“היי רחלי, השגתי את ציטרון!” קובי נכנס הביתה, פניו קורנות מאושר. “סגרתי אתם. אנחנו בנופש השבת.”
“תשמעי,” הוא המשיך בהתלהבות, “גולדברג סיפר לי שהם הביאו אתם את הבסיס, ורק את הפינוקים קנו בצפת. זה יוצא הרבה יותר זול. מתאים לך?”
“כן, בטח,” אמרתי, והציניות שלי כבר התייצבה בעמדה. “אם זה עבד לגולדברג, מי אנחנו שנתווכח. הרי גולדברג הוא הסמכות העליונה לענייני טעם וריח.”
למה במקום שמחה אני מרגישה גירוד מוכר של תסכול מתחת לעור?
לא רציתי את השבת של גולדברג. נמאס לי שהבחירות שלנו מגיעות מתוך קטלוג של החברים מהכולל. בעודי מסתכלת עליו, ה’עוולות’ הקטנות של השנים האחרונות החלו לצוף, מרירות ומכאיבות.
לא רציתי את השבת של גולדברג. נמאס לי שהבחירות שלנו מגיעות מתוך קטלוג של החברים מהכולל. בעודי מסתכלת עליו, ה’עוולות’ הקטנות של השנים האחרונות החלו לצוף, מרירות ומכאיבות.
קובי הוא בעל נפלא. הוא מביא יושב ולומד, הוא קונה שוקולד בערב שבת, הוא משנן את כל הכללים שקיבל פעם על איך להתנהג. אבל בפנים הלב שלי רעב. רעב למישהו שיקשיב למילים שאני לא אומרת, ולא רק למה שכתוב בחוברות ההדרכה הכלליות. בכל פעם שהוא ניסה ‘לפתור’ אותי עם נוסחה מוכנה, הרגשתי את העלבון נערם בפנים, שכבה על גבי שכבה.
קובי זיהה שמשהו לא בסדר.
“אז את יודעת מה? אפשר לקנות הכל בעסקת חבילה. ברון סיפר לי שיש מסעדות שמביאות אוכל מוכן, כולל חד־פעמי. הכל כלול. ככה אין לך בכלל עול.”
“וואו, קובי. מדהים.” קולי נשמע שטוח, קפוא.
אבל הוא כבר היה מרוכז בטלפון.
“ברון נתן לי את המספר. הוא אמר שיש אופציה לשדרוג, להוסיף עוד כמה סלטים. אז מה תרצי להזמין רחלי?”
“מה שאתה רוצה, קובי.”
“אני רוצה מה שאת רוצה.”
“ואני רוצה מה שאתה רוצה.”
הפינג־פונג הזה, שפעם לפני עשר שנים נראה לי התחשבות עילאית, היה פתאום פחד טהור. פחד לגלות שאם נקלף את השגרה, את המשימות ואת ההמלצות של החברים, אין לנו מושג מי האדם שיושב מולנו. נבהלתי מהמחשבה שככה יעברו עוד עשר שנים, נתקתק משימות, נשיא את הילדים. ומה יישאר מאתנו כשנשב לבד? העתק־הדבק של חיים של אחרים.
קובי הרים את הפלאפון כדי להתקשר לברון, ופתאום כל החומות שבניתי במשך עשור פשוט קרסו.
“די כבר!” צעקתי. הקול שלי הרעיד את הקירות. “אל תתקשר לברון ולא לגולדברג ולא לאלמליח! אנחנו לא חייבים לעשות כל מה שהם עושים! די לחיות בתוך החיים של אנשים אחרים! אני לא חבילת שדרוג של ברון!”
“די כבר!” צעקתי. הקול שלי הרעיד את הקירות. “אל תתקשר לברון ולא לגולדברג ולא לאלמליח! אנחנו לא חייבים לעשות כל מה שהם עושים! די לחיות בתוך החיים של אנשים אחרים! אני לא חבילת שדרוג של ברון!”
השקט שנוצר בחדר היה מוחשי. קובי הניח את המכשיר על השולחן באטיות, כאילו כל תנועה חדה תנפץ את הבית.
בלי לומר מילה הוא קם והלך לסלון.
שמעתי את רעש קרטוני העץ. הוא פנה להרכיב את הארון החדש שקנינו מאיקאה, בורח אל העולם החומרי, הברור, שבו לכל דבר יש שרטוט, ברגים וחוקים קבועים שלא צועקים עליו.
נכנסתי אחריו לסלון. קובי ישב על השטיח, מוקף בלוחות לבנים, שקיות ברגים וחוברת הוראות פתוחה. הוא לא נראה מרוכז.
התיישבתי מולו.
הוא לא הרים את הראש.
“אני באמת לא יודע מה את רוצה,” הוא אמר. “אמרת שאת צריכה אוויר. ניסיתי לשמח אותך. שאלתי את ברון ואת גולדברג מה הנשים שלהן אוהבות.”
“אבל אני לא ‘נשים’, קובי!” הדמעות חנקו את גרוני.
“אני רחלי, רק רחלי,” אמרתי והקול שלי רעד. “נשים אוהבות את השדרוג של ברון ואת הנופש של גולדברג. אבל מה אני אוהבת? מה מחבר בינינו כשרק שנינו בחדר? נמאס לי שאתה מתייחס אלי כמו אל נוסחה, ונמאס לי לעקוץ אותך במקום פשוט להגיד לך שכואב לי.”
עכשו הוא הרים אלי את העיניים. “אז למה הסכמת לנופש?”
השאלה תפסה אותי לא מוכנה.
“כי רצית לשמח אותי.”
“אבל שאלתי אותך אם מתאים לך.”
“נכון.”
“ואמרת שכן.”
“נכון.”
“אז איך הייתי אמור לדעת שלא?”
“לא יודעת,” אמרתי. “כנראה חשבתי שתבין.”
ואז תיקנתי, “רציתי שתבין לבד.”
“אבל מה את כן רוצה, רחלי?”
לא היתה בקולו התרסה, רק עייפות גדולה ובלבול. השפלתי את המבט אל הברגים.
לא היתה בקולו התרסה, רק עייפות גדולה ובלבול. השפלתי את המבט אל הברגים.
“רציתי שתשאל אותי בלי שכבר תהיה לך תכנית מוכנה. בלי גולדברג ובלי ברון ובלי לדעת מראש איך אמורים לעשות נופש.”
“אבל שאלתי.”
“לא באמת. שאלת אם מתאים לי מה שכבר החלטת.”
קובי נשען לאחור והעביר יד על הפנים.
“אז לבטל?”
“אני לא יודעת.”
“את כועסת עלי בגלל הנופש, אבל את לא יודעת אם את רוצה שאבטל אותו.”
“אני לא כועסת בגלל הנופש.”
“אז בגלל מה?”
הרגשתי שוב את הכעס עולה. אתו עלו גם כל המשפטים החכמים שכבר ניסחתי לעצמי במשך שנים. אבל כשישבתי מולו, הם פתאום נשמעו גדולים מדי.
“בגלל העגילים,” אמרתי.
“אילו עגילים?”
“חישוקי הזהב שקנית לי אחרי הלידה של אברימי.”
הוא קימט את מצחו. “אבל כולם אמרו שהם יפים.”
“אני שונאת עגילי חישוק.”
קובי בהה בי.
“את אף פעם לא שמה אותם?”
“לא.”
הוא סובב בורג בין האצבעות.
“כהן אמר שאשתו ממש התרגשה מהם,” אמר לבסוף. וכמעט צחקתי. כמעט.
“כהן אמר שאשתו ממש התרגשה מהם,” אמר לבסוף. וכמעט צחקתי. כמעט.
“בדיוק, קובי. אשתו של כהן התרגשה מהם.”
“ורציתי שגם את תתרגשי.”
“אני יודעת.”
“אז למה לא אמרת שאת לא אוהבת אותם?”
“כי כבר היית כל כך מרוצה מעצמך.” חייכתי חיוך קטן ועייף. “לא רציתי להרוס לך.”
“ובמקום זה שמרת את זה שנתיים.”
“כן.”
“ועכשו צעקת עלי בגלל סלטים לנופש.”
“כשאתה אומר את זה ככה, זה באמת נשמע קצת משוגע.”
“רחלי, אני באמת לא יודע מה את רוצה ממני.”
“שתכיר אותי,” אמרתי.
“אני מכיר אותך.”
“אתה מכיר את סדר היום שלי. אתה יודע מתי אני עובדת, מה הילדים צריכים ומה לעשות כדי להקל עלי ביום שישי. אבל לפעמים אני מרגישה שאתה לא יודע מה משמח אותי. מה מעליב אותי. מתי אני רוצה עצה ומתי אני רק רוצה שתשב לידי.”
“אתה מכיר את סדר היום שלי. אתה יודע מתי אני עובדת, מה הילדים צריכים ומה לעשות כדי להקל עלי ביום שישי. אבל לפעמים אני מרגישה שאתה לא יודע מה משמח אותי. מה מעליב אותי. מתי אני רוצה עצה ומתי אני רק רוצה שתשב לידי.”
“איך אני אמור לדעת מתי זה מה?”
“אתה יכול לשאול.”
“כי לפעמים אני שואל ואת אומרת ‘לא משנה’.”
“נכון.”
“ולפעמים את אומרת ‘תעשה מה שאתה רוצה’, ואז מתברר שזאת התשובה הלא נכונה.”
“גם נכון.”
“אז זה קצת לא הוגן.”
“זה מאד לא הוגן.”
הוא שתק. אחר כך דחף לעברי את חוברת ההוראות.
“את רוצה לעזור לי עם הארון?”
“אני לא מבינה בזה כלום.”
“גם אני כבר לא.”
ישבנו עוד כמה דקות מול השרטוט. קובי חיבר לוח אחד הפוך, פירק אותו, מלמל משהו על ההיגיון של השבדים ואני החזקתי את המדף שלא ייפול.
ישבנו עוד כמה דקות מול השרטוט. קובי חיבר לוח אחד הפוך, פירק אותו, מלמל משהו על ההיגיון של השבדים ואני החזקתי את המדף שלא ייפול.
אחרי זמן מה הוא קם.
“אני אכין לנו קפה.”
“עזוב, אני אכין.”
הוא נעצר. “הנה. שוב אמרת לעזוב.”
“כי הקפה שלי מסובך.”
“כמה מסובך יכול להיות קפה?”
“ברזילאי. חצי כפית סוכר. חלב של אחוז אחד, אבל ממש מעט. ובכוס קרטון.”
הוא הביט בי כאילו הודעתי לו שאני שותה אותו עם חרדל.
“למה בכוס קרטון?”
“כי ככה אני אוהבת.”
“אבל תמיד הכנתי לך קפה בספל ואת שתית.”
“נכון.”
הוא נשף אוויר. “את מבינה שאת לא מקלה עלי.”
.
נכנסנו למטבח. קובי עמד מול הצנצנות, ואני נשענתי על השיש.
“זה הברזילאי?”
“לא. זה קפה נמס רגיל.”
“אז איפה הברזילאי?”
“בצנצנת בלי התווית.”
“ברור.”
הצבעתי. הוא פתח את הצנצנת הלא נכונה.
“השניה.”
“רחלי, יש כאן ארבע צנצנות בלי תווית.”
“אני יודעת לפי המכסה.”
הוא הסתובב אלי. “אולי תסבירי לי גם למה אי אפשר להדביק עליהן תוויות.”
הוא הסתובב אלי. “אולי תסבירי לי גם למה אי אפשר להדביק עליהן תוויות.”
“לא הכל היום.”
הפעם הוא חייך.
הוא הכניס כפית מלאה.
“חצי,” אמרתי.
הוא החזיר מעט קפה לצנצנת.
“חצי כפית סוכר,” תיקנתי.
“את רואה? נכשלתי כבר בשלב הראשון.”
“לא נכשלת. שאלת.”
הוא מזג את החלב ועצר.
“ככה?”
“עוד טיפה.”
הוא הוסיף.
“זהו.”
הוא הושיט לי את הכוס. טעמתי. היה בה קצת יותר מדי חלב ופחות מדי סוכר.
“נו?” שאל.
הבטתי בו מעל שפת הכוס.
“קרוב.”
“קרוב זה טוב?”
“זה עדיף ממושלם.”
קובי משך כסא והתיישב מולי.
“ואת הנופש?”
חשבתי רגע.
“אל תבטל עדיין.”
“אז מה לעשות?”
“תשאל אותי מחר מה הייתי רוצה שיהיה בו.”
“ומחר תעני לי?”
“אני אשתדל.”
הוא הנהן. “גם אני.”
9 תגובות
מושלם!! כל כך קרוב למציאות..
איזה סיפור חמוד.
על צעד קדימה משני הצדדים
לא מתחברת לגישה
רחלי יכולה מהרגע הראשון להגיד מה יעשה לה טוב ולא להוביל את בעלה המסכן במבוך חידות בעיניים קשורות.
בלי קשר, סיפור כתוב מצויין ובקצב טוב !
אבל חנה, על זה בדיוק הסיפור, על רחלי שלא אומרת ברור לבעלה מה היא רוצה, ועל בעלה שמחפש תשובות במקומות אחרים, ושתיהם מתחילים ללמוד לתקשר…
זה לא רק לא אומרת ברור. יש לה בעל שעובד לפי נוסחאות ‘מה אשה צריכה/רוצה’ ורחלי משתדלת כל הזמן לא לקלקל לו את הכיף שבנתינה.
אבל בשלב מסוים הריקוד הזה לא עובד. הוא לא מצליח לשמח אותה והם צריכים לכוונן מחדש את המערכת ביניהם.
סיפור מקסים.
אהבתי
איזה סיפור חמוד
זיהיתי את עצמי בסיפור הזה.
והרגשתי כמה לא הוגן כלפי בעלי שאני לא מבטאת מספיק מה אני רוצה, אבל יש לי תלונות (בעיקר בלב) על מה שלא מקבלת ממנו.