שתי בירות – פרק ג’

סמדר אומרת שנגמר להן הזמן והיא מגלה שהצ'קים שלה לא נמצאים בתיק. שלמה. מתחשק לה לצרוח. סמדר אומרת שזה בסדר. שתשלם בפעם הבאה. היא לא רוצה בפעם הבאה. היא שונאת שנוגעים לה בתיק ושלמה יודע את זה. יום אחרי שהתחתנו מצאה אותו מחטט לה בתיק. הוא אמר שחיפש מפתח והיא אמרה שבתיק שלה לא נוגעים. בבקשה ותודה. שעה הם לא דברו. אחר כך היא בקשה סליחה והסבירה שוב שככה היא רגילה. בתיק שלה אף אחד לא נוגע. וכשהוא אמר שהוא לא אף אחד שתקה ולא אמרה כלום.
ממוצע 4 | 1 מדרגים

אמסטרדם 05:15

אף אחד לא סיפר לה שיש ים בהולנד.  

היא נאבקת בגלים צהובים. לא מבינה מה הופך אותם לצהובים. רושמת לה בשולי המוח לבדוק את זה ומכה בהם כמו בשק אגרוּף. מאות אנשים על החוף. לאף אחד לא אכפת שהיא טובעת. היא שמעה על זה פעם. אחת המורות בסמינר הקרינה להן סרטון שהראה ניסוי חברתי כזה. מישהו שכב מעולף ברחוב ואף אחד לא ניגש. ככה זה גויים. מי כעמך ישראל. אצלנו זה לא היה קורה.

כנראה שזה נכון. אף אחד לא ניגש. לאף אחד לא אכפת שתמות. גם לה לא אכפת. מוצא חן בעיניה שמכבדים את הטביעה שלה.

למה היא לא מצליחה להרפות ולטבוע? הגוף שלה נאבק מעצמו. גל צהוב מתנפל עליה והיא בולעת מים. יש להם טעם של בירה. צמא משתלט עליה והיא שותה בלגימה אחת את הים כולו.

עכשיו היא עומדת על קרקע בוצית. רגל שמאל שלה מותשת ממאמץ. הבגדים שלה נוטפים אבל הפאה שלה יבשה. היא לא מבינה איך זה יכול להיות ורושמת לה בשולי המוח לבדוק את זה. המוני דגים מפרפרים למרגלותיה. האנשים על החוף נעלמו. תיקים ומגבות זרוקים על החול.

עוברת מתיק לתיק. מאה ועשרים תיקים. פותחת רוכסנים. פורמת קשרים. מחפשת ספרים. התיק הראשון ריק. גם השני. גם השלישי. בתיק השישי היא מוצאת ספר, וגם בעשרים ותשעה שאחריו. כל השאר ריקים. שלושים ספרים מתגבהים לידה. היא מרימה אותם בקלות. הידיים שלה פרותזות מפלדה, אז לא כבד לה בכלל.

מוצאת מקום שקט בקצה החוף וקוראת בשקיקה. זה מוזר העניין הזה שהולנדים מחזיקים ספרים בעברית. כנראה קשה לקרוא בהולנדית. כל ספר שמסיימת היא קוברת בחול. כל ספר שהיא קוברת מצמיח מצבה. על כל מצבה מופיעה תמונה שלה עם הכיתוב ‘נעדרת’.

שלושים ספרים. שלושים מצבות.

גלים צהובים מתקרבים אליה. מי חושב שהיא נעדרת? הים בורא את עצמו מחדש. היא שונאת צהוב. היא חייבת להתרחק. או להתקרב. היא לא בטוחה. נשארו לה עוד שלושה ספרים לקרוא. אחר כך תוכל לטבוע.

גלים צהובים מתקרבים אליה. מי חושב שהיא נעדרת? הים בורא את עצמו מחדש. היא שונאת צהוב. היא חייבת להתרחק. או להתקרב. היא לא בטוחה. נשארו לה עוד שלושה ספרים לקרוא. אחר כך תוכל לטבוע.

ניידת חולפת על הכביש הקרוב. אורות מהבהבים בכתום וירוק. מישהו כורז את שמה שוב ושוב. הקול מוכר לה. זה שלמה. 

אישה נעדרת. מטר שבעים. מבנה גוף חרדי. עיניים סגולות. פאה קצרה בצבע חום. חולצה משובצת. כל היודע דבר מתבקש… גל צהוב דוהר אל החוף. היא מנסה לקום ולא מצליחה. 

הגל מכה בה בעוצמה והיא מתעוררת.

ירושלים 07:45

מנסה לקום ולא מצליחה. אין לה כוח ואין לה חשק. שלמה כבר חזר מהתפילה. כבר העיר את הילדות. כבר קפץ לסופר וחזר. כבר קרא את הכותרות הראשיות בעיתון. 

והיא לא קמה.

את תאחרי לעבודה. אומר לה שלמה. אולי בכל זאת תקומי? הוא אומר ויודע שהוא עושה טעות. 

הוא לא מבין למה היא הולכת לישון מאוחר כשהיא כל כך עייפה. היא הסבירה לו פעם שהיא צריכה זמן סתם להיות, בלי לעשות כלום. אם היה לי יום בלי זמן שסתם הייתי ובהיתי אני לא נרדמת. והוא לא מבין את זה. כלומר, הוא לא מבין שהיא צריכה זמן כזה אבל היא מרגישה שהוא מבין שהוא לא מבין. זה מספיק טוב לה כל עוד הוא מניח לה לבהות. רק שכשהיא לא קמה בבוקר הוא נלחץ. 

לחץ עובד עליה הפוך. פעם הציע לה להקדים לישון. והיא? אל תהיה אמא שלי. אל תגיד לי מה לעשות. אל תחנוק. והוא בכלל לא התכוון, אפילו הציע לדאוג לילדות ולשמור על השקט. באמת רק רצה לעזור. אבל היא הזדעפה והתכנסה ונשארה ערה כל אותו הלילה ולמחרת לא הלכה לעבודה וישנה כל הבוקר ולא הודיעה לאף אחד וחודש לקח לו עד שנרגע מהפחד שהנה היא מאבדת את העבודה שלה.

היא מפרנסת לבד מהיום בו נישאו והוא מעריץ אותה על זה. ההערצה הזו קשה לה ונעימה לה בו זמנית. פעם שאל אותה אם היא רוצה שיחפש איזו עבודה. אפילו משהו קטן. תורני אולי. שיקל מעליה. זה היה בהריון של התאומות. היא כל כך הזדעזעה. שאתה תצא לעבוד? למה? אני מסתדרת מצוין. אני מאושרת שאתה לומד. אם יש איזה הצדקה לקיום שלי זה הלימוד שלך. ושלא תעז לחשוב על זה שוב.

אבל הוא לא מצליח לא לחשוב על זה. היא יודעת. היא מרגישה אותו. הוא חושב שזה מוגזם שהכל עליה. והוא חושב שגם אם היתה מסכימה שיסייע קצת בפרנסה אין לו ממש ידע וכישורים, כי חוץ מללמוד הוא לא יודע לעשות שום דבר. והיא מחזקת אותו שלא ירגיש נחות. מזכירה לו כמה הוא מאוהב בלימוד וכמה הוא נהנה מכל רגע בכולל. אבל הוא לא יכול שלא לחשוב מה היה קורה לו היה נדרש לצאת לעבוד.

קפלן, החברותא שלו עד לפני שנה, שהפך למשיב בישיבה של חמיו אמר לו: שלמה, אם היו מחפשים ר”מ הייתי ממליץ עליך. ושלמה חשב לעצמו: אם. אם היה לי אבא נכון במקום הנכון. וכשסיפר לה את זה היא פצחה בנאום חוצב על תורה לשמה ועל קרדום לחפור בו והזכירה לו את הבוז המשותף שהם רוחשים לתאבי השטעלעס והפראקים.

קפלן, החברותא שלו עד לפני שנה, שהפך למשיב בישיבה של חמיו אמר לו: שלמה, אם היו מחפשים ר”מ הייתי ממליץ עליך. ושלמה חשב לעצמו: אם. אם היה לי אבא נכון במקום הנכון. וכשסיפר לה את זה היא פצחה בנאום חוצב על תורה לשמה ועל קרדום לחפור בו והזכירה לו את הבוז המשותף שהם רוחשים לתאבי השטעלעס והפראקים. והוא מיהר להגיד לה שהיא צודקת והיא השביעה אותו שוב שלא יעז לחשוב על זה, והוא כמובן לא נשבע רק אמר שבעזרת השם בלי נדר, והיא לא הניחה לו עד שהבטיח שהוא שמח ושטוב לו. אבל המחשבות האלה מדי פעם נחשבות. גם אצלה.

ועכשיו היא לא קמה וזה מדאיג אותו, אבל הוא שותק ולא אומר כלום.

בפגישה השניה שלהם שאל אותה איך היא עם אשה כשרה עושה רצון בעלה, והיא כהרף עין ירתה לעברו ושאלה איך הוא עם בזעת אפיך תאכל לחם. אז השתעשע והתפעל. הרגיש בר מזל. איזו בחורה שנונה וחריפה נפלה בחלקו. עכשיו הוא מבין שלא שנינות היתה שם אלא אמת פשוטה. הוא לא מזיע על פרנסת הבית והיא לא עושה רצון בעלה.

הוא הולך למטבח להכין לה קפה. היא שומעת אותו. התנועות שלו מהירות ובטוחות. כוס אמתית. היא לא סובלת חד פעמי, במיוחד לא בשתיה חמה. כפית שטוחה, בלי סוכר, חלב סויה. מגיש לה למיטה. מניח ויוצא. גם קפה למיטה זה עסק. לא צריך. אל תכין לי. אל תביא לי. אני אכין לעצמי. אחר כך אני מרגישה שאני חייבת לך מדי. חייבת לי? הוא לא מבין. את לא חייבת לי כלום, אני רוצה להכין לך. והוא מכין והיא אומרת אבל תזכור שאתה רצית והוא מבטיח להשתדל לזכור, והיא שותה וקמה וזה מה שחשוב.

סבב חיבוקי בוקר. עשרים שניות לכל אחת. היא קראה באיזה מקום שחיבוקים מחזקים את המערכת החיסונית. וגם אהבה זה חשוב. ריקי מתרפקת ומסרבת לעזוב. אמא שלה לא ידעה לחבק. כלומר, היא ידעה לחבק, אבל לא אותה, והיא נשבעה להיות אחרת. בכל פעם שנשבעה אבא שלה היה מוחה בקול. אסור להישבע. אבל היא ידעה שאחרת אין לה סיכוי. היא מנתקת את ריקי בעדינות והולכת להתלבש. ההחלטות שלה לא שוות כלום, אבל אם היא נשבעת היא מקיימת. ברית כרותה לשפתיים והפרוצדורה של התרת נדרים מסובכת מדי.

כששלמה התוודע למנהגה הקלוקל כבר היו עמוק בתוך הֶסדר האל תהיה כמו אמא שלי ואל תגיד לי מה לעשות, ורק פעם אחת באיזו עת רצון כשחזרה ממסע קניות שטופה בצהלת מגפיים ותיקים ונשבעה שהוא הבעל הכי מפרגן בעולם, אמר לה שמחובתו כבעל הבית להתריע על בעייתיות העניין, והיא אמרה שהנה הוא יכול להיות רגוע. ולא, אין צורך לפתוח ספרים ולהוכיח לה את חומרת הדבר. היא מאמינה לו. חובתו מולאה ותודה רבה. והוא הבין שאין בכך כדי להבטיח איזה שינוי ושינוי אכן לא חל.

הגדולות כבר בחוץ. ריקי מאורגנת. היא אוספת את חפציה הפזורים. יומן. בקבוק שתיה. ארנק. שלמה מזכיר לה לקחת את הכריך ולא מזכיר במילה את הרב פרידלר. היא שונאת שהוא מכין לה, כי היא מרגישה שזו דרכו למנוע ממנה לקנות לעצמה אוכל מוכן. אבל גם אוהבת את הסנדוויצ’ים שלו. גם היא לא אומרת מילה על הרב פרידלר. ממלמלת תודה ויוצאת.

המשרד שלה קרוב לבית. כולם מקנאים בה ואותה זה מעצבן. מרגישה לכודה בתוך רדיוס קטן מדי. נסיעה של חצי שעה לעבודה היתה עושה לה טוב. המרחק הקצר לא מצדיק אפילו עלייה לאוטובוס. מאתיים שלושים וחמישה צעדים והיא פותחת את הדלת האפורה. רגל שמאל מציקה לה. שלושה תורים קבע לה שלמה לאורתופד ואת כולם החמיצה. שכחה. לא הספיקה. התקשתה להתאים את עצמה ליום ולשעה.

פותחת מחשב. צריכה לסיים שני פרויקטים ולשלוח לנעמה. התנועות שלה אטיות. לא מתחשק לה להתחיל את היום הזה. אמא שלה היתה אומרת שהיא מפונקת. שהיא צריכה לשמוח שיש לה עבודה טובה עם משכורת טובה. שטוב שהיא דחפה אותה ללמוד תכנות. הביטוי הזה תמיד היה לה מוזר באוזן. מה פתאום שאמא תדחף את הילדה שלה?

אתמול ברכי שאלה אותה מה היא עושה והיא הרגישה צער שיש לה עבודה. השאלה הזו תמיד מעוררת בה חשק לענות שהיא לא עושה כלום. משעמם אותה לדבר על העבודה שלה. מה זה אומר?

את ברכי פגשה בסופר אחרי שנה ומשהו שלא דברו. פעם היו חברות טובות, עד שהרגישה שהחברות תובענית לה מדי. ברכי קַבלה על ההיעלמויות שלה, והיא דיללה את הקשר בהדרגה עד שמת. ברגע הראשון נלחצה. התרכזה במדף הגבינות בתקווה שברכי לא תשים לב, אבל ברכי שמה לב ופתחה בשיחה בטבעיות נטולת משקעים, והיא נשמה לרווחה. 

נעמה כותבת לה: מה קורה. היא עונה: כבר שולחת. מבטיחה לעצמה חצי שעת קריאה אחרי שתשלח את המיילים לנעמה. האצבעות שלה רצות על המקלדת. בודקת שוב שהכל רץ כמו שצריך ומצרפת הוראות הפעלה. מתנסחת במשלב נמוך יחסית לעצמה. היא יודעת אבל לא אכפת לה עכשו. מסיימת ושולחת.

מעבירה את הנייד למצב שקט. נועלת את הדלת ומושיטה יד אל מאחורי קרטונית הניילוניות. שולפת משם את ארבעה בתים וגעגוע ושוקעת בעולם אחר.

כשרחלי דופקת על הדלת ומודיעה לה שיש לה טלפון במזכירות היא רואה על צג הנייד שלוש עשרה שיחות שלא נענו. ארבע מבית הספר של הילדות ותשע משלמה.

אמסטרדם 03:50

המיטה שלה ניצבת במרכז כיכר דאם. מנסה להירדם ולא מצליחה. הנייד שלה רוטט שוב ושוב. מושכת את השמיכה המשובצת ומכסה את הראש, מה שמשאיר את כפות הרגליים שלה חשופות לקור.

אפס מעלות. למה אף אחד לא מדליק את החימום? 

הנייד ממשיך לרטוט. היא לא רוצה לדבר עם אף אחד. קולות מוכרים מתלחשים סביבה. פותחת חצי עין ונבהלת. מה אתם עושים פה? אבא. אמא. שולי וגילי. סבא וסבתא שולמן. דודה חיה. אפי ורובי. אפרת. אפרת? בבת אחת היא מתיישבת. אפרת אף פעם לא באה. לשום מקום היא לא באה. לא לחתונות ולא לבריתות ולא למסיבות חנוכה. רק ללוויות היא באה. 

אמא מסבירה לאט. היא מבינה מהר. שלמה והילדות. משאית מלט התהפכה על הרכב שלהם ולא נשאר ממנו כלום. 

עכשיו כדאי שהיא תקום ותתלבש כי כולם מחכים ורוצים כבר לצאת.

לא רוצה להתלבש. אין לה מה ללבוש. החולצה שהיא אוהבת בכביסה. היא רוצה לישון. לא אכפת לה שיקברו אותם בלעדיה.

הכיכר מלאה עד אפס מקום. כל מי שהכירה אי פעם נמצא שם. להקת רחוב מנגנת את Back to Black של איימי וויינהאוס וכולם רוקדים.

מעגל של כל האחייניות. כולן בשמלות סגולות תואמות. אבא שלה מוחא כפיים. מעגל של החברות שלה. רחלי וברכי רוקדות ביחד. רחלי רוקדת גרוע וזה משמח אותה. היא לא מבינה איך רוקדים ככה מעורב. רוצה לבקש משלמה שידאג למחיצה ונזכרת שהוא נמחץ מתחת למשאית מלט.

רחלי מתקרבת למיטה שלה ושואלת אותה למה היא לא בוכה. לבכות על מה? היא לא מבינה. טוב להם. שלמה בטח לומד שם בנחת והילדות צדיקות גמורות. מאה אחוז גן עדן. פחות קר מכאן. זה בטוח.

רחלי מתקרבת למיטה שלה ושואלת אותה למה היא לא בוכה. לבכות על מה? היא לא מבינה. טוב להם. שלמה בטח לומד שם בנחת והילדות צדיקות גמורות. מאה אחוז גן עדן. פחות קר מכאן. זה בטוח.

רחלי בוהה בה. העיניים שלה משנות צבע מירוק לסגול והיא אומרת: עליך תבכי. שנשארת לבד.

לבכות שנשארתי לבד? היא לא מבינה. למה?

פתאום היא לבושה. חצאית כחולה וחולצה תכלת. עומדת על המיטה ומספידה. מסביבה פורחות בועות סבון ענקיות.

נהוג לבקש סליחה מן המת אבל אין לי על מה. הזוגיות שלנו היתה מושלמת. מעולם לא פגעתי בשלמה. גם ההורות שלי היתה מושלמת. מעולם לא טעיתי. הכנתי ארוחות. חתמתי על דפי קשר בימי ראשון. הקפדתי לחבק כל בוקר. לכן לא אבקש מכם סליחה. כן אגיד לכם תודה. תודה ששמרתם עלי ותודה ששחררתם אותי.

כולם מתעלפים והיא מתעוררת.

ירושלים 18:00

סמדר מחכה לה שתתחיל והיא שותקת. אין לה מה להגיד. משהו אחד משמעותי שעבר עליך השבוע. היא ממשיכה לשתוק.

גם שלמה מתלונן שהיא לא משתפת. היא אומרת לו שהעיקר שהוא מתעניין בה ואם תרגיש צורך תשתף. הוא חושב אחרת. היא מתלהטת ואומרת שלכפות עליה לשתף מוכיח שהוא לא מתעניין בה אלא בעצמו. מזל שהילדות ישנן. סביבן יש להם מלא מה לדבר. אבל על עצמה קשה לה. זה לא שאין לה מה. הרבה דברים רצים לה בראש. שיחות שלמות היא מנהלת עם עצמה. אבל להגיד קשה לה ושלמה מוותר.

סמדר לא מוותרת ומבקשת ממנה לחשוב על אירוע אחד משמעותי שקרה לה השבוע. 

יעלי פתחה את הראש.

סמדר מבקשת ממנה לספר קצת על יעלי והיא מתארת את ילדתה בת השבע. האקרובטית הקטנה שלה שהלכה בגיל תשעה חודשים ורכבה על אופניים בגיל שנתיים וחצי. הילדה שכל כך אוהבת לרוץ ואין לה איפה. שטיפסה על העץ היחיד ששרד בחצר בית הספר. שניסתה לעזור לחברה להתיישב על הענף שלצדה. שנפלה את כל הדרך אל האדמה הקשה בעקבות חברתה המועדת. שפתחה את הראש ועמדה בגבורה בתפירה הכואבת כי לבכות זה בושות. 

העיניים שלך מבריקות, אומרת סמדר, והיא שותקת.

לא הייתי שם. שלמה ניסה להשיג אותי ולא עניתי. הוא נאלץ לעזוב את הכולל ולבטל בוקר שלם. בגללי. והיא לא אומרת לסמדר שבזכות זה לא הלכו לרב פרידלר ושבסתר לבה שמחה. רק חוזרת ואומרת: לא הייתי שם. יעלי היתה זקוקה לי ולא הייתי. שלמה התקשר ולא עניתי.

הוא אבא שלה, אומרת סמדר.

אני אמא שלה, היא עונה.

עכשו הן שותקות והיא סופרת בלב עד שתים עשרה. זה אורכה הקבוע של השתיקה הטיפולית של סמדר לפני שתזמין אותה להתבונן בתובנה שאמורה לסדר לה את הראש.

אני מזמינה אותך לבדוק מה מציק לך בעובדה שלא היית זמינה. האם ההפסד של שעות הלימוד של שלמה? אולי משהו אחר? כדאי שתתבונני בזה.

העפעפיים שלה כבדים ואין לה כוח להתבונן בשום דבר. היא לא צריכה לשלם ארבע מאות שקלים לפסיכולוגית כדי להבין שהמצפון שלה מייסר אותה. קראת ספרות זרה. קיבלת את העונש שלך. היא נזכרת בפעם הראשונה שכף רגלה דרכה בספריה העירונית. חודש לאחר נישואיה הקשיבה בפליאה עצומה לחברותיה בעבודה דנות על ספר שאת שמעו מעולם לא שמעה. אחר כך התברר לה שהן מנויות כולן בספריה העירונית.

למחרת, חמש דקות אחרי ששלמה יצא לכולל יצאה גם היא. בדקה בדפי זהב איפה ממוקמת הספריה ויצאה. הרגישה פושעת להסתובב בין המדפים, ובאופן מוזר מצאה התחושה חן בעיניה. שעתיים בילתה בקריאת תקצירי ספרים ולא הצליחה לבחור. רצתה את כולם ולא רצתה אף אחד. הספרנית האדיבה ניסתה לייעץ לה. שאלה אותה איזה סגנון היא אוהבת ולא היתה לה תשובה. סגנון? הסיפורים בהמשכים שהיא קוראת במוסף של שבת. איזה סגנון זה? לא היה לה מושג. בסופו של דבר יצאה עם שלושת הספרים האהובים על הספרנית. וכשמעדה על סף דלת ביתם ומיהרה ברגל דואבת להטמין את הספרים עמוק מאחורי ערמת המטפחות שלה, הבינה ששכר ועונש זה לא רעיון, זו מציאות.

סמדר אומרת שנגמר להן הזמן והיא מגלה שהצ’קים שלה לא נמצאים בתיק. שלמה. מתחשק לה לצרוח. סמדר אומרת שזה בסדר. שתשלם בפעם הבאה. היא לא רוצה בפעם הבאה. היא שונאת שנוגעים לה בתיק ושלמה יודע את זה. יום אחרי שהתחתנו מצאה אותו מחטט לה בתיק. הוא אמר שחיפש מפתח והיא אמרה שבתיק שלה לא נוגעים. בבקשה ותודה. שעה הם לא דברו. אחר כך היא בקשה סליחה והסבירה שוב שככה היא רגילה. בתיק שלה אף אחד לא נוגע. וכשהוא אמר שהוא לא אף אחד שתקה ולא אמרה כלום.

בחוץ, היא נושמת עמוק את האוויר הקריר ומנסה להירגע. תולשת עלים. מועכת וזורקת. היא לא חייבת למהר. שלמה לקח את הילדות לבני ברק לבת מצוה של דסי. בזכות דסי גם הערב לא יצליחו להגיע לרב פרידלר. שלמה אמר שיישאר ללמוד באיצקוביץ’ ויחזיר אותן בערב. היא מקווה שזכר לחגור אותן אבל לא מתקשרת לבדוק.

חוצה את הכביש מתחת לגשר המיתרים לכיוון קריית משה. היא לא מכירה את האזור אבל לא אכפת לה. קראה באיזה ספר בשבח השוטטות ומאז מאריכה את הדרך הביתה בכל הזדמנות. מתעמקת בשלטים של רחובות, עוקבת אחרי חתולים עזובים וחוקרת מרפסות של אחרים.

חוצה את הכביש מתחת לגשר המיתרים לכיוון קריית משה. היא לא מכירה את האזור אבל לא אכפת לה. קראה באיזה ספר בשבח השוטטות ומאז מאריכה את הדרך הביתה בכל הזדמנות. מתעמקת בשלטים של רחובות, עוקבת אחרי חתולים עזובים וחוקרת מרפסות של אחרים. אבל אף פעם לא מצליחה לחוות את השקט שהובטח שם בספר. לא מצליחה להפסיק לחשוב על שלמה ועל הילדות ועל אלף המשימות שמחכות לה בבית.

חצי שעה של שוטטות והיא הולכת הביתה.

פעם קראה ראיון עם אגי משעול. אגי אמרה למראיינת שהמצב האידאלי לאישה הוא שיהיו לה בעל וילדים ושהם לא יהיו בבית. היא מסכימה אתה. היא לא זוכרת מתי היתה לבד בבית. נעים לה לבד בבית.

מתלבטת מה לעשות. איך לנצל את האושר שנפל עליה. היא יודעת מה היא רוצה לעשות אבל לא רוצה לעשות את זה. קחי את עצמך למטבח ותבשלי משהו. היא אומרת לעצמה. תרימי טלפון לרחלי. תקראי. תתפללי ערבית. תכניסי כביסות. אל תעשי את זה. תעסיקי את עצמך. את יודעת שזה לא רעיון טוב.

אני יודעת, היא עונה לעצמה. אבל לא יכולה שלא. 

והיא הולכת לחדר שלה, ופותחת את הארון, ועולה על כיסא, ומזיזה הצדה את ערמת הסריגים ואת הצעיפים ואת המגבות החדשות הרזרביות. והנה היא רואה אותה. 

תעצרי עכשיו. תחזירי את הכל למקום ולכי מפה. היא משתיקה את הקול, מוציאה את הקופסה הירוקה, יורדת ומתיישבת על הרצפה.

ופותחת.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 תגובות

  1. כתיבה משובחת. קולחת. מכניסה את הקורא(ת) הישר לתוך הרעשים הגועשים של המוח והנפש. ציור פנטסטי של בעל חכם, משתדל, אוהב, מתוסכל מול אישה שעונה על אותן הגדרות בדיוק בקיצור, ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן