ראויה – פרק ל”ד

"תעשי מה שאת רוצה. אבל אני אומרת לך – תזהרי עם הדיבורים בנושא. אפילו עם אמא שלך. אני לא בטוחה שהיא יכולה להבין מה המשמעות של התפתחות מקצועית ולתמוך בך בצעד הזה." ככה, בלי למצמץ, היא קראה בשמו של הצל שעשה אתנו את כל ההליכה הזאת.
ממוצע 4.2 | 6 מדרגים

ביום ראשון אני הולכת לביקורת, רק כי אני יודעת שבלי אישור מרופא שלוימי לא ירשה לי להרכיב עדשות, ואני אשאר בבית עד עולם. הבדיקה היא סבל צרוף, ואני יורדת מהכיסא של הרופא רועדת בכל הגוף. לפחות הוא מאשר שהדלקת עברה לגמרי ואני יכולה לחזור לחיים. כשאני יוצאת מהחדר שלו יש לי שוב שלוש שיחות שלא נענו, אחת מאמא, אחת מהמספר ההוא שאני לא מזהה, אחת מחסוי.

אני חייבת להתקשר לאמא, ואין לי מושג מה להגיד לה. התחמקתי ממנה כל השבוע האחרון. שוב לא הגענו לשבת והשארתי את שלוימי להתמודד עם השאלות שלה. אפילו לא ביקשתי לדעת אחרי השיחה מה היא אמרה. אני מתקשרת אליה, מגבבת מילים, מספרת שלא הרגשתי טוב. מתחרטת, רגע מאוחר מדי. שומעת את ההתרגשות ניצתת בה, מאירה דרך הטלפון. אין לי לב לאכזב אותה. ולא כוח להתמודד עם עוד שאלות.

ביום שני אני הולכת לעבודה. בכל תחנה אני נדרכת מחדש, מפחדת ששבי תעלה על האוטובוס פתאום, תתיישב לידי. במשרד אני נועלת את הדלת מבפנים, ליתר ביטחון. קורות החיים שלי נמצאים בידיים של שבי, מעניקים לה בלי מאמץ את כל הדרכים שהיא יכולה למצוא אותי, כולל כתובות וטלפונים. אני מעבירה את הפלאפון למצב שקט ומקפידה לא להסתכל עליו. בדרך חזור אני הולכת ברגל, בסמטאות. מסתובבת אחורה כל כמה פסיעות.

במשרד אני נועלת את הדלת מבפנים, ליתר ביטחון. קורות החיים שלי נמצאים בידיים של שבי, מעניקים לה בלי מאמץ את כל הדרכים שהיא יכולה למצוא אותי, כולל כתובות וטלפונים.

בבית, על השולחן בסלון, מחכה לי פתק ממו ורוד. הכתב מוכר לי, מפוזר וקופצני כרגיל. הסגנון מפתיע אותי, זה השלוימי החדש שצמח לי מאז שהתעוררתי באשפוז. התוכן מכווץ לי את הבטן בפחד, וממלא אותה בתקוה.

“דבור, היה לי רעיון, דיברתי עם ד”ר לישנסקי והוא נתן לי המלצה על שתי מטפלות. אני ממש מבקש שתנסי לבדוק את הכיוון.”

שני שמות משורבטים על הדף, לצדם מספרי טלפון. אני דוחפת את הפתק לארנק, מפחדת לעשות בו שימוש. שולפת פתק ורוד חדש מהמעמד, משרבטת עליו תודה, אתה גאון, רעיון מעולה, לב. מתפללת שהוא לא ידחק בי להתקשר. הוא לא.

למחרת בבוקר, כשאני מוציאה את כרטיס העובד שלי כדי להעביר בקודן בכניסה לישיבה – הפתק מציץ אלי. אני מחליטה לנסות. פעם אחת. בזמן שאני מחכה למחשב שיידלק – אני מחייגת למספר הראשון. בזמן השיחה יש לי ממתינה אחת, אחריה אני מכבה את הטלפון לכמה שעות, מפחדת.

בצהרים אני מספרת לשלוימי על נסיון הנפל.

“היא נשמעת קשוחה כזאת, לא יודעת. השיחה אתה לא זרמה לי בכלל.”

לא מספרת לו אילו מוקשים העמדתי בפניה. ובפני.

“ולא שווה לך להפגש אתה, לפחות לנסות?” הוא כמעט מתחנן.

“אני לא חושבת שיש טעם,” אני מתחמקת, מפחדת לאכזב אותו. לא מודה בעובדה שהיא שאמרה שהיא לא חושבת שאפשרי להפגש בתנאים שהצבתי, ניסתה להסביר למה. ביקשה שאחשוב על זה ואחזור אליה. חשבתי על זה. לא חזרתי אליה.

“הוא נתן לי שתי שמות, תנסי את השניה, בבקשה.” הוא מתחנן, בלי כמעט.

שני שמות.” אני נושכת את הלשון, מאוחר מדי. יש לי OCD.

שלוימי צוחק, לא מוטרד מהאבחנות שמייסרות אותי.

“אני כתבתי אותם על הדף, דבור, אני אומר לך. זה היה שתי. בוודאות.”

לא מתקשרת. לא היום.

שני שמות.” אני נושכת את הלשון, מאוחר מדי. יש לי OCD. שלוימי צוחק, לא מוטרד מהאבחנות שמייסרות אותי. “אני כתבתי אותם על הדף, דבור, אני אומר לך. זה היה שתי. בוודאות.” לא מתקשרת. לא היום.

“פיתוח קול,” שבי הכריזה במרץ, נעלי הספורט הלבנות שלה מתחרות זו בזו במהירות. ניסיתי להדביק את הקצב. זה היה קשה. לא יודעת אם באשמת רגלי הקצרות או שכלי הדל.

“מה פיתוח קול?” נכנעתי ושאלתי, מסגירה את בורותי.

“קבוצה של פיתוח קול.” היא האטה את המילים, הרגליים שלה המשיכו לטפוף בקצב כפול משלי. אפילו הצל שלי נראה מתאמץ.

“שבי, רחמים. אם את יוצאת אתי להליכה – תתחשבי בקצב שלי. אני לא יכולה ללכת מהר כמוך. על כל פסיעה שלך אני צריכה לעשות שלוש. וגם תסבירי לי מה זה קבוצה של פיתוח קול ואיך היא קשורה אלי בכלל. אל תגידי שוב את אותן מילים יותר לאט. תסבירי.” הרגשתי חצופה לרגע. זה היה כיף.

“אני כל הזמן מחפשת דרכים שאת יכולה להתפתח יותר.” שבי החליטה למחול על חוצפתי, כנראה. “והגעתי למסקנה שאת צריכה להצטרף לקבוצה של פיתוח קול לנשים.”

שתקתי, לא מתכוונת לבקש הסברים. או שאני לא קולטת את המובן מאליו או ששבי נהנית למתוח אותי. המשכנו לעלות את הרחוב בשתיקה. ‘אני אחכה עד התחנה,’ החלטתי, ‘לפני שאשאל שוב.’ כשעברנו את השלט המבשר לנו כמה קילומטרים הלכנו – שבי נכנעה לשתיקה.

“תראי, ברור שהתפתחת מאד מבחינה מקצועית מאז שהתחלת לשיר בסמינר”

“מאז שהכנסת אותי לשיר בסמינר,” תיקנתי אותה.

“נכון, אבל לא רציתי להשוויץ,” היא קרצה אלי. “בקיצור, את חייבת להתפתח עוד, האפשרויות שלך בסמינר די מוגבלות. כדאי שתתמקצעי, שיכירו אותך בעוד מקומות. את יכולה – – -“

“להגיע רחוק, אני אומרת לך,” השלמתי אותה בטון מגלגל עיניים.

“נכון, ותצחקי עלי כמה שאת רוצה. אבל לי אכפת ממך ומהעתיד שלך.” היא הסבה את הראש לכיוון הכביש, עברתי צד גם כן. חוששת שפגעתי בה.

“ואין קבוצה לנערות? אני מתביישת ללכת לקבוצה של נשים, ובטח בכלל לא יקבלו אותי.” הבנתי שאם אני רוצה לשמוע פרטים – אצטרך לשאול מה שמענין אותי.

“אם אני אמליץ עליך – את תתקבלי.” הצחוק שלה, בטוח בעצמו. “אבל באמת אולי זה יהיה לך מביך, לא יודעת.” היא לא נשמעה לא יודעת.

“אבל למה לא ללכת לקבוצה של נערות?” ניסיתי לדלות עוד פרטים.

“כי הרמה תהיה נמוכה. את צריכה להיות עם מקצועניות ומנוסות, לא עם ילדות קטנות.” אפילו הצעדים שלה היו החלטיים.

“אני לא יודעת,” פניתי בעקבותיה ימינה, לרחוב צדדי יותר. פנסי הרחוב שיחקו בצלליות שלנו. הצל שלי הפך גבוה פתאום, של שבי התארך פי שניים. “נראה לי זה יהיה מביך נורא בשבילי, אני בטח אהיה יותר נמוכה מכולן.”

“גם בקבוצה של נערות תהיי הכי נמוכה.”

השפתיים שלי הפכו לפס דק, קשה. נשכתי אותן מבפנים. רציתי ללכת משם.

“הי, נעלבת ממני?” שבי טלטלה את הכתף הימנית שלי, חמקתי ממנה.

“נו, דבורה, אל תיעלבי. צחקתי אתך. את יודעת שאני אוהבת אותך כמו שאת. זה רק את שרגישה לענין של הגובה שלך. אמרתי לך אלף פעמים שזה מתוק נורא בעיני, ומתאים לך בדיוק.”

“נו, דבורה, אל תיעלבי. צחקתי אתך. את יודעת שאני אוהבת אותך כמו שאת. זה רק את שרגישה לענין של הגובה שלך. אמרתי לך אלף פעמים שזה מתוק נורא בעיני, ומתאים לך בדיוק.”

“זה בסדר, לא נעלבתי.” לא השתכנעתי גם בפעם האלף ואחת.

“אם תרצי, תוכלי לבוא לשיר עם עקבים, ככה תהיי יותר גבוהה,” היא אמרה חצי בצחוק.

“את יודעת שאני לא אעשה את זה. מספיק לי בשבת, אני לא מתחילה עם הסיוט הזה ביום חול.” גיליתי שמפעם לפעם אני פחות נחרצת כשאני אומרת את זה. התרחקתי מפנס רחוב, הצל שלי התקצר.

השלטים העידו שכבשנו עוד חצי קילומטר בשתיקה, עד שהפרתי אותה: “אולי אני אתייעץ עם ברכי. היא בטח תתלהב מהרעיון, אולי היא תבוא אתי.” עננים נסעו בשמים, הסתירו את הירח.

“ברכי זאת החברה שלך, ההיא עם הקוקו המדורג?” הטון של שבי התנגן כאילו שאלה ‘ההיא עם השיער הסגול?’ הנהנתי. חצי מהבנות בכיתה שלי ענו על התאור, רק ברכי ענתה על הטון.

“אני לא בטוחה שכדאי לך להתייעץ אתה. בשבילה אני אומרת את זה. זה בטח לא קל שחברה שלך הופכת להיות פתאום כוכבת בסמינר, ואת נשארת אנונימית.”

“אויש, נו. את לא מכירה את ברכי. היא הכי מפרגנת בעולם.” בזה הייתי בטוחה, בוודאות.

“את אף פעם לא יכולה לדעת מה יש לה בתוך הלב. ואני אומרת לך שלנופף לה עכשו בפנים עם הצטרפות לקבוצה מקצועית כזו – יכול להיות ממש מעליב. גם הבן אדם הכי מפרגן לא יעמוד בזה. היא לא תוכל לייעץ לך באובייקטיביות.” שבי ניצחה בתחרות הוודאות, לקחה אותה בהליכה.

לא הבנתי למה פתאום שבי דואגת לרגשותיה של ברכי, אבל היה היגיון בדברים שלה, לא חשבתי עליהם. אולי אני באמת לא מספיק רגישה לברכי? אולי היא לא תשמח שנלך ביחד? אולי היא כן מקנאה, קצת?

“עדיף שלא תספרי לה על זה בכלל,” היא פסקה.

“אני אחשוב על זה,” ניסיתי לשמור לעצמי פתח.

“תעשי מה שאת רוצה. אבל אני אומרת לך – תזהרי עם הדיבורים בנושא. אפילו עם אמא שלך. אני לא בטוחה שהיא יכולה להבין מה המשמעות של התפתחות מקצועית ולתמוך בך בצעד הזה.” ככה, בלי למצמץ, היא קראה בשמו של הצל שעשה אתנו את כל ההליכה הזאת.

“כן, אני אצטרך לחשוב מה לעשות עם זה,” אמרתי בשקט, מנסה להמשיך להתעלם מנוכחותו.

“תחשבי בזהירות. זה דבר רגיש. קשה לעשות צעדים משמעותיים כל כך בלי תמיכה, ואני לא יודעת אם יש מישהו בסביבה שלך שיכול להבין את החשיבות של הקורס הזה בשבילך.” שבי האטה את הקצב, מתחשבת בי.

“טוב, בכל מקרה אני מתביישת ללכת לשיר עם קבוצה של נשים.” ניסיתי למחוק את הצל, בשביל זה הייתי צריכה לוותר על האור.

“אויש, דבורה. את מכניסה אותן בכיס הקטן בכשרון שלך.” הקרקע חזרה להיות יציבה, הנעלים המשיכו להלום.

“אני לא מסוגלת,” משכתי בכתפי, מותשת מהדיון. שתיגמר כבר ההליכה הזאת.

“אם אני אבוא אתך זה יעזור?” הטון שלה היה רך, רוצה בטובתי.

“את יכולה?” זה יהיה כיף כל כך, ואני לא אהיה שם לבד.

“בשבילך אני יכולה הכל, דבורה.”

הראש שלי דופק, המון פטישים קטנים, כשאני מחייגת את הספרות. היא לא עונה. אני נושמת לרווחה ונאנחת באכזבה בו זמנית. אחרי שלושה נסיונות בזמנים שונים אני משאירה הודעה. בבקשה תחזרי אלי, מספר טלפון. לא אומרת שם.

אני מורידה את החצובות מהגז של בלוך כשהפלאפון שלי מצלצל. הלב שלי מתבלבל לרגע עם הקצב הנכון של הדופק. אני מסתכלת בצג, נרגעת ונלחצת בו זמנית. מזנקת לאמבטיה ונועלת אחרי את הדלת. אשלים את הדקות בסוף.

“שלום, מדברת נעמה, השארת לי הודעה?”

“כן, תודה שאת חוזרת אלי.” אני משפשפת כתמים על המראה.

“זה אפשרי לך לדבר כרגע?” הטון שלה זהיר.

“כן, זה בסדר גמור.” המראה משמיעה חריקות מתחת לסמרטוט.

“עם מי אני מדברת?”

“הפנה אותי אליך הרופא שלנו, ד”ר לישנסקי.” מסובבת את הגב לעצמי, לא מסוגלת לראות אותי עכשו.

“אה, יפה. ואיך קוראים לך?” היא מנסה שוב.

“אמ… זה יהיה בסדר אם אני לא אגיד לך עדיין?” אני משתמשת בכל האומץ שיש לי.

דממה מופתעת מעבר לקו, ואחריה היא צוחקת צחוק קצר, רך ונעים. “אם יותר נוח לך ככה – בשלב ראשון זה בסדר.”

נושמת עמוק, עברנו את המכשול הראשון.

“ולמה ד”ר לישנסקי הפנה אותך אלי?” היא מסתערת בבלי דעת על המכשול השני.

“הוא חושב שזה יכול לעזור לנו,” אני מתנסחת בזהירות.

“ומה את חושבת?”

אני תוהה מתי תיגמר לה הסבלנות לשיחה המוזרה הזו. “אני… לא בדיוק יודעת. אולי אפשר שנדבר על זה בפגישה?”

יש עוד כמה מכשולים בהמשך. לנעמה אין שעה פנויה, מסתבר. אבל אמורה להתפנות לה שעה עוד חודש. אני משתדלת לא להשמע מאוכזבת.

“אני יכולה להפנות אותך למישהי מצוינת, יש סיכוי שהיא תוכל לקבוע אתך פגישה באופן מידי.”

אני רוצה לשאול אותה אם גם ההיא המצוינת תסכים לא לדעת את השם שלי, אבל במקום זה אומרת בגילוי לב: “אני חושבת שייקח לי חודש עד שיהיה לי מספיק אומץ להתקשר אליה, אז אולי עדיף שפשוט אחכה.”

אני רוצה לשאול אותה אם גם ההיא המצוינת תסכים לא לדעת את השם שלי, אבל במקום זה אומרת בגילוי לב: “אני חושבת שייקח לי חודש עד שיהיה לי מספיק אומץ להתקשר אליה, אז אולי עדיף שפשוט אחכה.”

היא שוב צוחקת. “חיכית חודש עד שהתקשרת אלי?”

“שבועיים,” אני מודה בשפל קול.

“תראי, יש עוד משהו שאני יכולה להציע לך. אנחנו יכולות להפגש בחודש הקרוב בשעה לא קבועה. בכל שבוע אנסה למצוא שעה שאפשרית לי – ואחרי חודש נעבור לזמן קבוע. אני לא אוהבת לעשות את זה מלכתחילה, אבל,” היא משתהה, אני שומעת את ברירת המילים בראשה, “אולי זה יהיה לך יותר קל ככה.”

“זה נשמע לי מעולה.” אני משחררת אויר, רק עכשו מרגישה שלא נשמתי. הידיים שלי עדיין רועדות קצת. “ואני גמישה בשעות, אין לי בעיה לסדר את השעות בעבודה לפי הצורך.”

“אוקיי,” הטון שלה מסכם. “בואי ניפגש פעם אחת. את תראי אם זה מתאים לך, אני אשמע קצת יותר מה הסיבה ואראה אם אני הבן אדם הנכון, ואז נראה איך נתקדם. בסדר?”

אני מנתקת, לא מסתכלת על ממתינות. הלב שלי מכפיל מהירות. הוא ממשיך לדהור הרבה זמן, רק כשאני חותכת נייר כסף חדש לצפות בו את הגז הנקי – הוא נרגע.

שלוימי יהיה מאושר.

לתגובות: [email protected]

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

6 תגובות

  1. יואוו אני כל כך נכנסתי לסיפור הוא תופס את כל כולי כל התקדמות שלה משמחת
    וכל זיכרון מהעבר מכווץ את הלב…
    הלוואי הלוואי שהמטפלת החמודה הזו תעזור לה הלוואי!!!

  2. דיייי הסיפור הזה לא חוקי!!
    זה לא פייר לגרום לחכות כ”כ הרבה זמן בין פרק לפרק וכל פרק קצר ונגמר מהר מדי 🙁

    1. לגמרי לא חוקי..:)
      בבקשה תדאגו לתדירות סבירה יותר שמעלים את הסיפור הזה לפחות פעמיים בשבוע??

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן