שתי בירות – פרק ד'

ברבע לעשר הם יוצאים לרב פרידלר. הרבנית מכניסה אותם לחדרון הקטן ומגישה להם מים. הרב מבקש שיברכו ועונה אמן ושואל במה העניין ושלמה בפנים אדומות ומשפטים מקוטעים אומר שיש להם ברוך השם שש בנות, לגדולה ממש לא מזמן מלאו שתים עשרה, והקטנה רק בת שנתיים, ונכון שאין להם בן אבל נראה לו שזה עוד לא הזמן.

אמסטרדם 06:10

מצד ימין רחלי. לבושה בלויי סחבות ועדיין יפה.

מצד שמאל גילי. עטופה בשקיות אשפה שחורות.

הן רבות ביניהן והיא רוצה לישון.

בבקשה תהיו בשקט. עוד רגע אור והרחוב יתמלא בצלצולי אופניים ומנועים ואנשים ולא אוכל לישון. בבקשה. 

הן מתעלמות ממנה וממשיכות להתקוטט. תעברי למדרכה ממול. לא. תעברי את. אני הייתי פה קודם. אז מה אם היית? אין אדם נוגע במוכן לחברו. פרנסה משמים. גילי מושכת לרחלי בשערות. השערות נתלשות כולן ורחלי קרחת.

הן מבקשות שהיא תשפוט ביניהן אבל היא לא רוצה. רק להתרחק. כואב לה הראש. לא בשביל זה עזבה מיטה חמה ועברה לרחוב.

בתנועה מהירה היא קמה. אוספת את חפציה. מגלה ביניהם כריך עטוף בניר כסף. הוא נראה לה מוכר אבל היא לא זוכרת מאיפה. מחליטה להשאיר אותו מאחוריה. מניחה אותו על המזרן המרופט. רחלי וגילי מתנפלות עליו. הכריך נחצה לשניים. גילי בוכה. רחלי צוחקת. היא הולכת משם.

משוטטת בלי כיוון. נראה לה שמישהו עוקב אחריה. נדמה לה שזו אמא שלה. היא מסתתרת בתוך כוך בצבע ירוק. אמא שלה עוברת והיא ממשיכה ללכת. המדרכה מתקפלת לה מתחת לרגליים. פתאום היא ליד המעון של ריקי. הגננת לבושה בתלבושת הולנדית ועוטה כובע עם שתי צמות בלונדיניות. מבעד לחלון היא רואה את ריקי שקועה במשחק הרכבה. ריקי בסדר. היא ממשיכה הלאה.

עייפות נופלת עליה.

בקצה הרחוב. ליד חנות מסוגננת של מותג שהיא לא מזהה, זרוקים כמה בקבוקי בירה ושני מעילים ישנים. היא מתכרבלת בהם ונרדמת מיד.

מישהו בועט בה. צועק עליה בשפה זרה. היא מנסה להתגונן. להתנצל. אבל האיש חסר השיניים מטיח בה אגרוף קשה. אמא שלה עומדת על המדרכה ממול וצורחת.

מישהו בועט בה. צועק עליה בשפה זרה. היא מנסה להתגונן. להתנצל. אבל האיש חסר השיניים מטיח בה אגרוף קשה. אמא שלה עומדת על המדרכה ממול וצורחת.

מכה חזקה בין העיניים

והיא מתעוררת.

ירושלים 21:00

המורה של נחמה'לה שופעת מחמאות. חרוצה. משקיעה. צייתנית. בוגרת לגילה. 

גם עליה תמיד אמרו בוגרת לגילה. זו היתה הדרך הכי יפה לומר שהיא חריגה. נחמה'לה לא חריגה. סתם בוגרת רגילה לגילה. ברוך השם. רק שיהיו רגילות. בכל ערב שבת כשהיא מדליקה נרות, זו התפילה היחידה שמביאה אותה לידי דמעות. בבקשה השם תעשה את הילדות שלי רגילות. עם כשרונות רגילים ובעיות רגילות.

בבית, ארבע בנות בפיג'מות יושבות על הספה ומחכות מתוחות למוצא פיה.

היא עוטה על עצמה סבר חמור. מאד הצטערתי לשמוע. היא אומרת, והילדות משפילות מבט. שאתן מושלמות! היא צווחת בעליזות, והילדות מתנפלות עליה בשאגות מחאה ואושר.

