שתי בירות – פרק ב’

אמסטרדם 04:40

בסופו של דבר מישהו מושה אותה מהמים.

ידיים חזקות הופכות אותה ודופקות לה על הגב. היא מקיאה מים סגולים. מנסה להכניס אוויר ולא מצליחה. שומעת מבעד לחנק מישהו מתארגן להנשמה. 

היא לא רוצה הנשמה. מתפתלת ומנסה להתנגד, אבל הידיים חזקות ממנה והיא חצי מעולפת.

מאוכזבת מעצמה. לא מצליחה למות. שוב.

העיניים שלה סגורות והעפעפיים מוצפים. מנענעת את הראש חזק. מצד לצד. מים סגולים נוזלים מזוויות העיניים אל המדרכה הקפואה. מצליחה לפתוח סדק צר. מטושטש. מפוקסל. פנים זרות מתקרבות אליה. רוכנות לעבר פיה חסר האוויר. היא רוצה לצרוח אבל הגרון שלה מוצף והקול שלה טובע. הצילו! הפנים הזרות מתקרבות עוד. 

בכוחות אחרונים אוספת אגרופים ומכה בפנים המאיימות להחיותה. מכה ועוד מכה והפנים נשמטות על המדרכה לצדה. המבט שלה מצטלל לרגע. מביטה הצדה ורואה שם את שלמה, מדמם מהשפה העליונה. הזקן שלו נעלם והוא מגולח כמו ביום בו נפגשו לראשונה. היא חשבה אז שהוא מכוער. לקח לה זמן להתרגל למראה שלו. הפנים העגולות והאף האדום מצינון הזכירו לה סופגניה עם ריבה. אחרי שתיים שלוש פגישות היא הבינה שהוא איש טוב עם מידות טובות והם התארסו.

גם את לא היית יפה. היא שומעת את שלמה המוכה מדבר אליה. אתה קורא מחשבות? הקול שלה לא נשמע אבל שלמה עונה. את שלך אני קורא. גם את לא היית יפה עם הקוקו המגוהץ והז’קטים הגבריים שלך. וגם אני הייתי צריך להתרגל. ממתי אתה קורא מחשבות? מתמיד. כל מחשבה שחשבת מאז שנפגשנו. אתה מסוכן. היא מנסה לקום. אני צריכה לברוח. היא לא מצליחה לזוז. אף אחד לא עוצר. אנשים דורכים על שולי החליפה שלו, על קצות החצאית שלה. היא בסכנה גדולה. היא חייבת לקום.

פתאום היא בתחנת רכבת. אין לה מושג איך הגיעה לפה. שלמה כבר לא לידה. אולי הוא מת? היא רוצה גם אבל אין לה כוח לפגוש אותו למעלה. היא מקווה שמופרד למעלה. שיש כניסות נפרדות. בטח גן עדן מופרד וגיהנום לא. אחרת זה לא גיהנום. והיא עם כל החטאים שלה בטח תיזרק ישר לשם.

הרכבת מתקרבת. היא לא בטוחה אם לקפוץ. האור מסנוור אותה. היא צריכה שמישהו יגיד לה אם שלמה חי או מת. האיש בקטר מנופף לה. היא ממצמצת. שלמה? מה הוא עושה בקטר? שלמה חי. היא יכולה למות.

בקפיצה גמישה היא מזנקת אל הפסים. 

מכה מהירה וחזקה.

והיא מתעוררת.

ירושלים 11:30

באחת-עשרה מישהו אומר משהו. באחת עשרה וחצי כל המשרד כבר גועש. דרך האינטרנט המסונן שלה היא נכנסת ל”כיכר השבת”. כתוב שם שאישה חרדית נפלה אל מותה ממרפסת מלון בנתניה.

שפרה מנדס.

היא יודעת מי זו. אחותה למדה אתה בסמינר. מבוגרת ממנה בכמה שנים. בחורה יפה ומוצלחת. התחתנה עם השפיץ של חברון. בעלה ר”מ חשוב. היא לא זוכרת איפה. נראה לה שעבדה בתכנות. או עיצוב. בחול המועד האחרון ראתה אותה בכותל. היתה לה פאה יפה. היא נראתה שמחה.

רחלי אומרת שלא בטוח. שאפשר בטעות ליפול מהמרפסות האלה במלונות. שהמעקה נמוך. שאיזה אסון נורא. אמא לעשרה ילדים. אף אחד מהם עוד לא נשוי. לראשונה בתולדותיה היא רוצה שרחלי תעזוב אותה לנפשה. מבקשת להתמסר למידע. להרגיש בשקט את מה שהיא מרגישה. נכנסת למשרד וסוגרת את הדלת.

נזכרת שבאחת הפגישות שלהן סמדר שאלה אם יש לה לפעמים מחשבות אובדניות. היא אמרה שלא. שאם כבר אז יש לה מחשבות רצחניות. זה היה אחרי ריב קשה עם שלמה. הוא רצה לגזור את האשראי והתחיל להתנהל רק עם מזומן והיא איימה להפסיק לעבוד. הם לא רבים הרבה, אבל אז הרגישה שהיא יוצאת מדעתה. שלושה ימים לא הלכה למשרד, עד שהתחייב לה בשפה רפה שהרעיון גנוז והכרטיס בטוח.

רחלי נכנסת ושואלת אותה מה היא אומרת.

אני אומרת שהיא התאבדה. היא עונה. לא בטוח. אומרת רחלי. בטוח. היא חורצת. נשים לא נופלות ככה ממרפסות. זה אסור. אומרת רחלי. אולי. היא עונה. אבל מי שמתאבד הוא לא שפוי ושוטה פטור מהמצוות ככה שבטח אין פה גדר של חטא.

הטלפון של רחלי מזמזם. היתה רוצה לדבר עכשיו עם מישהו. אולי תתקשר לשלמה? היא לא רוצה להפריע לו באמצע הכולל, וחוץ ממנו אף אחד לא מבין אותה. לפעמים מתחשק לה שיהיה לה מעגל כזה שמתקשר לשמוע מה שלומה. מזל ששלמה לא פה. מזל שהוא לא קורא מחשבות. אם היה, בטח היה מזכיר לה את כל החברות שהוציאה מחייה בזו אחר זו, או מציע לה להתקשר לאחת האחיות שלה. האחיות שמחפשות אותה שנים ולא מוצאות.

רחלי יוצאת, והיא חוזרת לכיכר השבת. בוהה בנר המהבהב ליד הכותרת השחורה. אישה נפלה אל מותה. מעניין מה חשבה בשניות האלה לפני שפגשה את האדמה הקשה. מה חושבים אז? ולמה זה בכלל מעסיק אותה? יש לה בעל. יש לה ילדות. יש לה חיים.

את סקרנית. היא אומרת לעצמה. את סקרנית ואת אוהבת להרגיש דברים חדשים.

היא נזכרת בפעם הראשונה שהלכה לטיפול. רחלי ספרה לה אז שהיא הולכת לטיפול התנהגותי כדי ללמוד איך להפסיק לפסול בחורים על שטויות, ואותה זה הצחיק. באמת לא יזיק שילמדו אותך איך להתנהג אמרה לרחלי. ורחלי שלחה אותה לעשות גוגל לפני שהיא מלגלגת.

והיא עשתה וקראה והסתקרנה והחליטה לנסות גם כדי להרגיש איך זה, ומצאה את המטפל ההתנהגותי הכי טוב בתל אביב, וקבעה ונסעה וחיכתה, וכששאל אותה מה מביא אותך אלי התקשתה לענות. אין לי בעיות, היא אמרה לו. סתם רציתי להרגיש מה זה טיפול התנהגותי ואיך זה עובד, והוא חייך וזרם ובעזרתו האדיבה נזכרה שהיא קצת נלחצת לפני נסיעות, והם בודדו תחושות ורגשות ותגובות, והיא תרגלה מחשבות ופרשנויות והבינה פחות או יותר איך זה עובד. כלומר, לא עובד. היא ממשיכה להיות לחוצה וזעפנית לפני נסיעות ושלמה והילדות ממשיכים לנסות לבדר אותה, שרים לה לפני כל נסיעה “אין עוד מזוודות”, והיא נוזפת בהם שלא עושים צחוק מפסוקים אבל מה שהיא באמת רוצה זה שקט.

ועכשיו מעניין אותה איך שפרה מנדס הרגישה ואין לה מושג למה.

שעה ורבע אחרי היא בסופרלנד. קונה כרטיס לבנג’י. שלמה מסמס לה מיד. מה את עושה בראשון? רציתי להתאוורר קצת. היא עונה. מה לך וללונה פארק? הוא שואל. השירות הארור הזה. היא לא עונה. היא תספר לו אחר כך. כשהיתה בסמינר היתה באה לכאן לפחות פעמיים בשנה. שלמה לא יודע והיא מעולם לא ספרה לו.

בתנועה חדה היא אוספת את החפצים שלה. יומן. ארנק. בקבוק. טלפון. חמישים ושמונה מדרגות והיא למטה. יש לה קצת יותר משלוש שעות עד שתצטרך לאסוף את ריקי.

שעה ורבע אחרי היא בסופרלנד. קונה כרטיס לבנג’י. שלמה מסמס לה מיד. מה את עושה בראשון? רציתי להתאוורר קצת. היא עונה. מה לך וללונה פארק? הוא שואל. השירות הארור הזה. היא לא עונה. היא תספר לו אחר כך. כשהיתה בסמינר היתה באה לכאן לפחות פעמיים בשנה. שלמה לא יודע והיא מעולם לא ספרה לו. בפגישה השלישית שלהם דברו על בילויים. כמובן שלא השתמשו במילה הזו. שלמה קרא לזה פנאי ועד היום היא זוכרת איך המילה הזו היתה זרה למשלב הכללי שבו דיבר. וכל אחד סיפר על הבילוי המועדף עליו, ושלמה בז לחובבי האקסטרים למיניהם והיא הנהנה בהסכמה. זה היה אחרי שסיפר לה שהוא חובב בעיות מתמטיות, והיא כל כך צחקה והוא כל כך נעלב שהיתה חייבת לאזן קצת. ובהמשך כבר לא מצאה טעם לספר כי רוב הזמן היתה לפני לידה או אחרי לידה, ורכבות הרים ממילא לא השתלבו בחיים שלה.

בקופה מתברר שאי אפשר לקפוץ לבד. חייבים להיות בזוג או בשלשה. היא מבקשת מזוג נערות תיכון חילוניות להצטרף אליהן והן מסכימות.

המתקן מרים אותן לאט. אישה דקה בפאה חומה וחצאית כחולה ושתי נערות בג’ינס וחולצות מודפסות בכתום. הקרקע מתרחקת. האנשים מתגמדים. הצמחייה הולכת וקטנה. שתי הנערות אוחזות ידיים. צורחות באושר. היד שלה יתומה. 

בגובה חמישים מטר היא מציירת סביבה מרפסת קטנה של בית מלון.

ומשחררת את הקפיץ.

אמסטרדם 05:50

כולם כאן.

איך זה שכולם כאן?

לאמא שלה אין דרכון בתוקף ואבא שלה מעולם לא יצא מהארץ. האחים האברכים שלה לא גומרים את החודש. הגיסות שלה לא יכולות לקחת חופש אף פעם. וכולם כאן. עם הילדים. 

אמא לובשת שמלה ירוקה משונה. השרוולים שלה ארוכים. נושקים לרצפה. אבא שלה לבוש לבן, עטוף בטלית. הזקן שלו סגול. אמא? אמא לא רואה אותה. אבא? הוא לא שומע. 

הגברים יושבים על הרצפה בחדר של אנה פרנק והנשים משוטטות בין חדרי המוזיאון. בתוך הוויטרינות השקופות מתועדים חייה. בכל התמונות היא מחייכת. אמא שלה לימדה אותה לחייך תמיד. לא משנה מה את מרגישה בפנים, בחוץ את מחייכת. הנה פה היא מפוסלת, מחייכת ליד השולחן במטבח. ילדה בת עשר חוזרת מבית ספר רעבה. הבית מלא ריחות של בישול. בערב יש אצלם שבע ברכות לזוג יתום. אסור לגעת. זה לא לעכשו. היא הכינה לעצמה סנדוויץ’ והלכה לחדר היפה שלה. קנאה ביתומה שבשבילה אמא שלה מוכנה לטרוח, אבל גם הבינה שיתמות לא תשפר את המצב.

היא מחפשת את שלמה. רוצה לומר לו שהיא חיה, שזה הכל טעות, אבל לא מוצאת את הדרך החוצה. המון אדם מתפעל צובא על אחת הוויטרינות. היא מתקרבת לראות מה יש בה. 

התעודות שלה.

הכל-טוב-מאד. תמיד הכל טוב מאד. אמא שלה מקריאה בקול תעודה אחרי תעודה. כתה אחר כתה. רק התעודה של כתה י”ב חסרה. הדוקומנט החשוב אבד, מכריזה אמא, וכולם מתכופפים אל הרצפה ומחפשים. אתם לא תמצאו אותו, היא מנסה לומר, אמא שלי שרפה אותה. אבל מהפה שלה יוצאים רק ציוצים של ציפור שיר קטנה, הציפור שרה, בואי אמא, אמא’לה שלי, ואמא שלה לא שומעת אותה.

בכניסה לבית תור ארוך. שלמה יושב בעמדת הקבלה. לידו עומדות התאומות בבגדים זהים. רק מתי וכבר שמלות זהות? שלמה לבוש בפְרַאק השחור שלבש ביום חתונתם. מה פתאום פראק? היא שואלת. הוא לא עונה. אפילו לא מסב מבט.

אני לא מתה, היא צועקת. רציתי למות אבל אני לא. זו טעות. אני חיה. אני פה. יורדת למטה. תולשת בזעם מודעות מהקירות השקופים שמחוץ למוזיאון. כל מודעה שנתלשת מולידה ארבע אחרות שנדבקות לקיר מעצמן. הבניין כולו מתכסה במודעות אבל. שכבה. ועוד שכבה. ועוד אחת. שמה מתנוסס בשחור. יושבים שבעה בבית אנה פרנק.

באתי לנחם. אומרת אשה אחת לשלמה. את מי? הוא שואל. אני המורה של שולמית. ומה תספרי לשולמית על אמא שלה? מבקש שלמה לדעת. רק דברים טובים, מבטיחה המורה, ושלמה נותן לה להיכנס. עוד ארבע בנות דודות. חמישה דודים. שלושה זרים. רחלי מהעבודה. כולם מבטיחים לשלמה שיספרו עליה רק טוב.

אני לא מתה, היא צועקת. רציתי למות אבל אני לא. זו טעות. אני חיה. אני פה. יורדת למטה. תולשת בזעם מודעות מהקירות השקופים שמחוץ למוזיאון. כל מודעה שנתלשת מולידה ארבע אחרות שנדבקות לקיר מעצמן. הבניין כולו מתכסה במודעות אבל. שכבה. ועוד שכבה. ועוד אחת. שמה מתנוסס בשחור. יושבים שבעה בבית אנה פרנק.

היא היתה אשה מיוחדת. אף פעם לא חשבה על עצמה. התמסרה כל כולה לתורת בעלה. עבדה קשה כדי שיוכל לשבת וללמוד בשקט. אהבה לשתות בירה. היו לה המון תיקים ונעליים. היתה קונה גם כשלא היה כסף. אשה מיוחדת. נדירה. טיפלה בילדות במסירות. גם כשהיתה בדיכאון. ידעה להסתיר היטב את חטאיה. שמעה בסתר שירים לועזיים. אשה גדולה. אבדה גדולה.

למה שלמה לא עוצר את זה? למה הוא מרשה לדבר עליה ככה? שלמה נעלם והיא רוח. אף אחד לא יודע שהיא כאן. כנראה שהיא מתה. כנראה שגם אחרי המוות מרגישים ויודעים.

מרימה מבט ומגלה את ריקי עומדת על אדן החלון. היא מנסה לצרוח אבל הקול שלה לא נשמע. אירופה הארורה. למה אין פה סורגים? רצה פנימה. מתרוצצת בין החדרים. המסדרונות מתארכים ומסתבכים, המדרגות מתגבהות ומתעקלות והיא לא מוצאת את ריקי. רצה בחזרה למטה. אולי תצליח לתפוס אותה. פעם ראתה סרטון על ילד שנפל מקומה שניה לזרועותיו של מישהו שעבר ברחוב וניצל. בחוץ היא מחפשת בעיניה את החלון של ריקי ומגלה שהוא ריק. 

חבטה אדירה מרעידה את האדמה

והיא מתעוררת.

ירושלים 20:45

שלמה חושב שאפשר כבר לגמול את ריקי. היא חושבת שלא. בוא נחכה שתהיה בשלה. בוא נדחה את זה לפסח. עוד רגע חורף. יותר קל בקיץ. ושלמה מזכיר לה איך דחתה את הקץ עם התאומות בתירוצי עונות ואחר כך בתירוצי חגים, והתפנתה לעניין רק כשכבר היתה בהריון עם יעלי. את זוכרת כמה זה היה קשה? זה היה קל, היא ממהרת לומר. שלושה ימים והילדות התייבשו. את היית בהריון, הוא אומר. אז מה, היא עונה. ככה היה לי נוח. ושלמה לא ממשיך להתווכח. העול הרי ייפול עליה, והיא לימדה אותו לפני שנים שבכל מה שנוגע למטלות שלה אין לו פתחון פה.

אחר כך שלמה יצא לכולל ערב והיא ישבה עם נחמה’לה על תכנית לערב חברותי, וכל רעיון שהיא הציעה נחמה’לה פסלה, וריקי התרוצצה סביבן והיה לה קשה להתרכז, ובסופו של דבר הן הגיעו להסדר על חידון נושא פרסים, ויעלי זינקה מגומחת הפליימוביל לשמע המילה פרסים, ותמר הרימה את הראש מהקומיקס שסבתא מרים קנתה ואמרה ליעלי שהיא טיפשה ואין שום פרסים רק חידון בנושא פרסים, ונחמה’לה אמרה לה שהיא בעצמה טיפשה וניסתה להסביר מה זה “נושא פרסים” אבל תמר נעלבה והלכה לחדר וטרקה את הדלת. והנה עוד אחת הגיעה לגיל הטריקות. המשקופים שלהם בסכנה.

וגם היא.

עכשיו הקטנות במיטות והגדולות מתארגנות לשינה והיא מסתגרת בחדר שלה וחושבת שאין לה כוח לעוד הריון אבל ריקי כבר גדולה והיא לא תוכל למשוך אותה תינוקת לעוד הרבה זמן. היא מסמסת לשלמה שיקפוץ לסופר פארם ויביא לה חומצה פולית.

זה הסימן שלהם. כבר שנים. ככה היא מודיעה לו שהיא רוצה וככה הוא יודע שרוגזו של הריון נוסף מתרגש עליהם. והוא כותב לה מיד שאין מצב והיא עונה לו שיש והוא אומר נדבר בבית, ורבע שעה אחר כך הוא בבית והם מדברים.

ריקי עדין קטנה, הוא אומר. אתה זה שאמרת שאפשר לגמול אותה, היא עונה. זה לא קשור, הוא אומר. והיא יודעת שזה כן קשור אבל לא יכולה להסביר לו, אז רק אומרת בקול החמוד שלה, זה שהוא לא יכול לעמוד בפניו, שהיא ממש ממש רוצה וזה הדבר שהכי ישמח אותה וככה היא מממשת את עצמה וזו מצוה גדולה ואין להם בן ועד שיכלו נשמות שבגוף, והיא כמעט מקיאה כשהיא מדברת, אבל שלמה שקוע בחרדה של עצמו ולא שם לב.

אחר כך הוא הולך לסלון והיא למטבח וכל אחד עסוק בענייניו, ואחרי חצי שעה הוא מודיע לה שקבע להם שיחה אצל הרב פרידלר, והיא רוצה לנאץ ולגדף ומתאפקת רק בגלל שיעלי עדין ערה. והוא אומר במנגינה של גמרא שאם היא לא מתירה לעצמה לנוח עוד קצת צריך רב שיתיר לה. והיא יודעת שאם היתה מסבירה לו היה מבין אבל היא לא יכולה להסביר והוא לא מבין, ומחר היא תלך עם שלמה לרב פרידלר כדי לקבל היתר שיפרק להם את הבית.