ללמוד תורה יחד עם מעשים שנמצאים בצד השני של המחיצה. (חוץ מזה למה לא לרקוד פשוט בלי ספר תורה? רק בקהילה שלה נשים רקדו בעוז מאחורי המחיצה?)
אבל אם יש עוד שפרה בעולם, היא תשמח ללמוד איתה יחד.
תודה על התגובה הזו.
הכי קל להתקרבן, לחשוב שהעולם מתחלק להולכות בתלם חסרות הדעת ולאלה הנאורות והמעיזות.
יש הרבה שטחים באמצע.
ואכתוב דווקא כאחת בשלב שפוגשת את כל האביגדורים למיניהם וסוגיהם, שהרבה בחורים כיום פונים לכיווני לימוד שונים מגמרא בעיון. הלכה, מחשבה, אפילו תנ”ך. כי התורה רחבה מיני ים ויש בה כל כך הרבה תחומים שקצת נזנחו בלימוד הישיבתי. ודווקא התחומים האלה מונחים בקרן זווית, ורבות באות ונוטלות להן אותם בלי לחפש להשתוות לגברים.
מי שרוצה ללמוד גמרא, חילה לאורייתא.
לא כולן רוצות, וזה לא אומר שהן צריכות להישאר ברמת שמלות לחג והחלפת מתכונים בזמן שהגברים מפזזים עם ספר התורה בהקפות (אגב, אני גדלתי בבית כנסת שבו נשים רקדו. אולי המים הגנובים האלה ימתקו למי שמרגישה שהחוויה הזו נחמסה ממנה, אני אישית מעולם לא מצאתי בה טעם).
ללומדי ולומדות הגמרא אין מונופול על אוצרות הדעת התורניים.
תודה על התגובה שלך, רחלי.
את מרגשת 3>
המנהג שנשים תנשקנה את ספר התורה בבית הכנסת הוא לא מנהג חדש, והיה מצוין גם בקהילות מסוימות ביהדות אשכנז וגם בקהילות ביהדות ספרד.
מבחינת ההלכה, בדקתי ושאלתי מו”צ לפני כתיבת הסיפור, וזו התשובה שקיבלתי:
ספר תורה הוא קדוש, ואינו מקבל טומאה, ולכן לכל אשה בכל מצב מותר לגעת בו. אם השאלה היא שאלה של טומאה וטהרה, טומאת מת היא החמורה ביותר, וכל זאת, למרות שכולנו טמאים מת, אנחנו לא נמנעים מלקרוא בתורה.
לצד זה, יש מי שנהגו להחמיר ולהימנע מכניסה לבית הכנסת או מנגיעה בספרי קודש ובספר תורה בזמן מחזור, אך זהו מנהג, ולא הפסיקה המקובלת, וכל אחת תשאל את רבותיה.
מצטרפת.
לא רואה עניין בהתקרבנות ולא טעם בלחכות שהעולם ידאג לך, ולהאשים כל היום את המורות בסמינר. אפשר לגדול מזה. כשמשהו עניין אותי פשוט עשיתי אותו, חיפשתי על דרך החיוב מה עושה לי טוב, לא הטריד אותי לבדוק כל הזמן מה עושים אנשים אחרים. (ואגב, המערכת צודקת, כי את רוב הבנות באמת לא מעניין ללמוד גמרא, וזה קשה להן מידי).
תמיד אהבתי ללמוד, הכל.
בכיתה ב’ המורה שלי נתנה לי לקרא רשי לבד ולהבין (כתב רשי למדתי מהסידור בכתה א)
בכתה ו’ למדנו מפרשים נוספים וניסנו להבין עוד
בתיכון למדנו שלל מפרשים ופרשנים של מפרשים, מובאות מגמרות, מהלכים מדויקים ועוד, והיה תענוג
מלבד זאת, ביקשתי להבין מה זו גמרא ואבי ישב איתי והראה לי איך לומדים, בלי שום התחמקויות. ולא, לא מצאתי בזה עניין מיוחד.
וכל ארון הספרים היהודי העשיר מאד היה תמיד פתוח בפני, ולמדתי רבות- מדרשים, מוסר, מחשבה, הגות ועוד.
מכירה עוד רבות רבות כאלו.
העולם לא מתחלק לנשים שאוותה נפשן לשבת בכולל ולאינפנטיליות שכל עיסוקן בשמלות, מתכונים וקינוח אפים.
והבחורים שפגשתי שמחו מאד בבת שיח אינטלגנטית וממש לא חשבו שאשה תפקידה רק להכין להם חביתה ולגהץ. וכן, גם אני הבאתי נדוניה של למעלה מ200 ספרים, חול וקודש גם יחד.
מרגיש כמו שופר פמיניסטי על גבול האוטו-אנטישמיות.
סליחה על התקיפות.
הגמרא היא הבסיס
החומש הוא הבסיס
ואחכ הנ”ך
וואו מדהים! מקנאה בך
בטוחה שהרבה חבדניקיות יזדהו עם התגובה הזו.. הרבי עודד כל אישה לפתוח ספר וללמוד, קביעות בחומש תהילים תניא ואפילו רמבם-ספר המצוות. לפני כל חג ללמוד על המשמעות הפנימית של החג ולא רק ההלכות, וכן ספר הזיכרונות שכתב אדמור הרייץ מקדיש חלק גדול לסיפור דומה על הדודה של הרבי הראשון שרצתה ללמוד גמרא.. (בצורה חיובית מאוד)
אדרבה האישה נותנת את החינוך והאווירה בבית, חשוב שתלמד תשאל תחקור ותתחבר ממקום פנימי, לא רק בשביל ה׳לימוד׳..
אני לא חבדניקית, אבל לומדת תניא ומתחברת למה שכתבת, יש המון נשים שאוהבות ללמוד ואכן לומדות
עצוב ואמיתי
סיפור מרטיט!
כמה רגישות ועומק!!
אני תוהה מה כתבת מחוויה אישית, ובאלו חלקים נכנסת לנעלי הדמות ולכן כתבת.
מה שבטוח שזה סיפור נדיר בעוצמת הרגש, הרגישות, הדקויות.
את נדירה!
ובטוח שיש לך גם הרבה מאוד אהבת תורה, מרגישים את זה לאורך כל הדרך, אחרת לא יכלת לכתוב כזה סיפור מלא בכמיהה.
האם שפרהלה, שכל כך כמהה למצוא את התורה בקושיות הגמרא (שהיא די חסרת כלים להנות ממנה), כבר מיצתה את אופן לימוד החומש? היא יודעת להבין את הקושי העולה מן הפסוק, שרש”י פותר? כי בבית יעקב מלמדים חומש עם רש”י בגישת עברי-טייטש. אז יש שפע של ספרי הדרכה בנושא ”איך ללמוד פשט חומש עם רש”י”.
אם היא מיצתה את רש”י, יש קשת עצומה!!! של מפרשים, במגוון סגנונות. איזה סגנון היא אוהבת? האם היא מתחברת למסקנה המעשית בהלכה? למיקרו של המילים? לסינתזה של השוואות? לציור של מאורעות? ליותר מסגנון אחד? כי כל גישה יכולה לקחת אותה לכמה מקומות שונים ומשלימים: מדרשי אגדות קלים או קשים יותר; דקדוקי מילים ומשמעויותיהן הליריות וקרבתן הקונקורדנטית; ספרי מצוות (חינוך, רמב”ם) שנותנים כללים ודוגמאות איך גוזרים ציוויים מתוך הפסוק ומהם הכללים שהתורה נדרשת בהם; והיא יכולה להתמקד בפרוייקט עצמי כמו: יומן כרונולוגי של אברהם אבינו, ספר בראשית או מסעות בני ישראל במדבר ולגזור אותם מן האורך ומן הרוחב, מן המדרש ומן הנוף ומן הארכיאולוגיה ומן בעלי המלאכה התקופתיים ול”ט מלאכות שבת. טעמה פעם פסוקים עם אור החיים או שפת אמת??? איזה עונג.
ותנ”ך… העושר מתנפל שאי אפשר לדעת מניין להתחיל. סגנונות של נביאים אחרונים? נבואות נבחרות לפי נושא? הסטוריה יהודית לפי התנ”ך? ללמוד את ספר הושע במשך שנה, ולהרחיב בכל המקומות? לעבוד על פסוקים מקהלת? מדרש שוחר טוב על תהלים – להבין את הקונספט ממנו צמחו הפרקים? פרק קי”ט עם מלבי”ם הוא שיר הלל מדמיע לתורה הקדושה.
פרקי אבות הם משניות שפתוחות ללימוד חופשי לנשים – לא כי את היתר אסור; כי הן פשוט קלות ומותאמות יותר להתחלה.
מדרשי אגדה הם עולם קסום, הרפתקני ומסתורי שיש בו שפה וכללים ומקצב וציורים ושפה שלמה של קודי תכנות.
וכל זה – נצמד לטקסטים הבסיסיים של התורה. בעצמה ובמילותיה. לא עבודות הסינתזה שכבר מגישות את החומר בצורה רעיונית של מחשבת וישראל ומוסר.
למה, מכל האהבה העצומה הזו (שרק מלכתוב אותה, עולות לי דמעות כמיהה ורוך) – היא רק רוצה ”גם” ללמוד גמרא?
שפרהלה ילדה חכמה. היא ירשה את הגנים הללו מההורים. הדו-שיח הפרימיטיבי עם אבא הוא הכי לא אמין שאפשר, אבל ניחא.
אם שפרה כל כך חכמה, וכבר מספיק גדולה כדי לכתוב או לקרוא באתר, הייתי מצפה שאהבה אמיתית ללימוד התורה כבר היתה לוקחת אותה למקום אמיתי. מקום שבו היא מתמלאת וניזונה, ולא מתקרבנת ומקופחת.
וואו רייזי עשית לי כל כך הרבה חשקקקקקקק
תודה!!!
יפה ומדויק
ותודה על רשימת המקורות, לוקחת מכאן כמה רעיונות ללימוד הבא שלי…
צודקת על הדו שיח עם האבא, הוא רחוק מלהיות אותנטי. הסיפור משקף מציאות קיימת וכואבת, אבל יש בו חלקים שמרגישים כאילו נכתב על ידי פעילה פמניסטית או חוקר אנתרופולוגי שלא באמת מכיר את המגזר מבפנים.
תודה רייזי, ויעל ורחלי…
התורה רחבה מני ים, ומאתגרת ברמות שונות, אני גם הייתי מהחכמות בגן ומעידה על עצמי שהלימוד של כיתה ב לא דומה בכלל ללימוד רשי בכיתה ו – או ללימוד בסמינר. שלא לדבר על מה שלומדים בכיתות י”ג י”ד ומעמיקים בנושאים בתורה ובנביאים בצורה מרתקת
לגבי ספר תורה לנשים – בבקשה – שכל החכמות יפתחו משנה ברורה, זה לא ספר קשה לילדה הכי חכמה בגן…
אתן באמת חושבות שהחפץ חיים לא הכיר את סברת הגאונים שאין טומאה בספרים?
שמוע בין אחיכם ושפטם צדק
דיייי לפופוליזם… דיייי לדרמה… דייי לבכיינות … דייי לסטראוטיפים
להוי ידוע בית הכנסת פעיל כל יום 7 ימים בשבוע, בית לא הכנסת לא פעיל רק שמעניין רק שזוקרים סוכריות או שתוקעים בשופר או שדופקים ארור המן , בית הכנסת פועל גם בשחרית של חול וגם בערבית של מוצ”ש
כשאשתי ילדה לראשונה פתאום מצאתי את עצמי יושב על כיסא (ויש שיעזו לומר כורסה) אוכל שותה ישן מדי פעם מחזיק את הילד לא מתקלח כמה ימים, ולא שואל ומבקש הייייייי מדוע אני על כיסא ואשתי על מיטה?, ולא סתם מיטה אלא מיטה שגם עולה וגם יורדת גם מתכופפת וגם מתיישרת? כי התשובה ברורה לי זהו מקומה היא צריכה להיות שם ולא אני, היא ראויה להיות שם ולא אני, אני האורח ולא הקבוע, היא היולדת ואני רק לעזר (וגם אם הייתי רוצה מאוד להחליף את כל הסיטואציה לא הייתי יכול זהו הטבע אני לא יכול להוליד מה לעשות את זה אני לא יכול לשנות)
היי אבל אתן כן יכולות לשנות. איייך לשנות? תצביעו ברגלים תבואו לתפילת ערבית של ליל שבת יש גם שחרית ומוסף, ואולי שכחתן יש גם מנחה של שבת ,ורגע לפני שמדליקים את הבווילר יש גם תפילת ערבית של מוצ”ש (ולא דברתי על תפילות ימי החול) אם זה זורם לכן ואתן הולכת על זה (אפשר להתחרט) אני מבטיח יהיה שינוי יש לכל הגבאים את המשפט הנצחי ‘עזרת נשים פתוחה’
תבוא אחת ותשאל מה לעשות יש ילדים מי ישמור עליהם והתשובה היא אנחנו יהודים וליהודי תמיד יש פתרון דכמו שיש תקיעות מאוחרות וקריאת מגילה מאוחרת, אפשר לעשות קריאת התורה מאוחרת ופתיחת ההיכל וכו’ וכו’
תשמעו סיפור אמיתי חגגתי בשמחת תורה האחרון בבית הכנסת השכונתי, וכן בעזרת נשים לא פעלו המזגנים (מה לעשות המקום היה שומם שנה שלימה) אז אצנו רצו קראנו לגוי והופפפ לנשים היה מזגנים ,ולא תאמינו מה עוד היה אחד ממחזקי הספר תורה קרב לעזרת הנשים והניח את ספר התורה בעזרת הנשים, אומר לכם מכל הלב התרגשתי היה שם אישה מבוגרת שלא פסקה מלדמוע ולנשק את הספר , אשרי אותו האיש שעשה זאת ברגישות באמפתיה ובעיקר בספונטניות {כן. הוא לא קרא מאמר זה אני מכיר אותו קרוב ,וכן זה לא היה מנין של זקנים שכוח אל אלא בית כנסת מרכזי בשכונה}
כל כל כך קל לצטט “”אישה שלמדה מקבלת שכר”” , אבל לצטט אישה שהתפללה שחרית, מנחה, ערבית מקבלת שכר לאאאאא, את זה קשה לצטט {למרות שאישה מחוייבת לפי ההלכה לברך מאה ברכות בכל יום כמו שנפסק בשו”ע, ומאוד קשה להגיע למאה ברכות ביום בלי שחרית מנחה וערבית}
נשים יקרות אנחנו הבעלים מעריצים שלכן אוהבים אותכן רוצים אותכם אייך שאתם עם התכונות שלכן עם היופי שלכן עם הטוב שלכן אל תנסו להיות אנחנו תהיו אתן כמו שאתן עם המעלות שלכן עם הסבלנות שלכן (שהלואי שהיה לנו) עם הדמעות שלכן בהדלקת נרות וכן אי אפשר בלעדכן אתן העורק הראשי של האנשות וכןןןן אתן גדולות מהחייייייים
ועוד מילה לסיום. נשות החיל אתן השליח ציבור האמיתי שלנו, אתן שם בעורף עם הילדים נותנים לנו את הכוח לומר בשבת ובחג, ביום הדין וביום סליחה, קדשנו במצוותך…. שים חלקנו בתורתך… שבענו מטובך…. שמח נפשנו בישועתך….וטהר ליבנו לעבדך באמממת… זה משפיע עליכן, זה משפיע עלינו, על ילדנו, על כולם ועל ידי כך ורק על ידי כך ה’ צורי וגואלי
תגובה מרעננת ומרגשת. תודה על הזווית החשובה הזו.
אדייק רק שאנו הנשים רוב הזמן בסטטוס של המשמש את החולה, או העוסק במצוה פטור מן המצוה.
אבל אצל לא מעט מאתנו יש כמיהה לפקוד את בית הכנסת באופן סדיר, לפחות בשבתות וחגים.
זו יניקה שנותנת כח לכל השבוע.
לא תמיד זה מתאפשר, אצל חלק מאתנו גם לא בר”ה וביו”כ. וגם אם כן, אז לשליש ולרביע.
וזה בסדר, הכמיהה, אומר מוכר הקריסטלים של קואלו, חשובה מן ההגשמה.
וכן, הסיפור כאן הוא על כמיהה. זו לא התקרבנות או דרמטיזציה, זה רצון להיות חלק מן האתוס הכי חשוב של העם, זה רצון להכנס לפני ולפנים.
לא כל אחת נמצאת במקום הזה, אבל מי שכן, עושה את המסע הזה לבד. יש בו הרבה מהמורות, בוז, הקטנה, תמיהה, ספקנות והרפיית ידיים.
וכל אלה יושבים לא פעם על מקום לא בטוח אצל המגיבים, מקום לא לגמרי מבורר.
כי אם זה כל כך טוב, למה למנוע אותו מאחרים? למה הפחד?
מאותה סיבה שאיננו פוקדות את בית הכנסת שחרית מנחה וערבית, גם איננו יכולות להתחרות בשטייגן של הבעלים שלנו. אל חשש.
תמיד תישארו בשבילנו מורי הדעה ומעתיקי השמועה. אי אפשר להיעשות רבי עקיבא איגר משעה של שוטנשטיין ביום.
לצערי לא הבנת את האירוע
לא יעזור לתת לנשים תפקידים אחרים חשובים ככל שיהיו כמו תפילה ברכות וגידול ילדים ואפילו לא לימוד במחשבת ישראל (אם כי זה ודאי חשוב)
כי ידע זה כח!! ואם יש לנו כגברים מונפול על הגמרא וההלכה שהיא לב ליבת דוקטרינת היהדות לא נתת לנשים בעצם כלום מהדעת וההחלטה בתנועות היהדות לדורותיה תמיד תישאר בידים דבריות
זה לא יעזור לומר אנחנו חייבים אותכם אנחנו לא יכולים לגדל ילדים (מה שנכון), כמו שכל חברת הייטק צריכה מנקה שירותים ומישהו שיקנה חלב לקפה ובילעדיו כולם יעזבו והחברה תיקרוס אבל לא אומר שהוא שותף בתנועות והכיוונים שהחברה עושה. כי אין עניות אלא בדעת.
הרבה כתבו כאן הי.. רוב הנשים לא אוהבות ללמוד גמרא. ובכן יש לי רעיון בואו ננסה ללמד אותם מכיתה ד’ כמו גברים ואז נבדוק.
גבר חרדי חי ונושם כמו וסיפורי גדולי ישראל וכו’ כל חייו אי אפשר להסתכל על המצב עכשיו ולהגיד הם לא אוהבות כי אף גבר לא היה מתחבר (למעט כמה חוזרים בתשובה) בגיל 22 להתחיל ללמוד….
סיפור מצויין כן ירבו חותם על כל מילה.
א. סיפור יפה
ב. תגובות מרגשות אחת אחת. אשרינו!!!
ג. הייתי שמחה למתן מעט מעט את החלק הזועם יותר בכל תגובה. בכלל לא בטוח שהכותבת התכוונה לצאת נגד מישהו או משהו או ציבור