צדיקות. חרוצות. מֵאִיו‍ֹת. משתתפות. עליתי ארבעה קילו מנחת. קילו על כל אחת. מה יהיה? הבגדים לא יעלו עלי. 

נחמה'לה יסודית. רוצה לשמוע מה אמרה כל מורה. לתאומות לא אכפת. העיקר שהמורה מרוצה. שולמית כבר שקועה עמוק בדיווח נרגש לחברות על עומק מדהימוּתה וגובה מושלמותה. 

מַקריאה בפיזור נפש לנחמה'לה דיווח אחר דיווח. מקשיבה בחצי אוזן לשולמית המלהגת. חמימות מציפה אותה. אולי ככה מרגישים נחת? חשמל נעים זורם בה ומגיע עד קצות האצבעות. עוצמת עיניים ומתמסרת לתחושה. היא אמא לא רעה. היא יכולה ללדת עוד אחת. היא חייבת.

שלמה נכנס עמוס בשקיות. מניח אותן על הרצפה ונוחת על הכיסא הקרוב. היא מרימה את השקיות באנחה, מפרקת ומסדרת בארונות. למה לא להניח על השיש? היא לא אומרת מילה. לא מודה ולא מעירה. מקווה שיבין לבד ויודעת שתקוותה לשווא.

לסופר היא נכנסת רק לעתים רחוקות. בשנה האחרונה הבינו ביחד שעדיף שהוא יערוך את הקניה החודשית. הקניות שלה היו מצחיקות אם לא שעלו להם בדמים מרובים. היתה רוכשת מרככי כביסה חדשים כי ריח טוב עושה לה טוב. מוצרי אפייה נדירים כי אולי תנוח עליה הרוח. פריכיות מלאות וגרנולה, אולי תתחיל לאכול בריא.

ובשובה הביתה היו שלמה והילדות בוהים בשקיות שהניחה על השיש ושואלים על לחם פרוס וחלב וגבינה והיא היתה מביטה בהם ואחר כך בשקיות ונבוכה, ולא יודעת איך קרה ששכחה לאסוף את המוצרים שבשלהם באה בשערי הסופר. לפעמים נדמה לה שהיתה יכולה לחיות ימים ללא אוכל. אז למה היא קונה שטויות?

נזכרת בהומלס שבפינת הרחוב. כל יום היא חולפת על פניו בדרכה אל העבודה וממנה. ובכל יום חולפת במוחה המחשבה המבעיתה שהיתה יכולה להיות הומלס מאושר. לחמניות כוסמין, מים וכמה ספרים והיא מסודרת.

מינימום תנאים עבור מקסימום אוויר.

ברבע לעשר הם יוצאים לרב פרידלר. הרבנית מכניסה אותם לחדרון הקטן ומגישה להם מים. הרב מבקש שיברכו ועונה אמן ושואל במה העניין ושלמה בפנים אדומות ומשפטים מקוטעים אומר שיש להם ברוך השם שש בנות, לגדולה ממש לא מזמן מלאו שתים עשרה, והקטנה רק בת שנתיים, ונכון שאין להם בן אבל נראה לו שזה עוד לא הזמן. ולא נעים לו לומר יותר מזה אבל הוא לא צריך, כי הרב מבין ואומר לשלמה שיגיד לגברת שיש לה היתר גמור לנוח לפחות עוד שנה, ושתהיה להם ברכה והצלחה ונחת מהילדים.

ושלמה כבר פונה שמח וטוב לב אל הדלת. אבל היא לא זזה, והרב מרים את העיניים ואומר לשלמה לשאול את הגברת אם יש לה משהו לומר, והיא לא מחכה ששלמה ישאל ואומרת כבוד הרב, אבל אני רוצה.

ושלמה כבר פונה שמח וטוב לב אל הדלת. אבל היא לא זזה, והרב מרים את העיניים ואומר לשלמה לשאול את הגברת אם יש לה משהו לומר, והיא לא מחכה ששלמה ישאל ואומרת כבוד הרב, אבל אני רוצה.

נו, אם הגברת רוצה אז שיהיה ברכה והצלחה ובמזל טוב.

עכשיו היא זו שפונה אל הדלת ושלמה זה שלא זז. הרב מביט בשניהם, מהרהר רגע ומזמין אותם לשבת. מבקש מהרבנית לדחות את החברותא שלו בשעה.

אמסטרדם 04:00

המחיצה של בית הכנסת חוצה את האמסטל לשניים. היא שוחה מצד ימין ושלמה מצד שמאל. אין לה משקפת והעיניים שלה שורפות. על הגדה שש הילדות, לבושות בפיג'מות ורודות עם לבבות סגולים. מאיפה הפיג'מות האלה? היא לא אוהבת לבבות ולא אוהבת שהן לבושות אותו דבר. אני קניתי להן, אומר שלמה. אתה? ממתי אתה קונה בגדים לילדות? מהיום, הוא עונה ומתרחק ממנה. הוא שוחה מהר והיא מנסה להשיג אותו. למה אותו דבר? אתה יודע שאמא שלי. אתה יודע לאן זה מחזיר אותי. היא לא מבינה והוא לא מסביר. 

רוצה לצאת מהמים ולא מוצאת את המדרגות. שלמה נעלם, ועכשו עומדות על הגדה עשר ילדות בפיג'מות ורודות. היא לא מכירה אותן אבל יודעת שהן שלה. היא בולעת מים ויש להם טעם של חומצה פולית. מרימה עיניים ורואה איך הילדות על הגדה משתכפלות. התכווצות שרירים בדרך. היא צורחת לשלמה שיבוא להציל אותה. הוא מציץ אליה מאחורי המחיצה ומזכיר לה שככה זה בהריונות. שהוא חייב לצאת למנחה. היא מתחננת שיישאר. שהיא לא יכולה להשגיח לבד על עשרים וחמש ילדות. היא בועטת במים. מתעוותת מכאב. הוא אומר לה שהוא הולך לשאול את הרב פרידלר מה צריך לעשות ונעלם בצלילה.

אשה זרה לבושה בתלבושת סמינר מושה אותה מהמים ומציעה לה להצטרף לטיול אופניים. אני לא יכולה, היא אומרת. אני צריכה להשגיח על הילדות. הן יכולות ליפול ולטבוע. הזרה אומרת שלא נורא. מקסימום תלדי ילדות אחרות. היא מסכימה והן נוסעות משם.

לאן? היא שואלת. לשוק. אומרת האישה הזרה. יום שני היום. את תאהבי אותו. הן מדוושות בשקט. האישה מובילה. מפטפטת כל הזמן. מספרת לה על הפרחים והכיכרות והצריחים שהן הולכות לראות. היא לא מבינה למה צריך לתאר דברים שהולכים לראות אבל היא שותקת.

לאן? היא שואלת. לשוק. אומרת האישה הזרה. יום שני היום. את תאהבי אותו. הן מדוושות בשקט. האישה מובילה. מפטפטת כל הזמן. מספרת לה על הפרחים והכיכרות והצריחים שהן הולכות לראות. היא לא מבינה למה צריך לתאר דברים שהולכים לראות אבל היא שותקת.

ההמולה מזכירה לה את שוק רמלה-לוד. ריח של הרינג באוויר. שוק זה שוק, אומרת האישה בתלבושת ונעלמת בין הדוכנים.

מישהו צועק בעברית. שגעון הצבעונים אאוט. שגעון הילדות אין. רק היום. בזיל הזול. ילדות בכל הגילים. הפיג'מות כלולות במחיר. כל הקודם זוכה. 

היא לא מצליחה לנשום. הקהל מתקוטט על יעלי. המחיר שלה עולה מרגע לרגע. ברור שההולנדים יעדיפו אותה, היא הכי בהירה מכולן. שלמה השתגע? מי מוכר ילדות? היא תקנה את כולן ותציל אותן. מחפשת את הארנק ולא מוצאת. ניגשת למוכר, רוצה לבקש רחמים. הוא מקבל אותה בחיוך רחב. מה שלומך גברת? עד סוף היום לא תישאר פה אפילו אחת. תבואי בערב ותקבלי את הכסף.

השריר ברגל שלה מתכווץ

והיא מתעוררת.

ירושלים 11:30

שלמה שותק. גם היא. הוא מרגיש מובס וגם היא. היא לא שואלת אותו למה נשאר בבית. גם הוא לא שואל אותה.

כמה זמן לא אכלו ביחד, רק היא והוא? השרירים שלה מכווצים וכולה דרוכה. שלמה אוהב טוסטים והיא משתגעת. מפגש השיניים עם הפרוסה הפריכה מוציא אותה מדעתה. שלמה אוהב קפה רותח. צליל השאיבות הקצרות מטריף אותה והקיום שלה כואב.

כשרק התחתנו זו לא היתה בעיה. היו סעודות השבע ברכות והיתה שם מחיצה וכל אחד אכל בצד אחר. אחר כך הגיעה תקופת הקופסאות מאמא שלה. אז הבינה לראשונה שיש בעיה. שלמה היה אוכל, היא היתה משתגעת. מפעילה מוזיקה. שוטפת כלים. מדברת בקול על שטויות. מתאפקת לא לצרוח.

בפעם הראשונה שיצאה משליטה היו בדרך להורים של שלמה. הם ישבו ביחד במרכז האוטובוס. באזור הזוגי. שלמה היה רעב והוציא תפוח.

תפוח. הגרוע מכל.

היא אמרה לו שהיא לא מסוגלת והוא שאל אותה מה, והיא לא היתה מסוגלת לומר אז היא קמה והלכה לעמוד ליד הדלת האחורית. הוא רצה לבוא אחריה, אבל זה היה האזור של הנשים ולא היה לו נעים והוא סימן לה לחזור, והיא נמנעה מקשר עין ועשתה את עצמה לא רואה אפילו שהיא כן, ובסופו של דבר לא היתה לה ברירה והיא אמרה לו, והוא נעלב וקנה לה אטמי אוזניים לציון העלבון.

סמדר אמרה לה שאולי היא מיסופונית, וככה התברר לה שלשיגעון שלה יש שם. 

העניין הוא, אמרה לסמדר, שזה לא עם כולם. יכול היות שהמיסופוניה שלי מתעוררת רק מהקולות של שלמה? לסמדר לא היתה תשובה. היא אמרה שהמחקר על ההפרעה מאד ראשוני. שבינתיים היא לא רשומה בדי-אס-אם.

סמדר ייחסה המון חשיבות לדי-אס-אם. היא לעומתה, חשבה שזה טפשי. אנשים מחליטים לכתוב דברים בספר ואחר כך אומרים 'אבל כתוב בספר'. זה לא מובן לה העניין הזה. איך ספר קם על יוצרו. פעם היתה מתווכחת על זה עם סמדר, אחר כך הפסיקה. לא בשביל זה היא משלמת כל כך הרבה כסף.

סמדר ייחסה המון חשיבות לדי-אס-אם. היא לעומתה, חשבה שזה טפשי. אנשים מחליטים לכתוב דברים בספר ואחר כך אומרים 'אבל כתוב בספר'. זה לא מובן לה העניין הזה. איך ספר קם על יוצרו. פעם היתה מתווכחת על זה עם סמדר, אחר כך הפסיקה. לא בשביל זה היא משלמת כל כך הרבה כסף.

הרגל מציקה לה מהבוקר. השקט ביניהם מעיק. עכשיו גם אוושת הנשימה שלו מטרידה אותה. היא נאבקת ברצון לברוח מהמטבח. סמדר אמרה שיש לזה טיפול. המליצה לה לשלב רעשים קבועים בסביבה. קראה לזה 'טיפול ברעש'. אמרה שבמקרים קיצוניים משתילים מכשיר שמרעיש היישר לתוך אוזנו של המיסופן. זה נורא הצחיק אותה. שקט אני רוצה, ואת אומרת לי רעש?

שלמה מברך. את המנגינה הזו היא דווקא אוהבת. שמחה כשלימד את הילדות לפזם את הברכות כמוהו, על אף שהיא עצמה נשארה מחוץ למעגל הפיזומים. מברכת בגישה ליטאית-קונקרטית. שלמה מסיים ואומר שהוא יוצא לסופר פארם. שואל אם תרצה עוד משהו חוץ מחומצה פולית. היא מנענעת בראש לשלילה והוא יוצא. חמוץ לה בפה. הניצחון מרגיש כמו תבוסה. 

יוצאת מהמטבח ועוברת לספה. מקפלת מגבות בתנועות אטיות.

רמאית. הולכת שולל את הרב. הולכת שולל את שלמה. אפילו את עצמך את מוליכה שולל. מאמינה לטיעונים שאת ממציאה. רוצה ילדים. מימוש עצמי. התפקיד שלי בעולם. השם נותן כוח עם כל ילד. שקרנית. וכמה זמן זה יחזיק לך? ומה יקרה כשהתינוק הבא יגיע לגיל גמילה?

היא מנערת את ראשה. מתרכזת ומנסה למנוע מן המחשבות להיחשב במוחה. כמו הניסיון הנואש לשלוט בבחילות הריון ולהימנע מהקאה. זה לא עובד. המילים מתגלגלות אליה מן האופל אל התודעה. יום אחד לא יהיה תינוק שיכבול אותך לכאן, וכשהיום הזה יגיע, לא יהיה שום דבר שיעצור אותך מלעזוב הכל וללכת.

זוכרת את הפעם הראשונה שהרגישה שהיא בסיכון. חוץ מהפעם ההיא בכיתה י"ב.

שולמית היתה בת שבע, נחמה'לה בת חמש והתאומות בנות שנתיים. שלמה דחק בה לצאת לחופש. מאז שנישאו לא יצאה. לא הסכימה לעזוב תינוקות ולא מצאה טעם לצאת ולקחת אתה את הילדות. אבל התאומות עצמאיות, אמר לה שלמה, ואני מסתדר אתן מצוין. קחי את עצמך ותצאי.

והיא נסעה לאמסטרדם. שלמה לא שאל למה דווקא לשם. סמך עליה. וזה עשה לה קצת ייסורי מצפון אבל גם נתן לה כוח. הוציאה דרכון ונסעה. והיה לה טוב. והיא שמחה שהתעקשה לנסוע לבד. לא רצתה חברות ולא אחיות ולא אף אחד. עד שאני יוצאת, אמרה לשלמה, אני רוצה רחוק. אני רוצה שקט. לא רוצה לקום לפי שעון ביולוגי של מישהו אחר ולא להיות כבולה לשום תכנית ולא לדבר עם אף אחד. והיא נסעה ושוטטה שעות בעיר, נהנתה ללכת לאיבוד. רשמה לעצמה את הכתובת של המלון ובסוף כל יום חזרה אליו במונית מאיפה שלא היתה. וכששאלה את שלמה איך הילדות הוא צחק והבטיח שאף אחד לא מרגיש בחסרונה ושמבחינתן היא לא צריכה לחזור. שרק תהיה רגועה ותנוח.

וככל שהרגישה רגועה כך הלכה ונטרדה. וככל שחלפו הימים כך הרגישה פחות רצון לחזור. ואז קרה המפגש הלא צפוי שבלבל אותה כל כך וגרם לה להקדים את הטיסה. ומיד כשהגיעה התחילה לקחת חומצה פולית ואת כל שאריות המסע וספיחיו טמנה עמוק מאחורי הסריגים, ומאז התמידה להתרחק ממה שכינתה בתוכה 'מצב מקדם רווקוּת', ושמרה בקנאות על רצף תינוקות שהתיש את גופה אבל הבטיח את נוכחותה.

קמה מהספה והולכת למטבח. מוציאה ירקות, חותכת, מאדה, מתבלת. ארוחה מבושלת זה הבייסיק. ככה אמא שלה היתה אומרת כשבשלה לגמ"ח של בן חמו, או לכלות היתומות שלה. היא בזמן הזה אכלה סנדוויץ' בחדר שלה. הטלפון מצלצל. המספר של אמא שלה על הצג. לפעמים היא חושבת שהיא נביאה. תמיד כשאני חושבת עליה היא מתקשרת. שלמה אומר: זה פשוט. את חושבת על אמא שלך כל הזמן, גם כשלא. כשהוא אומר את זה היא צוחקת. היא לא יודעת למה אבל זה מצחיק אותה. אני כל הזמן חושבת עליה. גם כשלא. יש בזה.

הזמן טס והיא יוצאת להביא את ריקי. ריקי מתרפקת עליה ומסרבת לשבת בעגלה. ריקי עדין תינוקת. אולי אפשר לחכות עוד קצת?

ריקי כבדה אבל התחושה נעימה לה. ביד אחד מחבקת אותה אליה, בשנייה מנווטת בקושי את העגלה. בילד הבא עגלה חדשה. היא חושבת ומקווה שזו תהיה ילדה. בבקשה השם. ילדה. אתה יודע שזה מה שאני צריכה.

ליד הבניין שלהם התקהלות.

הלב שלה מנבא אסון. שלמה אומר שהלב שלה תמיד מנבא אסונות שמתבדים ושתפסיק להאמין לו. והיא לא אומרת כלום על הפעם ההיא, רק אומרת שעדיף לנבא אסונות ולהתבדות מלנבא בשורות טובות ולהתאכזב. מנתקת את ריקי בעדינות. מושיבה אותה בעגלה וממהרת להתקרב.

הכל בסדר.

משאית הובלה פורקת רהיטים. תמו ימי השקט. שכנים חדשים נכנסים לדירה שמעליהם. היא לא טיפוס של שכנים אבל תשמח אם למשפחה הזו יש בנות. בבניין שלהם רוב מוחלט של בנים וזה מתסכל את כולן, למעט יעלי שמתיידדת בחופשיות עם בן השכנים, מנצלת את שלושת רבעי השנה שנותרו לה עד שתגיע לגיל שבע, הגבול ששם לה שלמה.

בנפש פזורה ועייפה היא אוספת את התיקים שלה ושל ריקי. עשרים ושתים מדרגות והיא בבית. מוצאת את הילדות מרותקות אל החלון. מתבוננות בסבלים ההולכים ובאים אל הבניין.

הם עשירים, אומרת נחמה'לה. עשירים מאד, מוסיפה שולמית. תראי את הפסנתר שלהם. היא מושיבה את ריקי על אדן החלון ומצטרפת.

אין להם שום משחקים, קובעת יעלי. כי אין להם שום ילדים, אומרת נחמה'לה.

צודקות הילדות.

עשירים. ובלי ילדים. מסכנים. יש דברים שכסף לא יכול לקנות.

עכשיו היא רואה את העשירה המסכנה נותנת הוראות לסבל שנושא על גבו אופני כושר משוכללים. 

עשירה מסכנה ורזה, היא מציינת לעצמה. ויפה. ונראית מצוין. אי אפשר לדעת כלום. את רואה אשה מושלמת ואין לך מושג כמה סבל היא סוחבת. התאומות מבררות עם שולמית מה עושים באופניים שאין להם גלגלים, והיא חושבת: כמה סימבולי. מה שווה אישה בלי ילדים? מדוושת ומדוושת לשום מקום.

עשירה מסכנה ורזה, היא מציינת לעצמה. ויפה. ונראית מצוין. אי אפשר לדעת כלום. את רואה אשה מושלמת ואין לך מושג כמה סבל היא סוחבת. התאומות מבררות עם שולמית מה עושים באופניים שאין להם גלגלים, והיא חושבת: כמה סימבולי. מה שווה אישה בלי ילדים? מדוושת ומדוושת לשום מקום.

רכב נכנס לרחוב וחונה בסמוך לכניסה. היא לא מבינה ברכבים אבל יכולה לראות שהוא יקר. כנראה הבעל של העקרה. עוקבת אחריו. יוצא. פותח בגאז'. מוציא שתי מזוודות מבריקות. מהסוג היקר שהיתה רוצה לקנות. משהו מנצנץ לה בשולי המוח. ההליכה שלו מוכרת לה. אולי אחד הבנים של קליין? לא הגיוני. כשהיא התחתנה הם עוד היו כולם ילדים. והוא לא נראה צעיר. 

המשאית הולכת ומתרוקנת.

סתם אברך, היא אומרת לעצמה ונוטשת את החלון. כל האברכים הולכים אותו דבר. היא תשאל את שלמה כשיחזור. אולי הוא ידע מי אלה.

מאחורי הדלת קול גרירה. היא בזה לעצמה אבל מציצה דרך הקוקר. העשיר המסכן ואשתו העקרה גוררים ביחד ארגז וצוחקים. כשהם חולפים על פני הדלת בדרכם אל הקומה שמעל היא רואה אותו נעצר. היא נבהלת. הוא מקרב את פניו אל הדלת. היא מפסיקה לנשום. העין שלו במרחק נגיעה משלה. אני בתוך הבית, היא מזכירה לעצמה. הדלת נעולה. היא נושפת באטיות ובשקט את האוויר שקפא בריאותיה. שומעת את האיש אומר לאשתו: רביץ? אני חושב שאני יודע מי אלה.

ופתאום גם היא יודעת מי הוא.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. הפרק הזה כמו הבהיר את התמונה,
    חידד את הדמויות, הסיר את העמעום.
    הכתיבה יפהפיה כמו בפרקים הקודמים, בנקודה זו התחלתי להרגיש חיבור לסיפור ולגיבוריו
    נשארתי אחרי הקריאה עם הרבה מחשבות שילוו אותי הלאה.
    תודה! מחכה להמשך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן