ראויה – פרק ל”ט

המבט שלה הפך להיות קר, זועם. "קבעת עם חברות ללכת לבריכה, ולכן את לא יכולה ללוות אותי? קבעת אתן לזמן שאני צריכה לסבול בבדיקה הזאת? ואחרי שהבטחת לי שתבואי?" הטון שלה היה שקט מאד, הבטן שלי התמלאה קרח.
ממוצע 4.8 | 11 מדרגים

כל הדרך למעלה שיננתי לעצמי את המילים שאני הולכת להגיד. ‘אני לא יכולה ללוות אותך לשם,’ הסברתי ברצינות למעקה, ‘אני לא רוצה יותר לעשות שום דבר מאחורי הגב של אמא שלי, לא משנה מה הסיבה.’ המעקה לא ענה לי, נאלצתי להמשיך את השיחה עם עצמי. ‘וחוץ מזה שחברות הזמינו אותי לבוא אתן לבריכה, מסתבר שכבר תקופה הן הולכות כל יום רביעי בערב, ורק אני לא ידעתי.’ היא תיעלב נורא, אולי עדיף לא להזכיר את זה? ‘והאמת? אני לא רוצה ללכת לשם. כן, אני יודעת שלפני שבועיים באתי אתך. זו היתה טעות, אני לא חייבת לחזור עליה שוב.’

הנאום שכנע מאד. אותי. נשאר לי לעבור את מבחן המציאות.

המוח שלי התמלא ערפל כששבי פתחה לי את דלת הבית, ועמדה שם, מוכנה, עם התיק ביד. “זזנו?” היא שאלה בעליזות כשנכנסתי. עמדתי מולה, שותקת. המילים, בוגדניות שכמותן, לא אמרו מה שהבטיחו לי. נשארתי לבד.

המוח שלי התמלא ערפל כששבי פתחה לי את דלת הבית, ועמדה שם, מוכנה, עם התיק ביד. “זזנו?” היא שאלה בעליזות כשנכנסתי. עמדתי מולה, שותקת. המילים, בוגדניות שכמותן, לא אמרו מה שהבטיחו לי. נשארתי לבד.

“נו?” היא הסתובבה אחורה, היד שלה על הידית. “את באה?”

לאט הזזתי את הראש לימין, ואז לשמאל, והשפלתי את המבט לרצפה, לא רוצה לראות את הכעס שלה מתלקח. בשתי פסיעות גדולות ומהירות היא עמדה לידי, אוחזת בסנטר שלי, מרימה את הפנים שלי לכיוונה. “מה זאת אומרת לא? הבטחת לי שאת באה, סמכתי עליך, לא שריינתי לי ליווי אחר. את יודעת שאני לא מסוגלת ללכת לבד, שאני מפחדת.” המילים שלה היו מהירות וצפופות. “את לא יכולה להבריז ברגע האחרון. בואי.” היא התחילה לפסוע שוב לכיוון הדלת, הרגל שלי התרוממה, מתכוונת לפסוע אחריה. המוח עצר אותה בתקיפות.

“יש לך תכניות אחרות?” היא נשמה עמוק, כאילו מתאזרת בסבלנות מול ילדה קטנה וסרבנית.

“כן,” שמחתי על המוצא שנתנה לי, לא ידעתי שזו מלכודת. “קבעתי עם חברות ללכת לבריכה, ואני לא יכולה לבטל להן. גם ככה הן פגועות מזה שאני מתרחקת מהן לאחרונה.”

“כן,” שמחתי על המוצא שנתנה לי, לא ידעתי שזו מלכודת. “קבעתי עם חברות ללכת לבריכה, ואני לא יכולה לבטל להן. גם ככה הן פגועות מזה שאני מתרחקת מהן לאחרונה.”

המבט שלה הפך להיות קר, זועם. “קבעת עם חברות ללכת לבריכה, ולכן את לא יכולה ללוות אותי? קבעת אתן לזמן שאני צריכה לסבול בבדיקה הזאת? ואחרי שהבטחת לי שתבואי?” הטון שלה היה שקט מאד, הבטן שלי התמלאה קרח. “אני לא מאמינה שאת מסוגלת בכלל ללכת להשתעשע ולהשאיר אותי לבד במצב הזה. אני בחיים לא הייתי עושה לך דבר כזה. חשבתי שיש נאמנות בקשר שלנו.” גלי אשמה הציפו אותי, ביניהם הרגשתי את המוח שלי מנופף אלי קלושות, עומד לטבוע, מנסה להזכיר לי מה רציתי להגיד.

“אני מצטערת, שבי. אני לא יכולה לבוא.” הזיק הזועם בעיניים שלה התחלף במשהו שגרם לי לעפעפיים שלי להיצמד זה לזה בבהלה. טירוף. היא התנשמה בכבדות, הסתכלה לצדדים ואז פסעה לדלת בצעדים כבדים, ועצרה פתאום. “הערכתי אותך יותר, דבורה. יותר ממה שמגיע לך, כנראה. אני פשוט המומה ממך. אישית – אני שמחה שאת לא באה אתי, לא רוצה תמיכה מחברה כמוך. אבל את, את! איך את מסוגלת?” הקול שלה ירד בבת אחת, נסדק, ועלה שוב. זו לא היתה הצגה, היא היתה המומה באמת. וצעקה בקול. “יש לנו אחריות על התינוק הזה. לך יש אחריות. הבטחת.” היא צמצמה את המרחק בינה לבין הדלת. חיכיתי שתצא כבר, שתשאיר אותי לבד להתבוסס בבוגדנותי. היד שלה התרוממה לכיוון הידית.

ונעלה את הדלת.

הפסקתי להרגיש. קול בתוכי אמר לי שוב ושוב: “את נעולה כאן. את נעולה כאן. שבי נעלה אותך.” המילים עברו בראש שלי כאילו מדובר בהודעה על שינוי שיעור המס. לא ניסיתי להתקרב לדלת, ידעתי שאין לי סיכוי. התיישבתי על כיסא, בוהה בשבי. מחכה שזה ייגמר.

זה לא נגמר. לא העזתי להסתכל בשעון, לא הזזתי אצבע, ניסיתי לנשום בשקט. הקירות זזו מולי, מתקרבים אלי עוד ועוד, כמעט נצמדים. נאבקתי על החמצן, הלב שלי נחבט בצלעות, פחדתי שהן תיסדקנה.

זו היתה הפעם הראשונה שידעתי, בוודאות גמורה, שאני הולכת למות.

לא יודעת אם עברו עשר דקות או עשר שנים עד ששבי נרגעה. היא השתתקה, הטירוף עזב את העיניים שלה והן היו מלאות בדמעות. הלב שלי נשבר.

הזמן איבד ממשמעותו, שבי צעקה משהו, לא שמעתי אותה. הצלחתי לשמוע רק את מחוג השניות בשעון שעל הקיר. לא יודעת אם עברו עשר דקות או עשר שנים עד ששבי נרגעה. היא השתתקה, הטירוף עזב את העיניים שלה והן היו מלאות בדמעות. הלב שלי נשבר.

קמתי, הושטתי לה יד, היא לא הושיטה את שלה. “אני מתנצלת, שבי. אני הולכת אתך. בואי.” הפה שלה התעקל בזווית של חוסר אמון. רציתי ליישר אותו. בכל מחיר.

*

יום אחר כך בהפסקה ישבתי במקום שלי, קוראת ספר. ברכי החליפה חוויות מהבילוי בבריכה עם פייגי ומירי הלבנה. הרגשתי לא שייכת והעדפתי לשבת לבד. מחזקת את תדמית הסנובית שדבקה בי, עייפה מכדי לנסות להפריך אותה. תלמידת י”ב גבוהה חיפשה אותי, הגישה לי שקית ניר מהודקת. “המזכירה ביקשה ממני להעביר לך את זה,” היא אמרה בענייניות, אדישה למה שקורה בתוכי. רצתי לחדר הקבצות ריק, לא הצלחתי לסגור אחרי את הדלת. ישבתי בפינה צדדית, עם הגב לפתח, והוצאתי בעדינות את סיכות המהדק.

תיבת פנדורה היתה בתוכה. קופסה ממותגת, צמיד ותליונים. ומכתב ארוך. קראתי אותו שלוש פעמים, המילים הטשטשו מולי ואיבדו ממשמעותן. ‘בטוחה שאת מבינה את המצב, וכמה קשה לי להיות בו… אני במתח גדול כל כך, ואתמול כשהרגשתי שאת נוטשת אותי להתמודד אתו לבד – הרגשתי שאני לא מצליחה לשלוט בעצמי… אני לא יודעת אילו מילים עוד לכתוב כדי לבקש את סליחתך. לא הגיע לך הדבר הזה ממני, זה בטח הפחיד אותך עד מוות… אני מקווה שזה רק עכשו, בחודשים הראשונים. בהמשך בעזרת ה’ יהיה לי יותר קל ואהיה יותר נסבלת.’

למרות כל בקשות הסליחה, למרות כל ההסברים – לא הצלחתי לחזור לנשום, לא הצלחתי לסלוח. כל מה שהשתחרר בתוכי אתמול סרב לחזור לתיבה.

למרות כל בקשות הסליחה, למרות כל ההסברים – לא הצלחתי לחזור לנשום, לא הצלחתי לסלוח. כל מה שהשתחרר בתוכי אתמול סרב לחזור לתיבה.

***

“את רוצה לישון?” שלוימי שואל כשאני נושקת לברכון ומניחה אותו על השולחן.

“אתה רוצה לצאת לסיבוב?” אני אוספת את הקינוחיות לפח, של שלוימי כמעט מלאה בגלידת וניל ועוגיות. השעה מאוחרת, אבל אני מרגישה ששלוימי צריך מרחב. המצח שלו עדיין מכווץ, והוא לא צחק אפילו פעם אחת בסעודה. כשאני חושבת על זה – הוא לא צחק הרבה בשבועות האחרונים.

“כן, אני אשמח.” הוא לא שואל אם אני עייפה, לא אומר שלא ישנתי בצהרים. רק מחליף מטיש-חלאט לבעקיטשע ואוסף את השטריימל מהספה בדרך לדלת.

“את חייבת לצאת עם אלה?” הוא מצביע על העקבים שלי כשאנחנו בדלת. מאז ששמע ממני על הנסיבות שהכניסו אותם לחיי – הוא שונא אותם יותר ויותר.

“אלה הכי נמוכים,” אני מתנצלת, לא ברור לי על מה. “יש לי יותר גבוהים, אם אתה מעדיף.”

החיוך שלו מבליח לרגע ונמוג מהר מדי. עצוב לי.

אחרי שבועות של חמסין סמיך – יש ברחוב רמז לאויר. אני מנסה לנשום אותו, להירגע. מגניבה מבטים זריזים אחורה כל כמה פסיעות, לא משנה כמה אני יודעת שזה לא הגיוני. אף אישה בהירת פאה לא עוקבת אחרינו. אני מקווה ששלוימי לא שם לב למבטים שלי. הוא לא. הראש שלו מורכן, אפילו הפאות שלו מתנדנדות לאט יותר מכרגיל. לראשונה בחיי אני לא צריכה לרוץ אחריו, ולא מבקשת ממנו להאט.

הראש שלו מורכן, אפילו הפאות שלו מתנדנדות לאט יותר מכרגיל. לראשונה בחיי אני לא צריכה לרוץ אחריו, ולא מבקשת ממנו להאט.

“אתה רוצה להגיד לי מה קרה?” אני מעזה לשאול כשאנחנו חוצים את כיכר השבת ונכנסים למאה שערים.

“מה קרה?” הוא מגחך, מריר. “את יודעת מה קרה, אכלת את הקש הזה כל היום.”

“לא זה, שלוימי. אני לא מכירה אותך בשבועות האחרונים.”

הוא שותק. גם אני. העקב שלי מתעקם קלות ואני מועדת, שלוימי בולם את הנפילה שלי ברגע האחרון.

“אני צריכה לקחת את הנעל הזאת לסנדלר, נראה לי קרה לה משהו.” אני הולכת בזהירות, שלוימי מאט את הקצב עוד יותר. אנחנו שותקים לאורך כמה סמטאות. אני מבזיקה מבטים אחורה.

“אני מפחד,” הוא שובר את השקט כשאנחנו מסתובבים לחזור הביתה.

“אתה מה?” אני לא בטוחה ששמעתי נכון.

“לא יודע אם מפחד זאת המילה, לא רגוע. כן, מפחד.”

“מפחד ממה?” אני מנסה להדביק את הרגש אל האיש.

“לא יודע,” הוא בועט באבן חצץ קטנה.

“מתי זה התחיל?” אצל נעמה גיליתי שלפעמים יותר קל לדעת ככה.

הוא סופר משהו בעזרת האצבעות שלו. “לפני שלוש שבועות אולי.”

“מה קרה לפני שלושה שבועות?” אני מנסה לחשוב בקול. דרך האור הקלוש הוא נראה לי נבוך.

“זה ממש מטופש.” הוא מהסס קצת, אולי בורר מילים. “את זוכרת שחזרת מ – – – מגבעת המבתר בפעם הראשונה? ואמרת שהיה בסדר ונראה לך שזה יכול לעזור? אבל אני הרגשתי שזה יותר מזה, שהיה לך טוב, סוף סוף.” הוא בולע רוק. פעמיים.

“ובמקום להיות מאושר – נהייתי עצוב.”

העצב שלו חובט בי, לוקח לי מהראות את מעט האויר הקיצי. הלכתי אליה בשבילו. רציתי שהוא ישמח. והוא לא.

דרך החושך אני רואה את הפנים שלו מאדימות, הוא מסלסל את הפאות במרץ שמאיים על שלמותן. אני מנסה להזיז את הבלבול שלי לצד.

“זה מטופש, אמרתי לך.” הוא מפרש את השתיקה שלי, מתגונן מפניה.

“למה מטופש?” אני בעצם שואלת, ‘למה אתה לא שמח?’

“כי – – – כל כך חיכיתי שתלכי כבר ל – – – אן שהרופא אמר. ואם זה יצליח, בעזרת ה׳, אמור להיות לנו יותר טוב. אז זה משמח, לא?”

“היית מעדיף שאני אפסיק ללכת?” אני חוששת מהתשובה שלו. לפני חודש הייתי שמחה על התירוץ, משתמשת בו כדי להמנע מגבעת המבתר וגלילותיה. עכשו אני לא מסוגלת לוותר.

“היית מעדיף שאני אפסיק ללכת?” אני חוששת מהתשובה שלו. לפני חודש הייתי שמחה על התירוץ, משתמשת בו כדי להמנע מגבעת המבתר וגלילותיה. עכשו אני לא מסוגלת לוותר.

“מה פתאום?” הוא מזועזע. “אני יודע שזה הדבר הנכון. אני פשוט לא מבין למה אני מרגיש ככה, אחרי שקיבלתי את המתנה שחיכיתי לה כל כך הרבה.”

מילים מבעבעות בתוכי, אני לא רגילה להיות האחראית עליהן בבית שלנו. הן שייכות לשלוימי. עכשו הוא זקוק להן, זקוק לי.

“אתה זוכר שדיברנו אז, אחרי שחזרתי, על זה שיהיה תהליך, והוא יכול לקחת זמן? הבטחת לי שיש לך סבלנות ואני לא צריכה לדאוג בכלל.”

“נכון.” הוא נראה מבולבל.

“אז אני מציעה שתיקח קצת מהסבלנות הזאת ותפנה אותה כלפי עצמך. שתהיה לך סבלנות גם בשבילך, כי זה יכול לקחת זמן. ואתה לא צריך לדאוג בכלל.”

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן