קיץ ארוך מדי – פרק ס”ה

המבט של פליאה היה זועם. זהו. היה שם כעס. ומה שהיה מוזר במבט הזה הוא שהוא היה חי. הוא רשף אליה גצים. אף פעם היא לא ראתה אותה כועסת. פליאה לא היתה צריכה לכעוס. הספיקו לה הנף יד מבטל או הרמת גבה כדי להטיל וטו על כל מה שלא עמד בציפיות שלה.
דרג את הכתבה

פליאה?! מה… לאאא.

מה… היא עושה פה? מה קורה כאן?

ברור, עברה בה מחשבה חסרת פשר. כאילו משהו בה ידע. משהו בה היה מופתע אבל גם הצהיר ‘אמרתי לך’ בו זמנית.

זו היתה בגידה. פליאה בשבילה היתה סמל, גם אם מעוך ומזייף. בחורה עם עמוד שדרה, שניהלה יפה את החיים הכפולים שלה. לגלות שמה שחשבה לחיים כפולים היה רק שכבה רופפת בתחפושת שתחזקה לאור יום, זה היה כואב באופן בלתי מובן. פליאה מעולם לא היססה להראות את האני המרדני שלה, ושיקפצו לה. ופתאום הבינה שגם האני הזה היה סוג של פייק.

עכשו היא איבדה גם אותה. פליאה הזו שהיתה חברה שלה בשעות הערות היתה רק מופע מרהיב בקרנבל של איש אחד. והיא איבדה אותה. חברה יחידה שלה. ואולי מעולם לא היתה.

עם איזה חלק של פליאה היא תקשרה? ומה מכל זה היה אמיתי? ובכלל, מה היא יודעת עליה? חוץ מזה שהאח שלה הוא רק חצי אח. כמה עוד חצאי אחים יש לה?

זה גם הסביר כמה דברים תמוהים. תמיד תהתה מה פליאה עושה בבקרים. ולמה אי אפשר להשיג אותה בטלפון. היא היתה מיסטר הייד שיצא לטייל בלילות עם ג’ינס ובחור וגיטרה.

והיא רננה כאילו מילאה תפקיד במשחק כלשהו בלי ידיעתה. כאילו כל הזמן הזה היתה בקשר עם שלוחה שלה, ופליאה האמיתית הצליחה לחמוק ממנה. השאירה אותה לדבר עם הכפילה שלה בזמן שהיא יצאה לחגוג באיזה יקום מקביל. הבחור הזה עם הקוקו… הוא קיבל את פליאה המקורית. היא הרגישה מרומה.

הזוג המאושר חמק לו כבר בעיקול. הכסא עקצץ לה. המבט של פליאה… מה זה היה?

פליאה זיהתה אותה בלי ספק. היה שם משהו במבט שלה, אולי נבוך… אולי אשם. הגבות שלה היו מכווצות, כאילו רננה תפסה אותה על חם.

לא.

היא ניסתה להגדיר לעצמה מה היה מוזר בזה. כמובן, ההצהרה האופנתית החריגה שלה. אבל לא. זה היה… מבחוץ. היה שם משהו אחר. משהו נשבר שם. שבריר הרגע הזה פצע אותה והיא לא ידעה למה.

היא ניסתה להגדיר לעצמה מה היה מוזר בזה. כמובן, ההצהרה האופנתית החריגה שלה. אבל לא. זה היה… מבחוץ. היה שם משהו אחר. משהו נשבר שם. שבריר הרגע הזה פצע אותה והיא לא ידעה למה.

המבט של פליאה היה זועם. זהו. היה שם כעס. ומה שהיה מוזר במבט הזה הוא שהוא היה חי. הוא רשף אליה גצים. אף פעם היא לא ראתה אותה כועסת. פליאה לא היתה צריכה לכעוס. הספיקו לה הנף יד מבטל או הרמת גבה כדי להטיל וטו על כל מה שלא עמד בציפיות שלה.

אבל זו לא היתה פליאה ההיא שהיא הכירה. לא דמות הקרטון שלה. זו היתה פליאה האמיתית, והרגשות שלה היו טבעיים ללא שמץ אלגנטיות. היא כעסה על באמת. כעס ממשי וחי. כאילו היא נוטרת לרננה על שתפסה אותה על חם.

מה היא עושה עם זה? מה היא אומרת לה…?

היא לא תגיד כלום. אם פליאה לא רוצה שיעלו עליה, שלא תסתובב ברחובות עם הפרצוף המקורי שלה.

אבל לא, פליאה לא טפשה. זה לא הגיוני שהיא תכעס על דבר כזה. זה גם לא היה כעס כזה. זה היה משהו אחר.

ופתאום ידעה.

פליאה כעסה על שהיא היתה שם.

היא ידעה לאן כל זה הולך. היא מכירה את המסלול מבפנים. היא פשוט יודעת איך זה ייגמר. וכל הזמן הזה היא ניסתה להבטיח שרננה לא תבוא בעקבותיה.

אני מקרה אבוד. עליך צריך לשמור.

כאילו פליאה החזיקה לה את העולם ההוא, שהיא עזבה אותו לרגעים. היא היתה בשבילה כתובת, מקום התכנסות. היא היתה דוגמא לאיך לשמור על מה שהיא. לא הכי טוב ולא הכי מדויק, אבל מה כבר אפשר לצפות מבחורה שמערכת לימודית היתה בשבילה רק המלצת צפייה? ואולי גם פליאה לא היתה מודעת לתפקיד שהיא שיחקה אצלה, אצל רננה. לחלק שלה בתמונת העולם האלטרנטיבית שבנתה לעצמה. כל כך התרחקה מן הפשטות של החיים הקודמים שלה, שחברות היתה קשר בין שני אנשים, שהיו להם שמות ומאגר של מילים לתקשר. בבת אחת היא נזרקה לעולם שבו את לא יודעת אפילו איך קוראים לך, ואם מי שאת רואה במראה היא דמותך שלך או איזה שד שהשתלט על חוקי האופטיקה. שאת לא בטוחה איזו משלל הדמויות שלך את משחקת עכשו, ומה תהיי בעוד רגע. מי תהיי כשהלילה ירד. לא היתה בזה שום הרפתקה. פעם היה בה איזה אני שניתן למשש, אבל היא עכשו היתה ריקה כמעט לגמרי והעולם עבר דרכה על שלל קולותיו ומופעיו.

לא היתה בזה שום הרפתקה. פעם היה בה איזה אני שניתן למשש, אבל היא עכשו היתה ריקה כמעט לגמרי והעולם עבר דרכה על שלל קולותיו ומופעיו.

כמו הנערה ההיא מהבית השרוף. לאח הצעיר שלה היה הרגל לשחק בגפרורים. אבא שלה כל הזמן היה מזהיר, יום אחד הילד הזה יצית לנו את הבית. הבתים האמריקאיים האלה שעשויים קירות עץ ולכן אסור שמתח החשמל שעובר בהם יהיה גבוה מדי. ואז הנערה ההיא רואה את עצמה ליד הבית השרוף שלהם וכל השכנים עומדים מסביב ובוהים. והיא עומדת שם, וחושבת, הוא באמת שרף את הבית… איפה כולם? אני הניצולה היחידה? ולמה אף אחד לא אומר לי שום דבר של השתתפות? ואז השכן מתקרב והוא עובר דרכה, כאילו היה רוח רפאים. והיא לא מבינה מה קורה פה והיא מתקרבת אליהם. וכולם רואים אותה וצורחים בבהלה ונמלטים. והיא אומרת לעצמה, אלוקים אדירים, אני הרוח. ועכשו אני לכודה לנצח בתוך הסצנה.

והיא ידעה מהמבט של פליאה שגם היא היתה עכשו העתק אוורירי של עצמה.

שפליאה ראתה אותה שקופה ונמוגה. שעוד מעט אנשים יעברו דרכה.

שהיא תהיה אפורת לחיים ושקועת עיניים.

שהיא תתנתק קצת ועוד קצת מהדבר הזה שנקרא עולם עד שתאבד מגע.

שהיא תתפרק למולקולות, כמו גופה שמחזירה אל הטבע את כל מה שלקחה בהשאלה.

הפתרון הנוכחי הוא רק סוג של ניחום אבלים. הוא לא הציע שום דבר מלבד להמשיך לנשום, עד שלא יהיה לה חפץ גם בזה.

מה היא תהיה בעוד שבוע? בעוד חודש? בעוד שנה ויומיים? מה יישאר ממנה? ילדת רחוב משופשפת ומלאה קעקועים? בחיים היא לא תעשה קעקועים. אבל היא לא באמת יכולה לדעת. היא הלכה והתפוררה. זו היתה כרוניקה של מוות ידוע מראש.

מה היא תהיה בעוד שבוע? בעוד חודש? בעוד שנה ויומיים? מה יישאר ממנה? ילדת רחוב משופשפת ומלאה קעקועים? בחיים היא לא תעשה קעקועים. אבל היא לא באמת יכולה לדעת. היא הלכה והתפוררה. זו היתה כרוניקה של מוות ידוע מראש.

משהו נסער בה. היא נעמדה. כסא המתכת נפל אל המדרכה. שורי שנרדמה על הכתף של דיתי התעוררה מבוהלת ואמרה, מה, מה זה?

מנש כבר סגר את הקופה וארגן את הדלפק. המלצר הרים את הכסאות כדי לשטוף את הרצפה המטונפת. מנש צעק ‘היי אמיגוס, אני סוגר.’

והם קמו ואספו את מה שנשאר מארוחת הערב שלהם וגררו רגליים חזרה לכיוון הכיכר.

והיא נשרכה אחריהם. הרחוב היה שקט וההדים של הפסיעות שלהם היו רמים יותר. או אולי זה הדכדוך שלה שביקש למצוא מראה.

היה לה מה לאבד, ועכשו הוא הרגע האחרון שהיא עוד יודעת את זה. אחר כך כבר לא יהיה לה אכפת. כאילו האני שהיא הולכת להיות קרא אליה מן התהום והתחנן שתקשיב.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 תגובות

  1. טוב זה פרק מצמרר ויפיפה
    אבל הפריע לי האופן שבו רננה מבינה שפליאה כועסת עליה בגלל שהיא לא רוצה שתעבוראת מה שהיא עברה.

    מה גורם לה להבנה הזאת? פתאום נופל אסימון מהשמים?
    אמור להיות איזשהו מהלך שמוביל לזה.

  2. בפרק הקודם שיערתי שפליאה תכעס עליה שכל כך מהר היא הריצה את התהליך אל הרחוב, וחשבתי שהיא תישא נאום עצבני ועוקצני, שאולי לא יהיה מומלץ ספרותית, כי יהיה חזק בהרבה אם רננה תגיע למסקנה הזאת לבד.
    באופן הזה, שהיא רק הביטה בה בכעס, היא גם אמרה מה שרצתה, וגם רננה הגיעה לזה לבד.
    איך?
    אולי כי היה לה מצפון גם ככה, וכי היא ידעה שפליאה לא רוצה אותה עד כדי כך למטה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן