ראויה – פרק ל”ה

למחרת התיישבתי ליד אבא באוטו הלבן שלנו. לא האוטו שאתה מכיר, הוורסו, וזה היה לפני שהכרתי אותך, אז זיהיתי מכוניות רק לפי הצבע. זאת היתה אחת הפעמים היחידות שישבתי במושב הקדמי במכונית, זה היה כיף. זאת היתה אחת הפעמים היחידות שהייתי עם אבא לבד. זה היה מוזר.
ממוצע 4.4 | 8 מדרגים

אחרי שבוע, ביום רביעי, אני מסיימת אצל בלוך חצי שעה קודם והולכת לנעמה.

“את עדיין לא רוצה לספר לי איך קוראים לך?” היא שואלת אחרי שמביאה לי כוס מים קרים ומציגה את עצמה בשם ובתפקיד.

אני מתפללת בשקט, לרגע, לפני שעונה לה. “אני לא רוצה, השאלה אם אני יכולה.”

“תראי,” היא מחממת את האצבעות על הספל שלה. מי שותה תה בתמוז? “אני לא אכריח אותך לעשות שום דבר שאת לא רוצה, פשוט הייתי שמחה לפנות אליך בשם.” שתיקה קצרה פועמת בינינו והיא אומרת, “את תגידי כשתרגישי שאת רוצה.”

אני מהנהנת, מתרווחת קצת בכורסא.

“אז, מה מביא אותך אלי?” היא שואלת במרץ מחודש.

אני מתבלבלת לרגע. עבדתי כל כך קשה כדי להגיע לכאן, ועכשו כשהגעתי – אין לי מושג מה להגיד.

“אני סובלת מהתקפי חרדה, ויש לי גם OCD,” אני בוחרת בשורת הסיכום, היא מרימה גבות בהפתעה.

“מי סיפר לך את הדברים האלה על עצמך?”

“מטפלת אחת, מומחית מאד ל-CBT.” השפתיים שלה נהיות לבנות וצרות מאד כשהיא נושכת אותן.

“את יודעת?” היא רוכנת קדימה, כאילו רוצה לגלות לי סוד, “במציאות – אין דבר כזה ‘הפרעות חרדה’ או ‘OCD’, במציאות יש רק סימפטומים, דברים שאת סובלת מהם. אבחנות נועדו לעזור לאנשי מקצוע לתקשר זה עם זה, זה התפקיד שלהן. ממה את סובלת? במה מתבטא ה-OCD שלך, נניח?”

“את יודעת?” היא רוכנת קדימה, כאילו רוצה לגלות לי סוד, “במציאות – אין דבר כזה ‘הפרעות חרדה’ או ‘OCD’, במציאות יש רק סימפטומים, דברים שאת סובלת מהם.”

“הרבה דברים. יש לי המון הרגלים, לדוגמא, אני לא יכולה ללכת לישון בלי להתקלח.” הגבות שלה מתרוממות עוד, זה מצחיק אותי משום מה.

“ואת סובלת מזה?”

“לא. אני אוהבת את זה.” חוששת שאני מחמירה את האבחנה שלי, אבל אין לי כוח לשקר יותר.

“אז מה מביא אותך אלי?”

אני מסתכלת עליה, מבולבלת.

היא נושמת עמוק, מנסה שוב. לאט.

“משהו גרם לרופא שלך לחשוב שכדאי שתבואי לכאן, ומשהו גרם לך להאבק עם עצמך שבועיים ובסוף להתקשר אלי. מה המשהו הזה?”

השאלה הישירה מביכה אותי, ואני לא יודעת מה לענות. השתיקה בינינו ארוכה ומייסרת, מגבירה את הדופק שלי. אחרי פרק זמן שמרגיש נצח אני מחליטה לספר לה על מה שקרה כשננעלתי בחדר. כשאני מדברת נדמה לי שהריאות שלי נחסמות, והקירות מתחילים לזוז, שוב.

“למה שאת מתארת באמת קוראים התקף חרדה.” הקול שלה נעים, הוא מרחיק את הקירות חזרה למקומם. “זה עדיין לא אומר שאת סובלת מהפרעת חרדה. היו לך עוד התקפים כאלה?”

אני מספרת לה בקצרה. מיניבוס בכביש 89 בצפון, הרחוב של סבתא ליינער בגשם, תא מדידה ב’פעמונית’. ולאחרונה גם תצוגת ‘שיחות שלא נענו’ בטלפון שלי.

“אז יש משהו,” הטון שלה מעמיק, מסכם, “שקשור לכביש 89, או לאוטובוס, וקשור לרחוב או לגשם, ואולי גם לתא מדידה או לחנות הספציפית, ולטלפון שלך. את לא חייבת להגיד מהו, אולי את לא יודעת עדיין מהו. אבל זה הדבר שבגללו נפגשנו, ולא שום אבחנה זו או אחרת.”

אני נועצת מבט ברצפה, חזק. מנסה לא לבכות. אנחנו שותקות הרבה זמן.

בסוף אני מרימה את המבט, היא מחייכת אלי.

“קוראים לי דבורה.”

  •  

שבוע שלם עקבתי אחרי אבא, ואחרי לוח השנה. מחפשת הזדמנות. בשעות החטופות שהיה בבית הסתובבתי סביבו, מנסה לפתח שיחה, למצוא צירוף של זמן ונסיבות שיאפשר לי להוציא את התכנית אל הפועל. בסוף דווקא אמא פתרה לי את הבעיה. ביום שלישי בערב שמעתי אותה מהסלון, שחרורים קצובים של קיטור מלווים את המילים שלה כמו מוזיקה. “אני לא חושבת שאוכל לנסוע אתך מחר לחתונה של בן-משה. הגב שלי עדיין כואב, זו היתה טעות לסחוב את הפרחים האלה בעצמי.” קמתי מהמכתבה שלי, קיויתי שהיא תתן לי לגהץ במקומה.

בדרך לסלון רצתי למטבח, ללוח השנה. במשבצת של מחר היה כתוב ‘בן משה, ארמונות חן, חופה ב-18:00.’ הנפתי אגרוף ניצחון, פגעתי בקיר. אחרי כמה דקות נכנסתי לסלון. אמא גיהצה, אבא עמד מול הארון, מחפש ספר. הקיטור עדיין שר.

“אמא, את רוצה שאני אסיים את הגיהוץ?” היא התיישבה באנחה, מפנה לי את העמדה ליד הקרש. שלפתי חולצה של אבא מהסלסילה.

“אני יכולה לנסוע אתכם מחר לבני ברק? ראיתי שיש חתונה של בן-משה,” שאלתי בקול מתוח-מנסה-להיות-תמים.

“אני יכולה לנסוע אתכם מחר לבני ברק? ראיתי שיש חתונה של בן-משה,” שאלתי בקול מתוח-מנסה-להיות-תמים.

“מה את צריכה בבני ברק?” אמא שאלה מיד. עדיין לא נותנת בי אמון.

“הסרפן שראינו ב’יורו-קידס’? המוכרת אמרה שבחנות בבני ברק יש במידה שלי, ושהוא יוכל להגיע במשלוח שבוע הבא, אבל כבר אין לי מה ללבוש השבת. אז חשבתי שאם אתם ממילא נוסעים, כדאי לקפוץ לשם. אני יכולה להסתובב קצת בחנויות נוספות בזמן שאתם בחתונה.” בשבתות האחרונות לא יצאתי מהבית. שמלה אחת שלי התכווצה בכביסה, ז׳קט התבלה, ולא הצלחנו בשום אופן למצוא בגדים חדשים. רבקי בדיוק התחילה ללמוד תפירה, וחששתי שאצטרך להשאר בבית, לבושה בחלוק שבתי, עד שהיא תלמד מספיק.

“אני לא נוסעת, אבל זה רעיון טוב, דבורה. עד שמצאנו את הסרפן הזה, והוא באמת היה מוצלח. תסעי עם אבא. שמעיה,” היא פנתה לאבא שעדיין עמד מול הספרים, אבל הקשיב לנו, “אתה יכול לקחת את דבורה מחר לחנות ברבי עקיבא ולחכות לה כמה דקות? היא תחכה באוטו בזמן שתהיה בחתונה.” אבא חייך אלי, הלב שלי התחיל לנתר.

למחרת התיישבתי ליד אבא באוטו הלבן שלנו. לא האוטו שאתה מכיר, הוורסו, וזה היה לפני שהכרתי אותך, אז זיהיתי מכוניות רק לפי הצבע. זאת היתה אחת הפעמים היחידות שישבתי במושב הקדמי במכונית, זה היה כיף. זאת היתה אחת הפעמים היחידות שהייתי עם אבא לבד. זה היה מוזר.

אבא לחץ על כפתור במערכת הסטריאו, משה גולדמן הצטרף אלינו מהרמקולים ואני השענתי את המושב אחורה, נהנית מהאפשרויות, ומהחופש. בערך במבשרת ציון הצלחתי לצבור מספיק אומץ לפתוח את הפה.

“אבא?” אמרתי.

אבא הנמיך את הווליום, מקשיב.

“אני קצת מבולבלת לאחרונה.”

“מבולבלת?” אבא שאל, מצטרף אלי לתחושה. ברשימת החוויות הנדירות בחיי, שיחת נפש עם אבא בהחלט לקחה את המקום הראשון.

“כן, יש לי איזו חברה, ואני לא יודעת אם כדאי לי להמשיך להיות חברה שלה.” ככה, פשוט. כאילו בכל יום אני יושבת באוטו ודנה עם אבא במצבי החברתי.

“כן, יש לי איזו חברה, ואני לא יודעת אם כדאי לי להמשיך להיות חברה שלה.” ככה, פשוט. כאילו בכל יום אני יושבת באוטו ודנה עם אבא במצבי החברתי.

“ומה אמא אומרת על זה?” אבא ניסה למצוא קרקע בטוחה לנהל עליה את הסיטואציה המוזרה הזו.

אמא.

כשהייתי בת חמש חזרתי מהגן נרגשת מאד. רייזי, הילדה הכי גבוהה וחכמה בגן, שיחקה אתי באותו יום. היא גם אמרה לי, ממש בסוד, שאולי נהיה חברות הכי טובות. סיפרתי על זה לאמא, כמעט לא נושמת מרוב התרגשות. אמא שתקה, אבל ראיתי על הפנים שלה שהיא לא מרוצה. אז הפסקתי לספר לה על רייזי, גם כשייסדנו את החבורה הסודית והיא מינתה אותי לסגנית שלה. מאז היו לי מספיק הזדמנויות ללמוד שאמא לא אוהבת שאני מתלהבת מחברות. לפעמים היא סתם שתקה בתרעומת, לפעמים היא ממש לא הרשתה לי להמשיך את הקשר. ברכי היתה היחידה שעברה את הסינון של אמא, כנראה כי השתדלתי לא להתקרב אליה יותר מדי כשאמא היתה בשטח.

“לא דיברתי על זה עם אמא. קצת קשה לי לדבר על זה, העדפתי לדבר אתך.”

אבא נשך את השפה התחתונה, והעביר אצבעות בזקן, מושך אותו כלפי מטה. זו היתה התנועה החושבת שלו. אהבתי אותה. אהבתי שהוא חושב עלי.

“היא ילדה טובה? יראת שמים? ממשפחה טובה?” בהעדר קרקע הוא ניסה למצוא לו שביל.

“כן. היא לגמרי. היא… מאד נחשבת בסמינר. בהנהלה מאד מעריכים אותה.”

“יופי. ומה מבלבל אותך?” אבא אותת שמאלה, מאיץ כדי לעקוף משאית מזדחלת.

“אני מרגישה לפעמים כאילו היא לא באמת חברה שלי. היא מאד אוה – – – היא חברה מאד מסורה. אכפת לה ממני. וטוב לי אתה. אבל לפעמים לא טוב לי.”

אבא היה נראה חסר אונים, ריחמתי עליו.

“מה טוב לך ומה לא טוב לך?”

הסתכלתי לתקרת המכונית, חיפשתי את השמים שמעליה. “טוב לי הרבה דברים שאנחנו עושות ביחד. אני מרגישה נוח לספר לה דברים שאני מרגישה, וגם היא מספרת לי. זה נשמע טפשי קצת אבל היא גם חשובה, היא לא מדברת עם כל אחת, ואתי היא כן מדברת. ויש הרבה תפקידים שאני מרוויחה בזכותה.” הפירוט הרגיש לי מטופש, אבל לא מצאתי הסבר טוב יותר.

“מה זאת אומרת מרוויחה תפקידים בזכותה?” הפליאה צבעה גוונים דקיקים בקול של אבא.

“נו, תפקידים של שירה. אני מאד אוהבת את זה והיא… הדעה שלה מאד נחשבת. אז אם היא ממליצה עלי אני מקבלת תפקידים. ואני אוהבת לשיר.”

אבא החזיק את ההגה ביד אחת, חושב ביד השניה.

“אני חושב שיש פה משהו לא נכון. את לא מקבלת את התפקידים בזכותה. את מקבלת אותם בזכות הכשרון שהקדוש-בורך-הוא נתן לך. וכנראה יש שם בסמינר שלך אנשים חכמים, שמבינים במוזיקה. החברה שלך לא קשורה לזה. ככה אני חושב, אבל אני כבר המון שנים לא לומד בסמינר.”

“אני חושב שיש פה משהו לא נכון. את לא מקבלת את התפקידים בזכותה. את מקבלת אותם בזכות הכשרון שהקדוש-בורך-הוא נתן לך. וכנראה יש שם בסמינר שלך אנשים חכמים, שמבינים במוזיקה. החברה שלך לא קשורה לזה. ככה אני חושב, אבל אני כבר המון שנים לא לומד בסמינר.”

תמיד אהבתי את הצחוק של אבא, אבל עכשו צחקתי אתו לבד, מבדיחה שהוא המציא בשבילי, וזה מילא את הצלעות שלי באויר חם. נשמתי עמוק יותר.

שתקנו כמה קילומטרים, מניחים לגלגלים לבלוע את האספלט בשקט. ליד כפר חב”ד התגבשה בי שאלה. “אם יש קשר שיש בו גם טוב וגם… לא טוב. מה צריך לעשות?”

“אני לא יודע, דבורה’לה.” אבא זרק מבט חטוף במראה האחורית, אולי בודק שאמא לא שומעת אותו. “אני חושב שאין שום דבר מושלם בעולם, ושתמיד עדיף להסתכל על הטוב. אבל אני באמת לא מבין בדברים האלה. אולי תתייעצי עם אמא? או עם רבקי?”

“אבא,” אמרתי לו בבהילות, מבינה פתאום את הסיכון שלקחתי, “זה מאד אישי מה שאמרתי לך עכשו. אני יכולה לבקש שלא תספר על זה לאף אחד? גם לא לאמא?”

אבא הוריד שוב יד מההגה, הוא הצמיד את האגודל לאצבע ולאמה, וסובב את שלשתן על השפתיים שלו. ואז קיים את הבטחתו ושתק כל הדרך. כשפנינו שמאלה מהשומר לרבי עקיבא הוא שאף אויר פתאום ואמר: “כל מה שאני רוצה זה שיהיה לך טוב, דבורה’לה.”

המבט שלו נזרק שוב למראה האחורית.

לתגובות: [email protected]

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. ואוו סיפור פשוט מדהים!! עוקבת אחריו בשקיקה מהשבוע הראשון, מרתק וכתוב בצורה מדהימה ביותר! מחכה להמשך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן